Loading AI tools
שליט ולאכיה במאה ה-15 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ולאד המשפד (ברומנית: Vlad Ţepeş - ולאד צֶפֶּשׁ), המכונה גם "דרקוליה" (Drăculea) ובפי היסטוריונים רומנים גם בשם ולאד השלישי (נובמבר או דצמבר 1431 - דצמבר 1476), היה הווייבוד (שליט) של ולאכיה שלוש פעמים. אביו, ולאד דראקול, היה חבר במסדר הדרקון שהוקם על ידי זיגיסמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה במטרה להגן על הנצרות באירופה מפני איומים חיצוניים, לרבות המתקפות מצד האימפריה העות'מאנית.
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ניסוח מבלבל. פירוט בדף השיחה. | |
 | |||||||||||
| דיוקן של ולאד המשפד בטירת אמברס, 1560, שסבורים כי הוא עותק של מקור שצויר בשנות חייו | |||||||||||
| לידה |
נובמבר או דצמבר 1431 סיגישוארה, ממלכת הונגריה | ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
דצמבר 1476 בוקרשט, נסיכות ולאכיה | ||||||||||
| מדינה |
 נסיכות ולאכיה | ||||||||||
| מקום קבורה |
מנזר סנגוב  | ||||||||||
| בת זוג |
קניאז'נה באטורי, או אנסטסיה מריה הולשאנקה יוסטינה סילאגי | ||||||||||
| שושלת בית דרקולשט (ענף של בית בסאראב) | |||||||||||
| |||||||||||
| |||||||||||
| |||||||||||
| |||||||||||
| חתימה |
 | ||||||||||
  | |||||||||||
ולאד השלישי ידוע בעיקר בשל מאבקו לעצמאות ולאכיה נגד איומיה של האימפריה העות'מאנית. בנוסף הוא נודע בקשיחותו ובאכזריותו עליהן נבנו סיפורים ואגדות רבים, בראשם ניצבת אגדת ה"רוזן דרקולה" של הסופר האירי ברם סטוקר. דמותו של אותו רוזן ערפד אגדי, שהיה רחוק מלהיות זהה לשליט הוולאכי, העניקה השראה גם לסרטי קולנוע רבים, רבים מהם סרטי אימה.
ולאד הוציא להורג אלפי אנשים (לדבריו - עשרות אלפים). הוא כונה "המשפד" כי אופן ההוצאה להורג החביב עליו היה השחלת שיפוד: תקיעת גופו של אדם (לעיתים לאחר קשירתו) על מוט מחודד והשארתו שם תוך שמשקלו יגרום להמשך חדירת המוט לגופו ומותו בייסורים. ולאד נהג להשתמש בשיטות אכזריות נוספות ברדיפת מתנגדים ופושעים. המסורת העממית הרומנית העניקה לו הילה של משליט סדר וצדק. המסורת מספרת שבתקופתו אפשר היה להשאיר שקית מטבעות זהב ברחוב, ואיש לא היה מעז לגעת בה מפחד העונש הצפוי.
ערכים מורחבים – בית דרקולשט, מסדר הדרקוןבימי חייו נהג לפעמים לכתוב את שמו במסמכים לטינים בתור "ולאד דרגוליה (או דרקוליה) הוויווד של הארץ שמעבר להרים"[1] (לטינית: "Wladislaus Dragwlya, vaivoda partium Transalpinarum").
הכינוי הרומני שלו "דרקוליה" (Drăculea) נגזר מהמילה דראקול (Dracul, "השד") שנוספה לשם אביו, ככל הנראה עקב חברותו במסדר הדרקון, ומשמעו "הבן של דראקול". המילה "דראקול" פירושה ברומנית "שטן" או "שד", אך בימיו של ולאד ציינה גם "דרקון". המקור האטימולוגי של המילה על כל משמעויותיה היא המילה הלטינית "דראקו", שמשמעה "דרקון".
אולם, הכינוי העיקרי בו התפרסם ולאד השלישי בקרב העם הרומני היה "צֶפֶּשׁ" (Ţepeş), קרי "המשפד", מן המילה ţeapă שמשמעותה - יתד, מוט מחודד, ומקורו בשיטה המועדפת שלו לחיסול מתנגדיו, שיפוד[1]. הכינוי "צפש" מוזכר לראשונה בתעודה רומנית משנת 1550. כך הוא נקרא בכרוניקות הרומניות הרשמיות וגם בהיסטוריוגרפיה הרומנית[2].
בטורקית הוא נודע בתור "Kazıklı Voyvoda" - "הנסיך המשפד", או בתור "Drakula-oglu" - "דראקולה-אואולו" (בנו של דראקול).
השם הממוספר "ולאד השלישי", שלא היה ידוע בימי השליט ובמשך מאות שנים אחר כך, ניתן לו על ידי היסטוריונים רומנים במאה ה-19.
יו ולאד ווייבוד, שליט ולאכיה, בנו של הווייבוד הגדול והנוצרי הטוב, וולאד
— [3]
גרסאות אחרות:
Io Vlad voievod şi domn a toată ţara Ungrovlahiei, fiul bătrânului Vlad voievod
יו ולאד וויבוד ושליט של כל ארץ אונגרו-וולאכיה, בנו של ולאד וויבוד הזקן
(16 באפריל 1457)
או
Io Vlad voievod şi domn şi fiul marelui Vlad voievod, stăpânind şi domnind peste toată ţara Ungro-vlahiei, Amlaşului şi Făgăraşului herţeg
(בתעתיק לטיני של התואר בכתב קירילי)
ולאד צפש נולד בסיגישוארה, טרנסילבניה, בחורף של שנת 1431. אביו היה ולאד דראקול שכונה בדיעבד גם ולאד השני, שהיה בן מחוץ לנישואים של הווייבוד האהוב מירצ'ה הזקן. אימו של צפש הייתה כנראה אשתו השנייה של ולאד דראקול, נסיכה מולדבית בתו של אלכסנדרו הטוב- שליט נסיכות מולדובה, ודודתו של שטפן הגדול,[4] ששמה אינו ידוע. לפי השערות אחדות היא נקראה אנסטסיה[5] או אולי וסיליסה מריה קניאז'נה. מחברים אחרים טוענים שאשתו של ולאד דראקול הייתה בת של איליאש, שליט מולדובה, ונכדה של אלכסנדרו הטוב.[6] אביו הצטרף למסדר הדרקון בשנת לידתו של ולאד, ובגיל חמש ולאד הצעיר צורף אף הוא למסדר.
בשנת 1436, עלה ולאד דראקול לשלטון בוולאכיה בתמיכה עות'מאנית. הוא הודח כעבור 6 שנים, בשנת 1442 על ידי פלגים יריבים שצידדו ביריבתה של האימפריה העות'מאנית, ממלכת הונגריה. ולאד דראקול היה זקוק לתמיכה עות'מאנית, ועבורה נאלץ להסכים לשלם ג'יזיה (מס שהוטל על מי שאינם מוסלמים) לסולטאן, וגם לשלוח את שני בניו, ולאד המשפד וראדו היפה, לשמש כבני ערובה וכהוכחה לנאמנותו. בתמיכת העות'מאנים הוא שב לוולאכיה ולקח בחזרה את השלטון מידי בסאראב השני, וכן הורשה להיכנס לתוך ארמון טופקאפי. בעתיד גם כובד בתואר ביי וניתן לו הפיקוד על גייסות היניצ'רים. יש סבורים כי שנים אלו עיצבו את אופיו של ולאד, והן שהובילו לשנאתו הידועה כלפי העות'מאנים, היניצ'רים ובנוסף נטר טינה לראדו אחיו על שהתאסלם כמו גם לנסיך הצעיר מהמט השני (שבהמשך הפך לסולטאן).
עם הזמן ולאד שוחרר ונלקח להתחנך בחסות הטורקים בלוגיקה, בקוראן, ביצירות ספרות, ובשפות הטורקית והפרסית. הוא ואחיו אומנו בלוחמה וברכיבה על סוסים.
בנובמבר - דצמבר 1447, יאנוש הוניאדי, שזעם על ההסכם בין ולאד דראקול ובין הטורקים שהעלה מכשולים בפני תוכניתו לנקום בעות'מאנים על התבוסה בקרב ורנה[7], פלש לוולאכיה, לכד את השליט שהיה בוגד בעיניו, והרג אותו בביצות ליד בלטֶן, לא רחוק מבוקרשט ומסנגוב (ככל הנראה חלק מהכפר פריש, מחוז אילפוב של ימינו)[8]. את מירצ'ה השני, בנו הבכור ויורשו, ככל הנראה עיוורו בויארים מורדים, וייתכן שקברו אותו בחיים בטרגובישטה. יאנוש הוניאדי העניק את השלטון בוולאכיה לבעל בריתו, ולדיסלב השני.
בתקופת היעדרותו של ולדיסלב השני, בזמן שהשתתף לצידו של יאנוש הוניאדי בקרב קוסובו בסרביה בין 17 - 19 באוקטובר 1448 שנגמר בתבוסה של הנוצרים, התערבו "אקינג'י" טורקים בוולאכיה והעניקו את השלטון לוולאד (אז בערך בן 17), בנו של ולאד דראקול, לימים ולאד המשפד[9]. עם זאת, שלטון זה לא האריך ימים וכעבור חודשיים שב ולדיסלב השני לוולאכיה, ככל הנראה עם סיוע צבאי ממולדובה[10] והחזיר לעצמו את השלטון.
ולאד נאלץ להימלט וככל הנראה מצא מקלט אצל העות'מאנים[11], ולאחר חילופי שלטון מבורכים מבחינתו (היעלמותו ב-1449 של פטרו השני, בן בריתו של הוניאדי ושל ולדיסלב השני[12]) לנסיכות מולדובה, שם חי תחת חסותו של דודו[13] בוגדן השני. באוקטובר 1451, בוגדן נרצח וולאד נאלץ להימלט בשנית, הפעם לטרנסילבניה.
הוא מצא מקלט אצל יריבו יאנוש הוניאדי שהתרשם מהידע הרב שברשותו על דרכי הפעולה והלך הרוח של האימפריה העות'מאנית, כמו גם משנאתו כלפי הסולטאן החדש מהמט השני. לאור המתחים שהתעוררו ב-1452 בין הוניאדי ובין ולדיסלב השני, ביקש ולאד, כטוען לכתר ולאכיה, את עזרתו של המצביא הטרנסילבני והתפייס איתו ועם ההונגרים[14].
במרץ 1456 נמצא ולאד בפמלייתו של יאנוש הוניאדי[15].
לאחר נפילתה של קונסטנטינופול למהמט השני ב-1453, המשיכה ההתפשטות האימפריה העות'מאנית בבלקן והתחזקה השפעתה גם מצפון לדנובה. עד שנת 1481 סיימו העות'מאנים לכבוש את הבלקן.
ב-1456, שלוש שנים לאחר שהעות'מאנים כבשו את קונסטנטינופול, הם פתחו במצור על בלגרד. בזמן שהוניאדי ניהל מתקפה מול הטורקים בשטח סרביה, ונאבק להסיר את המצור על בלגרד (לפני שמת מהמגפה), התחוללו כמה תקריות בגבול בין ולאכיה ובין טרנסילבניה. ולדיסלב השני, שזעם על הוניאדי על שנישל אותו (ייתכן כעונש או כאמצעי לחץ) מאדמותיו בדרום טרנסילבניה, פגראש ואמלש, תקף במרץ או התחלת אפריל 1456 את המבצר פגראש ושרף כמה כפרים סקסוניים בסביבה. הונגריה איפשרה אז לוולאד להוביל משטח טרנסילבניה כוח צבאי משלו לוולאכיה, ולהילחם ביריב הוולאכי. המלך אולאסלו החמישי ביקש מאנשי הרמנשטאט (סיביו) לסייע בידיו[16]. ולאד הצליח לנצח את ולדיסלב, ללוכדו ולהוציאו להורג. ולדיסלב נערף ככל הנראה ביישוב טירגשור, על יד פלוישט[17][18]. יום לפני העימות בבלגרד עם מהמט השני, כתב יאנוש הוניאדי, ב-3 ביולי 1456, כי ביקש מהשליט ולאד של ולאכיה להגן על דרום טרנסילבניה מפני האיום העות'מאני[19].
מועצת הבויארים הבכירים - "הדיוואן המלכותי" שנבחרה על ידי ולאד, הייתה מורכבת בחלקה מבויארים ששירתו תחת שליטים אחרים, בימי אביו - ולאד דראקול, ובימי ולדיסלב השני. עובדה זאת מתפרשת כהוכחה שחלק מהבויארים היו לצידו כאשר כבש את השלטון[20].
לפי המסורת הנפוצה בעם יש מספרים כי ולאד שב לוולאכיה חלשה: מלחמה מתמדת עודדה עלייה בפשע, חלה ירידה בייצור החקלאי, והמסחר כמעט שנעלם. ולאד הכיר בחשיבותה של הכלכלה בהתנגדות לאויביו, ולכן שלט באכזריות כדי להשיב את הסדר והשגשוג. מטרותיו העיקריות היו לחזק את כלכלת המדינה, את ההגנה שלה ואת כוחו הפוליטי. לפי המסורת, הוא סייע, למשל, לאיכרים בבניית כפרים חדשים, שהעלו את התפוקה החקלאית. ידוע כי עזר לסוחרים הוולאכים נגד מתחריהם הסקסונים מטרנסילבניה באמצעות הגבלת מסחר החוץ לשלוש ערים ולאכיות בלבד (טרגובישטה, קמפולונג מוסצ'ל וטרגשור), עם זכויות לאחסון ולקניה סיטונאית. ולאד האשים את הבויארים בסכסוך התמידי ובמותם של אביו ואחיו. כדי לחזק את שלטונו הרג בויארים רבים והעניק את תפקידיהם – השייכים באופן מסורתי לשכבת האצולה הגבוהה ביותר – לאנשים אלמונים, שאינם בני מעמד רם, על מנת שיהיו נאמנים לו בלבד. לתפקידים חשובים פחות, העדיף ולאד למנות אבירים ואיכרים חופשיים, במקום למנות אצילים. בניסיונו לחזק את ולאכיה, הוא חוקק חוקים חדשים המענישים גנבים ושודדים, ונהג באצילים בקשיחות.
הוא חיזק את הצבא, והקים לעצמו משמר אישי קטן, המורכב בעיקר משכירי חרב, שתוגמלו בשלל ובקידומים. בנוסף, הקים מיליציה המורכבת מאיכרים, שתוכל להילחם במקרה של מלחמה.
ולאד בנה כנסייה בטירגשור (ייתכן ככפרה על הריגת יריבו, ולדיסלב השני[21]), ותרם כסף כדי לבצר את המנזרים סנגוב וקומאנה.
לאחר עלייתו לשלטון נשבע ולאד אמונים למלך הונגריה. כעבור זמן קצר קיבל בחזרה את חבל פגראש, ולאחר מכן, בשלב מסוים גם את חבל אמלש[22]. באיחור של חדשים אחדים, (ככל הנראה בסתיו 1456) הוא הכיר גם בחסותו של הסולטאן העות'מאני[23]. לפי מספר עדויות של כרוניקנים טורקים (כגון דורסון ביי[24], והלוחם העות'מאני קונסטנטין מיכאילוביץ'), נהג ולאד לשלם את מס הג'יזיה בזמן לסולטאן הטורקי במשך מספר שנים[25].. השיפור ביחסים בין ולאד ובין הסולטאן העות'מאני עורר חששות כבדים בהונגריה, ובנו של יאנוש הוניאדי, לאסלו הוניאדי, התבקש על ידי המלך אולאסלו החמישי לפנות לנכבדים הסקסונים הטרנסילבנים כדי שיתמכו בטוען לכתר ולאכיה, דן, בנו של ולדיסלב השני המנוח.
בינתיים באביב 1457 הוכיח ולאד המשפד את מעמדו האוטונומי כשפעל במולדובה, שם ששת אלפים מלוחמיו השתתפו בהדחת השליט פטרו ארון (שנתמך על ידי הטורקים ועל ידי פולין) לטובת שטפן הגדול[25] שהוכתר ב-12 באפריל 1457.
לאחר שחתם בהתחלת מלוכתו על הסכמים עם הערים הסקסוניות מדרום טרנסילבניה - בראשוב (קרונשטאט) וסיביו (הרמנשטאט) והיישובים בקרבתם, התאכזב ולאד מכך שראשי הסקסונים נתנו מקלט לטוענים לכתר שזממו נגדו: דן "השלישי", בנו של ולדיסלב השני, וככל הנראה, גם לאחיו, ולאד הנזיר. כתגובה, בחורף 1457 החליט השליט הוולאכי להטיל מכשולים פרוטקציוניסטים בפני הסוחרים מהערים האלה שהרבה משגשוגן היה תלוי בסחר עם ולאכיה[26].. ולאד העניק לערים הוולאכיות טרגובישטה, קמפולונג מוסצ'ל וטרגשור פריבילגיות שעד אז היו שמורות לערים הסקסוניות בטרנסילבניה.
באביב 1457 ארגן ולאד פשיטה על הערים סיביו וטלמאצ'ו ועל כמה כפרים סקסונים בדרום טרנסילבניה ותמך במחנה של משפחת הוניאדי במלחמת האזרחים שפרצה שם בינה ובין מחנה המלך שנתמך גם על ידי הסקלרים וגם על ידי הערים הסקסוניות[27].. משלחת של ולאד השתתפה בהמשך בחתימת הסכם שביתת הנשק בסיגישוארה בין שני המחנות ההונגרים. בהזדמנות הזאת הושג הסכם בין ולאד ובין העיר בראשוב. מצב היחסים עם סיביו המשיך להיות מעורער[28]. אולם לאחר עליית המלך הצעיר מתיאש הוניאדי בתמיכת מיהאי סילאגי, הסכסוך שפרץ בין המלך ובין דודו, גרם להתקרבות חוזרת של הערים הסקסוניות אל המלך ולתמיכה מחודשת שלהן בטוענים לכתר ולאכיה. בחורף 1458–1459 תקף ולאד צפש את אזור סיביו וגם את בראשוב וארץ הברסה (בורצנלמד) הסמוכה, הצית כמה כפרים סקסונים ואף את פרברי בראשוב עם כנסיית ברתולומאוס הקדוש[29]. לפי עדותו, אמנם לא נייטרלית, של יריבו, "דן השלישי"[30], הוא הוציא להורג דרך שיפוד 41 סוחרים סקסונים שנמצאו בוולאכיה ועוד 300 צעירים שהואשמו כי ריגלו בשרות הסקסונים מבראשוב וסיביו. לעומת זאת ולאד הודיע בעוד מועד לסוחרים הרומנים לעזוב את בראשוב[31]..
במרץ 1460 הפקיע הטוען לכתר דן את כל נכסי הוולאכים בבראשוב, ובהמשך חדר, בסיוע של הסקסונים, לוולאכיה בניסיון לקחת את השלטון. ולאד המשפד הביס אותו בקרב, לכד ואחר כך הוציא אותו להורג על ידי עריפת ראשו. ישנם דעות כי ערך לו קודם לכן, בעודו חי, טקס לווייה והכריח אותו לחפור בעצמו את קברו. במאי 1460, אסר ולאד חברי משלחת מבראשוב שבאה לבקש פיוס ותקף שוב את ארץ ברסה ואת בראשוב. ישנם סיפורים כי השבויים, וגם אחד מקציניו שלא עמד במשימה לכבוש את המבצר קודליה (ציידן, בגרמנית) הוצאו להורג על השיפוד[32].
באוגוסט 1460 יצא ולאד לעוד פעולת תגמול של שוד והצתות נגד יישובי הסקסונים וההונגרים באזור פגראש ואמלש. שני כפרים נחרבו כליל ומספר תושבים מאמלש יחד עם הכומר האזורי הועלו על שיפוד. ביולי 1460 שלח ולאד מסר הרגעה לתושבי בראשוב[33].
באוקטובר 1460 ולאד הגיע להסכמי שלום עם הסקסונים ועם הסקלרים, שנועדו להבטיח את שלום הצדדים במקרה של מתקפה מצד הטורקים או המולדבים. בינתיים שטפן הגדול חתם על הסכם עם פולין והשתלב במערך הגנה של הטורקים בהתאם להסכם בין הסולטאן ובין מלך פולין, ולכן הפסיק להיחשב לבן ברית של השליט הוולאכי, שהחליט ב-1459 לחדול מתשלומי המיסים לשער העליון[34].
ערכים מורחבים – מתקפת הלילהבשנת 1459, קרא האפיפיור פיוס השני לפתוח במסע צלב חדש נגד העות'מאנים, בקונגרס במנטובה. את מסע הצלב היה עתיד להוביל מלך הונגריה החדש, מתיאש הוניאדי, יורשו של יאנוש הוניאדי, שקיבל מן האפיפיור 40,000 מטבעות זהב, סכום משמעותי שיספיק לצבא גדול. בהקשר זה, כרת ולאד ברית עם מתיאש הוניאדי, במטרה להרחיק את העות'מאנים מוולאכיה (ולאכיה נחשבה לחלק מהאימפריה העות'מאנית בעיני הסולטאן מהמט השני).
מאוחר יותר באותה שנה, שלח הסולטאן שליחים לולאד כדי לדחוק בו לשלם ג'יזיה שהתעכב של 10,000 דוקטים לכוחות העות'מאנים. ולאד, כמו רוב קודמיו ויורשיו, שם לו כמטרה עיקרית לשמור על ולאכיה עצמאית ככל האפשר ולכן סירב לשלם את הסכום בטענה שתשלום כזה יעיד על קבלה רשמית של ולאכיה אל תוך האימפריה העות'מאנית. הוא אף הורה על מותם של השליחים העות'מאנים בטענה כי סירבו להוריד בפניו את הכובעים שלהם, ובין הסיפורים על אכזריותו של ולאד המשפד מסופר רבות על הריגתם של השליחים העות'מאנים באמצעות מסמור הטורבן לראשם.
בינתיים, קיבל הסולטאן דיווחים שחשפו את השליטה של ולאד בדנובה. הוא שלח את הביי של ניקופוליס, חמזה פאשה, במטרה לעשות שלום, אך במידת הצורך, לחסל את ולאד השלישי[35]. חמזה פאשה לקח עמו 10,000 פרשים ובעודו חוצה דרך מעבר צר מצפון לג'יורג'יו, ולאד תקף במפתיע ממארב. העות'מאנים שלא היו מוכנים לתקיפה והיו מוקפים, הובסו וכמעט כולם נתפסו ושופדו. חמזה פאשה שופד על המוקד הגבוה ביותר כדי להעיד על דרגתו.
בחורף של 1462, חצה ולאד את הדנובה והרס את בולגריה כולה באזור בין סרביה לבין הים השחור. הוא התחזה לסיפאהי טורקי, חדר למחנות העות'מאנים והשמיד אותם. יש בידינו מכתב להוניאדי שכתב ב-2 בפברואר ובו תיאר את תקיפותיו:
הרגתי איכרים, גברים ונשים, זקנים וצעירים, שחיו באובלציטזה ונובוסלו, מהמקום שהדנובה זורמת אל הים ועד רהובה, הנמצא ליד קיליה. הרגנו 23,884 טורקים בלי לספור את מי ששרפנו בבתים או את הטורקים שראשיהם נערפו על ידי החיילים שלנו ... כן, הוד מעלתך, אתה חייב לדעת כי שברתי את השלום עמו (הסולטאן מהמט השני)[36]
בתגובה לכך, גייס הסולטאן מהמט השני צבא של כ-60,000 חיילים סדירים וכ-30,000 שכירים[37], ובאביב של שנת 1462 עמד בראשו ונע לוולאכיה. ולאד פיקד על 30,000 - 40,000 חיילים בניסיון למנוע מהטורקים לחצות את הדנובה, אך לא הצליח למנוע מהעות'מאנים לחצות את הדנובה והם נכנסו לוולאכיה ב-4 ביוני 1462. ולאד ארגן התקפות קטנות ומארבים ללא הרף, מהמתקפות הבולטות הייתה מתקפת הלילה בה נהרגו 15,000 עות'מאנים. ולאד ניצח את מפקדיו הבכירים של מהמט השני, אשר לאחר מכן חצה את הדנובה.
פרט לכמה מקורות טורקים, כל המקורות האחרים אשר מזכירים את מערכתו של הסולטאן ב-1462 מעידים על תבוסתו. מתברר, שהטורקים נסוגו בחיפזון כזה שעד ל-11 ביולי 1462, הסולטאן כבר היה באדירנה. על פי היסטוריון ביזנטי, ראדו היפה, אחיו של ולאד השלישי שמצא חן בעיני הסולטאן, נותר מאחור בטרגובישטה במטרה לאסוף מתנגדים לוולאד שיסייעו לו להשתלט על ולאכיה.
את ניצחונו של ולאד המשפד חגגו ערי סכסון בטרנסילבניה, מדינות איטליה והאפיפיור. גם אנשי ג'נובה הודו לולאד, שהמערכה שלו הצילה אותם מפני התקפה של כ-300 ספינות שהסולטאן תכנן לשלוח נגדם.
אחיו הצעיר של ולאד השלישי, ראדו היפה, וגדודי היניצ'רים שלו קיבלו מהסולטאן מהמט השני את המשימה להוביל את האימפריה העות'מאנית לניצחון בכל מחיר. לאחר שהפשיטות של הסיפאהים נכשלו להכניע את ולאד, הסיפאהים הנותרים נהרגו על ידו בפשיטת לילה בשנת 1462. עם זאת, בעוד המלחמה משתוללת, ראדו וגדוד היניצ'רים האדיר שלו קיבלו הספקה קבועה של אבק שרפה וזהב. לבסוף ראדו וכוחותיו פתחו במצור על טירת פוינאר, המאורה המפורסמת של ולאד השלישי. אחרי הניצחון הקשה ניתן לראדו התואר הביי של ולאכיה מהסולטאן מהמט השני.
תבוסתו של ולאד המשפד בפוינאר נבעה בחלקה מהעובדה שהאצילים הצטרפו לראדו תחת ההבטחה כי הוא ישיב להם את זכויותיהם. ייתכן כי הם גם האמינו שההגנה העות'מאנית עדיפה מאשר ההונגרית. ראדו (באמצעות מרגלים או בוגדים) מצא את המקום שבו כמה ממשפחותיהם של האצילים הסתתרו בזמן המלחמה וסחט אותם להצטרף אליו.
עד ל-8 בספטמבר זכה ולאד לעוד שלושה ניצחונות, אך המלחמה המתמשכת הותירה אותו ללא כסף לשלם לשכירי החרב שלו. ולאד נסע להונגריה במטרה לקבל סיוע מבן בריתו לשעבר, מתיאש הוניאדי. אך במקום לקבל סיוע, הוא מצא את עצמו מושלך לצינוק בעוון בגידה.
מתיאש הוניאדי קיבל תמיכה כספית קבועה מהאפיפיור כדי להילחם בעות'מאנים, אך הוא בזבז את הכסף על מטרות שונות לחלוטין. עתה היו העות'מאנים בגבול ממלכתו והוא היה זקוק למישהו שישמש כשעיר לעזאזל, ולכן בבואו של ולאד לבקש סיוע נגד העות'מאנים, מתיאש עצר אותו באמצעות מסמכים שזייף: מכתב מזויף, על פיו התחייב ולאד אמונים למהמט השני והבטיח לשבות הסכם עם העות'מאנים על ולאכיה. כך היה יכול לתת הסבר לאפיפיור וגם לתת סיבה לנטוש את המלחמה ולחזור לבירתו.
בשנת 1462 נכלא ולאד לתקופה של כ-12 שנים, עם זאת אורכה המדויק אינו וודאי, אם כי נראה שהייתה מ-1462 ועד 1474. לפי חילופי מכתבים דיפלומטיים מבודה, נראה בבירור כי תקופת הכליאה של ולאד הייתה קצרה יחסית. המדיניות הפרו עות'מאנית של ראדו כוויווד כנראה תרמה לקיצור תקופת השבי של ולאד. יתר על כן, שטפן הגדול, וויווד מולדובה ומקורבו של ולאד, התערב במטרה לשחררו מהשבי מכיוון שהלחץ העות'מאני על השטחים שמצפון לדנובה התגבר. לבסוף ולאד שוחרר מהשבי ואף התחתן עם בת דודתו של מתיאש, אילונה סילגי, ובכך חיזק את הקשר בין שניהם, בנוסף התקדמות האימפריה העות'מאנית היוותה איום משמעותי וולאד נשלח לכבוש מחדש את ולאכיה עם תמיכת הונגריה.
לאחר מותו הפתאומי של אחיו, ראדו היפה בשנת 1475, הכריז ולאד השלישי על תחילת שלטונו השלישי ב-26 בנובמבר 1476.
שלטונו השלישי של ולאד נמשך קצת יותר מחודשיים עד שנרצח[38][39].
התאריך המדויק של מותו לא ידוע, ככל הנראה בסוף דצמבר 1476, אך ידוע כי בעשרה בינואר 1477, כבר היה מת. מקום מותו המדויק גם כן אינו ידוע, אך ידוע כי היה לאורך הדרך בין בוקרשט לג'יורג'יו. ראשו של ולאד נלקח לאחר מותו לקונסטנטינופול כמזכרת, וגופתו נקברה ללא טקס על ידי יריבו, בסאראב לאיוטה.
לוולאד היו שלוש נשים ונולדו לו ארבעה בנים ובת[40]:
על פי האגדה המקומית, יוסטינה נפטרה במהלך המצור על טירת פויינאר, שהייתה מוקפת על ידי הצבא העות'מאני בראשותו של אחיו של ולאד, ראדו ביי והיניצ'רים הוולאכים. קשת, לאחר שראה את הצל של אשתו של ולאד מאחורי חלון, ירה חץ דרך החלון אל מגוריו העיקריים של ולאד, ובחץ הודעה המזהירה את בני הבית שהצבא של ראדו מתקרב[42]. לאחר שקראה את ההודעה, אשתו של ולאד השליכה את עצמה מן הטירה אל יובל נהר הארג'ש הזורם מתחת לטירה, בעודה אומרת שהיא מעדיפה להירקב ולהיאכל על ידי הדגים של הארג'ש מאשר להיות מובלת לשבי על ידי העות'מאנים. הנהר נקרא על שמה, ראול דואמני ("Râul Doamnei" - "נהר הגברת", או "נהר הנסיכה").
צאצאי בני ולאד המשפד, ולאד צפלוש ומיכניה הרע, נמנים עם אבותיה הרחוקים של אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת[43]. בשנת 1893 הצטרפה מרי מטק, מצאצאי ולאד המשפד למשפחת המלוכה הבריטית בעת נישואיה לנסיך ג'ורג', דוכס יורק, שהוכתר בתור המלך ג'ורג' החמישי ב-1910. בחודש אוקטובר 2011, הנסיך צ'ארלס הצהיר בפומבי כי אילן היוחסין מוכיח כי הוא קרוב משפחה רחוק של ולאד המשפד. הטענה באה בליווי להתחייבותו שיעזור לשמר את האזורים המיוערים של טרנסילבניה[44].
עוד בחייו, התפרסם ולאד השלישי כרודן אכזר, הוא הוצג בציורים שנעשו במהלך ימי חייו כמחזיק בתפקידם של שליטים או תליינים אכזריים כמו פונטיוס פילאטוס, המורה על עינוייו והוצאתו להורג של ישו. לאחר מותו של ולאד, מעשיו האכזריים פורסמו בעלונים פופולריים בגרמניה, והודפסו מ-1480 ועד 1560 ובמידה פחותה גם ברוסיה הצארית.
ההערכות על מספר קורבנותיו נע בין 40,000 ל-100,000, וניתן להשוואה למספר המצטבר של ההוצאות להורג במשך ארבע מאות שנים של ציד המכשפות באירופה[45]. לפי הסיפורים הגרמנים מספר הקורבנות שהרג היה לפחות 80,000. בנוסף ל-80,000 הקורבנות המוזכרים הוא גם שרף כפרים שלמים ומבצרים עד היסוד[46].
שיפוד כהוצאה להורג פירושו תקיעת גופו של אדם (לעיתים לאחר קשירתו) אל מוט מחודד והשארתו שם תוך שמשקלו יגרום להמשך חדירת המוט לגופו ומותו בייסורים והייתה זו צורת העינוי וההוצאה להורג המועדפת עליו.
ולאד לעיתים קרובות היה מסדר את הקורבנות בתבניות גאומטריות שונות. דפוס הפעולה הנפוץ ביותר היה טבעת של מעגלים קונצנטריים בפאתי העיר אשר היווה היעד שלו. גובה החנית העיד על דרגת הקורבן. הגופות הושארו לעיתים קרובות במשך חודשים. מספר עלונים גרמניים מסוף המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16 מציגים את ולאד סועד ביער של יתדות עם קורבנותיו מחוץ לבראשוב, בעוד תליין סמוך חותך קורבנות אחרים. פורסם כי בשנת 1462 הסולטאן מהמט השני, כובש קונסטנטינופול, אדם המוכר בשל טקטיקות הלוחמה הפסיכולוגית שלו, חזר לקונסטנטינופול למראה 20,000 הגופות המשופדות מחוץ לעיר הבירה של ולאד, טרגובישטה[47].
המוניטין של ולאד על אכזריותו קודם באופן פעיל על ידי מתיאש הוניאדי, שרצה להכתים את המוניטין שלו מסיבות פוליטיות: כהסבר מדוע הוא לא עזר לולאד להילחם בעות'מאנים בשנת 1462, מטרה לשמה קיבל כסף מרוב המדינות הקתוליות באירופה.
בזיכרונות המיוחסים ליניצ'ר ממוצא סרבי, קונסטנטין מיכאילוביץ'[48] (1435), סופר על חששות העות'מאנים מפני וולאד המשפד, על שיטות ההרג שיישם במאבקו בהם והתרברבותו על כך בפני מלך הונגריה. מיכאילוביץ' הזכיר גם את פחדי העות'מאנים מפני התקפות הלילה של ולאד. בספר הנ"ל מצוין גם "יער המשופדים" המפורסם, שסידר השליט הוולאכי לאורך הדרכים בקרבת טרגובישטה ושמנה אלפי חיילים עות'מאנים משופדים. עם זאת, מחבר הזיכרונות לא ראה זאת במו עיניו והסתמך על עדויות אחרים.
הסיפורים הגרמנים נפוצו לראשונה בכתבי יד בסוף המאה ה-15, כתב היד הראשון נכתב ככל הנראה לפני מעצרו של ולאד, בשנת 1462. הטקסט הודפס מאוחר יותר בגרמניה והייתה לו השפעה גדולה על הציבור הרחב, והוא הפך לרב מכר של זמנו עם מהדורות רבות להם הוסיפו או שינו את הטקסט המקורי.
בנוסף לכתבי היד ולעלונים, את הגרסה הגרמנית של הסיפורים ניתן למצוא בשיר של מיכאל בהיים. השיר נקרא "סיפורו של מטורף בשם דרקולה מוולאכיה" (מגרמנית). השיר נכתב ובוצע בחצרו של פרידריך השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה בחורף של שנת 1463 [49].
עד היום נמצאו ארבעה כתבי יד ו-13 עלונים, בנוסף לשיר של מיכאל בהיים. כתבי היד ששרדו מתוארכים מהרבעון האחרון של המאה ה-15 ועד לשנת 1500, את העלונים שמצאו מתארכים משנת 1488 ועד לשנים 1559–1568. שמונה מתוך העלונים הם אינקונבולות, שהודפסו לפני שנת 1501. הסיפורים הגרמנים על ולאד המשפד כוללים 46 פרקים קצרים, אף על פי שבאף אחד מכתבי היד והעלונים מופיעים כל 46 הפרקים.
כולם מתחילים בסיפור על המצביא ההונגרי, יאנוש הוניאדי, לאחר שהרג את אביו של ולאד, וממשיכים בסיפור של ולאד ואחיו שהתכחשו לדתם הישנה ונשבעו להגן על האמונה הנוצרית. לאחר מכן, הסדר והכותרות של הסיפורים משתנה בהתאם למהדורת כתב היד או העלון.
הגרסה הרוסית או הסלאבית של הסיפורים על ולאד המשפד נקראת "Skazanie o Drakule voevode" (אגדת אדון המלחמה דרקולה) ונכתבה ככל הנראה בין השנים 1481–1486. עותקים נעשו מהמאה ה-15 ועד למאה ה-18, מהם 22 שרדו בארכיבים רוסים[50]. הסיפורים על ולאד המשפד הם ללא סדר כרונולוגי ואינם עקביים, אלא בעיקר אוסף של אנקדוטות בעלי ערך ספרותי והיסטורי.
ישנן 19 אנקדוטות בסיפורי ולאד המשפד והן ארוכות ומפורטות יותר מהסיפורים הגרמנים. ניתן לחלק את האנקדוטות לשני חלקים: 13 הפרקים הראשונים הם ללא סדר כרונולוגי וקרובים יותר למסורת המקורית, הפולקלוריסטית, על ולאד המשפד. ששת הפרקים האחרונים נכתבו על ידי חוקר שאסף אותם, והם בעלי סדר כרונולוגי בולט ומובנה. הסיפורים מתחילים עם הקדמה קצרה והאנקדוטה על מסמור הטורבנים של השליחים העות'מאנים לראשם, והם מסתיימים במותו של ולאד ובמידע על משפחתו.
מתוך 19 האנקדוטות, לעשר מהן יש דמיון לסיפורים הגרמנים, אך למרות הדמיון בין הסיפורים, יש הבחנה ברורה ביחס כלפיו: הסיפורים הרוסים נוטים להציג אותו באור חיובי יותר, והוא מתואר כשליט גדול ואמיץ, ואת מעשיו נוטים להצדיק כפעולות של שליט חזק. מתוך 19 האנקדוטות, רק בארבע מהן מתוארת אלימות מוגזמת. כמה אלמנטים של האנקדוטות נוספו מאוחר יותר לסיפורים על איוואן האיום של רוסיה[51].
ולאד היה מודע היטב לכך שרבים מהאצילים לקחו חלק בקנוניית איסטנבול ובהם יהודים, יוונים וארמנים. ב-1459, עם תחילת שלטונו בוולאכיה, ערך סעודה לרגל יום ראשון הטוב של הפסחא בטירה בה התגורר בעיירה בראן, השוכנת כ-20 קילומטר דרום מערב מהעיר בראשוב והזמין אליה את האצילים הבויארים ובני משפחותיהם. ולאד סעד בנועם עם הנוכחים והרבה להשרות אווירה נעימה. עם סיום הארוחה נשא נאום בו האשים את כל הנוכחים בבגידה וחתירה תחת שלטונו והכניס את חייליו האישיים שלקחו את כל "האשמים" להוצאה להורג בשיפוד בחצר הטירה. את השיפודים עם הגופות עליהן הציב בשטחי הכניסה לעיר ובאזורים סובבי החומות שלה כאמצעי הפחדה. סעודה נוספת ערך זמן קצר לאחר מכן לנושיו ופעל באופן דומה.
לטירת בראן המוצגת לתיירים בתור "טירת דרקולה", יש למעשה קשר דל לוולאד המשפד (ולא בטוח שאפילו עבר שם). הטירה התפרסמה בעיקר בזכות הרומן של ברם סטוקר, הרוזן דרקולה.
 |
ראו גם – טירת פויינאר |
למעשה טירת פויינאר שימשה כמבצר המרכזי של ולאד המשפד, הטירה, שנמצאת גבוה בהרים בגבול עם טרנסילבניה, הייתה מקור גאוותו – כך היה מבודד, גבוה, וחזק בשל מיקומו האסטרטגי המעולה. ולאד שיפץ ושיפר את המבצר, אשר הפך לטירתו המרכזית. אמנם בירתו הייתה בטרגובישטה, אך פויינאר, ככל הנראה, היה מבצרו האהוב ביותר, גאוות לבו והוכחת גאוניותו הצבאית והארכיטקטית. כדי להגיע לטירה (שרובה נהרס) מבקרים צריכים לטפס במעלה 1,480 מדרגות.
דיוקן עכשווי של ולאד השלישי, שנתגלה מחדש על ידי היסטוריונים רומנים בשלהי המאה ה-19, הוצג לראווה בגלריית הזוועות בטירת אמברס באינסברוק. הדיוקן המקורי אבד, אך עותק גדול יותר, שצויר בעילום שם במחצית הראשונה של המאה ה-16, תלוי כעת באותה הגלריה.
הקשר של השם "דרקולה" עם ערפדים נעשה על ידי ברם סטוקר, המחבר של הרומן "דרקולה", שכנראה בחר בשם של הדמות שלו, "הרוזן דרקולה", לאחר עיון בספרו של ויליאם וילקינסון[52]. ייתכן כי סטוקר שמע גם על ולאד מידידו, הפרופסור ההונגרי ארמין ומברי, מבודפשט. העובדה כי דמותו של ד"ר אברהם ואן הלסינג מציינת ברומן, כי מקור הידע שלו על הרוזן דרקולה הוא ידידו ארמיניוס, תומכת בהשערה זו.
עוד רומן פופולרי אשר מציין את ולאד המשפד הוא "ההיסטוריונית" מאת אליזבת קוסטובה, אשר מספר סיפור ריאליסטי והיסטורי של ההיסטוריונים המחפשים את קברו של ולאד המת כביכול, ברומן, ולאד המשפד הוא לא רק רודן אכזר אלא גם ערפד שאת מקום הימצאו מנסים לגלות לפני שיקרה משהו רע. מעבר להיותו מותחן, הוא גם נותן ביוגרפיה מדויקת של ולאד השלישי.
בנוסף התפרסמה סדרת הקומיקס "קברו של דרקולה" (1979-1972) של מארוול קומיקס.
עיבודי קולנוע רבים של הרומן של סטוקר ושל יצירות מקוריות אחרות הנובעות ממנו, שילבו את ההיסטוריה של ולאד המשפד ואת עברו הבדיוני של הרוזן דרקולה, והציגו אותם כאותו האדם. אלה כוללים עשרות סרטים, ביניהם: הסרט "דרקולה" (1931) הנחשב לקלאסיקת אימה, בבימויו של טוד בראונינג ובכיכובו של בלה לוגוסי, "דרקולה" (1973) בכיכובו של ג'ק פאלאנס, והסרט דרקולה (1992) בבימויו של פרנסיס פורד קופולה ובכיכובו של גארי אולדמן.
בסרט הטלוויזיוני "נסיך האופל: הסיפור האמיתי של דרקולה", שיצא בשנת 2000, מסופר סיפור חייו של ולאד המשפד באופן מדויק לרוב, אך סופו בדוי, ובו קם ולאד לתחייה בתור בן אלמוות עם כוחות על-טבעיים, ובכך הופך לדמות הערפד האגדי. את ואלד מגלם בסרט השחקן הגרמני רודולף מרטין.
סרט נוסף יצא בשנת 2014: דרקולה: ההתחלה. עוד לפני יציאתו לאקרנים, הוא תוכנן להיות סרט ראשון מטרילוגיה. עקב הצלחת הסרט בקופות-האפשרות של סרט המשך הפכה לוודאית. הסרט מתאר את וולאד (בגילומו של לוק אוונס) בצורה חיובית למדי: הוא שיפד אלפי אנשים כדי למנוע מלחמה עם עשרות אלפים (על ידי שהפחידם), ואף דבק בו הכינוי: "מגן החפים מפשע"; הוא ניסה בכל כוחו להימנע ממלחמה חסרת סיכוי בטורקים, אבל לבסוף, כדי למנוע מעמו לשלם באלף נערים חיילים (כולל בנו הצעיר), הוא הכריז מלחמה; כדי להתגבר על הצבא הטורקי הענק, הוא כרת את הברית עם הערפד שהעניקה לו כוחות על אנושיים במחיר איום-וכל זה, כדי להציל את משפחתו ועמו.
בראשית דרכו נעזר ולאד בחיילים יהודים לכיבוש טרנסילבניה, אך לאחר מכן הפך את עורו ורדף את היהודים. פגיעתו ביהודי בוקרשט הייתה כה קשה שרק לאחר שנים רבות התאוששה הקהילה.[דרוש מקור: מתי?]
(קונסטנטין ק. ג'ורסקו ודינו ק. ג'ורסקו - תולדות הרומנים - כרך ב' 1352–1606, בוקרשט, 1976 עמודים 241–244 (ברומנית)
(וסילה מרקולץ - הערכים "ולאד דראקול" עמ' 202-200 ו"ולאד המשפד" עמ' 205-203 ב: וסילה מרקולץ (עורך) "לקסיקון שליטי ולאכיה ומולדובה" הוצאת מרוניה, בוקרשט 2009)
?Vasile Mărculeţ - Cum a ajuns Vlad Ţepeş cel mai sângeros domnitor Journal of Dracula Studies nr.9
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
