הר הזיתים (ספר)

הר הזיתים (בטורקית: Zeytindağı) הוא ספר פרי עטו של הסופר הטורקי פליה ריפקי אטאיי, המגולל את נסיבות התפוררותה של האימפריה העות'מאנית ואת המאורעות שהתחוללו באחריתה. הספר ראה אור בשנת 1932.

הר הזיתים
Zeytindağı

מידע כללי
מאת	פליה ריפקי אטאיי
שפת המקור	טורקית
הוצאה
תאריך הוצאה	1932

הר הזיתים.

תקציר הספר

ג'מאל פאשה.

טלאט פאשה.

אנוור פאשה.

אריך פון פאלקנהיין.

בספרו, הקרוי על שם מקום מושבו של מטה הארמייה הרביעית בפיקודו של אהמד ג'מאל פאשה בירושלים, תיאר אטאיי את המאורעות שהתרחשו בפרק הזמן שבין אחרית ימי השלטון העות'מאני לראשית ימי הרפובליקה הטורקית.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס ריפקי אטאיי כקצין מילואים והוצב במטהו של ג'מאל פאשה בהר הזיתים. את התנסויותיו וזכרונותיו משירותו שם תיאר במזיגה עם האירועים ההיסטוריים הבולטים של התקופה. שם גם נרקמו לראשונה יחסיו עם מפקדו.

בחלקיו הראשונים של הספר אפיין אטאיי את אנשי ועד האיחוד והקידמה ואת פועלם. הדמויות הבולטות בוועד, ג'מאל פאשה, טלעת פאשה ואיסמאיל אנוור פאשה נבדלו באופיים ובהשקפותיהם; ג'מאל פאשה החזיק בתפיסות מודרניסטיות, נהג להותיר למומחים את הטיפול בתחומים שלא הבין בהם, ונודע בעזרה הבלתי מסויגת שהגיש לכל מי שבטח בו. בנבדל ממנו הפגינו אנוור פאשה וטלאט פאשה אישיות שמרנית יותר. איסמאיל אנוור פאשה דגל בטוראניזם, ואטאיי, ששלל רעיון זה מכול וכול, הציגו כעריץ, וגרס כי שחרורה של טורקיה יתאפשר אם ישכילו להתנער מאנוור פאשה ודומיו. ועד האיחוד והקידמה נשא אופי פלגני, ולא ניכרו בו לא אחדות ולא שותפות; לכל מנהיג הייתה קבוצת תומכים משלו. הסופר, שהיה מאנשיו של ג'מאל פאשה, מתח ביקורת על היעדר האחדות הרעיונית בקרב ועד האיחוד והקידמה, הואיל וסבר כי ארצם תוכל להיחלץ מהמשבר הפוקד אותה אך רק באמצעות אחדות ושיתוף פעולה.

לאחר שהחל לעבוד עם ג'מאל פאשה השכיל ריפקי אטאיי לתפוס את המתרחש ביתר חדות ובהירות. הסופר הבין כי תמה לה תקופה, ואימפריה באה לקיצה. המאורעות בסוריה, פלשתינה וחג'אז חשפו לנגד עיניו את קיצו של עידן.

ריפקי אטאיי טען כי האימפריה העות'מאנית מונהגת בידי ממשלת בובות. כך למשל גולל בספרו את השתלשלות המאורעות לאחר רציחתו של איש הצבא והמדינאי העות'מאני מהמוט שווקט פאשה:

"לאחר שרצח את שֶׁוְקֵט פאשה, הפליג קוואקלי מוסטפא בספינת קיטור רוסית והצליח לברוח מהארץ. לעות'מאנים לא הייתה זכות לעצור אדם על ספינה נושאת דגל רוסי, ועל כן חטפוֹ מהספינה איש ממשל עות'מאני וחנקוֹ למוות. משנודעה להם התקרית הביאו הרוסים לפיטוריו של חוטפו של קוואקלי מוסטפא; הם דרשו כי לא יעבוד עוד בשירות המדינה, ודרישתם מולאה."

האימפריה העות'מאנית חלשה על פני שלוש יבשות, ואזורי מחייתם של הערבים - טריטוריות כמו פלשתינה וחג'אז, וערים מסוגן של ירושלים ודמשק - היוו נתח נכבד משטחה רחב הידיים. העות'מאנים התעצמו מבחינה גאוגרפית בלבד, משום שלא השכילו להשפיע על התרבויות המקומיות, להשליט את שפתם, ולמשול בסחר וברכוש בשטחים שתפסו. מה עצוב כי תחת שיהפכו את הערבים לטורקים, נעשו הטורקים שם לערבים.

"לא אימצנו אותם כמושבותינו, ולא צירפנו אותם למולדתנו", כתב. האימפריה באותם שטחים לא התבטאה לדידו אלא ב"אדמות חינם" וב"שוטרי מקוף". לו הוסיפו המדרסות להתקיים, לו נמשך היעדר התודעה, אין ספק כי הערביוּת הייתה מחלחלת לתוככי אנטוליה. חלום האימפריאליזם העות'מאני התבסס על רעיון מרכזי זה. "האומה הטורקית אינה מסוגלת להקים מדינה בכוחות עצמה!"

עם זאת ציין ריפקי אטאיי בספרו כי העות'מאנים שיפרו במידת מה את הטריטוריות הערביות שהשתלטו עליהן; האוכלוסייה הערבית סבלה רבות מהעימותים העקובים מדם בין השייח'ים המקומיים, ונקלעה למצוקה חומרית קשה. עם הגיעם הביאו העות'מאנים לפיוס ורגיעה בין השייח'ים, והעניקו להם חירויות מסוימות. מהיבט זה היוו עבורם העות'מאנים מעין גואלים. חרף זאת ניצלו הערבים את היחלשותם, מיהרו להגיע להבנות עם האנגלים והצרפתים, ונעצו סכין בגב העות'מאנים. לכאורה היו הערבים תלויים בעות'מאנים, אך למעשה חפצו כל העת בח'ליפות משלהם. בקרב הערבים המוסלמים היו שחשקו בממשלת ח'ליפות ערבית, ובפרוץ מלחמת העולם הראשונה בגדו בעות'מאנים כדי לממש את שאיפותיהם ובשל ההטבות שהבטיחו להם האנגלים.

הזכויות שהעניקה האימפריה העות'מאנית לערבים הקנו להם את הזכות להתקומם נגדה, ולו בשל המחלוקת הפעוטה ביותר. חוק שנחקק בזמנו של ג'מאל פאשה העניק למפקדי הצבא את הסמכות לגזור עונשי מוות, אם סברו כי יש בכך משום הגנה על ביטחון המולדת. מאותה עת דוכאו לפיכך המרידות באלימות.

ריפקי אטאיי סיפר כי אחד מיעדיו של ג'מאל פאשה היה לאמץ את סוריה לקרבה של האימפריה העות'מאנית. וכדי לממש את תוכניתו זו הקים בה, יחד עם הסופרת, המדינאית ואשת האקדמיה הטורקית האלידה אדיפ אדיוואר, בתי ספר מודרניים. זאת ועוד, כאמצעי ביטחון נוכח הלאומיות הערבית המתעצמת, פיזר את ה"מהגרים בכפייה" הארמנים^[1] בלבנון ובסוריה, ואף העניק להם בתים ואדמות לשם חיזוקם.

בתיאוריו הנוגעים לערבים נגע פליה ריפקי אטאיי בספרו גם בסוגיית הנצלנות הדתית, היפה, לדבריו, לכל הדתות. "דתה של מדינה כמוה כסחורה בשוק אסייתי, ואילו דתה של ירושלים אינה אלא מחזה בתיאטרון מערבי."

הערבים, כך כתב בהתייחסו לפלשתינה, עניים מרודים במולדתם, ומעמדם - מעמד משרתים בארץ אבותיהם. שכירי יום ערבים דורכים ענבים, ואת יינם שותים יהודים בריאי בשר. פלשתינה מחולקת: הישנה לערבים, היינו למשרתים, והחדשה, על כל יופייה והדרה, ליהודים. הדת מוצעת למכירה. בימי החג' כרוכים הן ערבים והן יהודים אחר גריפת רווחים.

על הצטרפותה של האימפריה העות'מאנית למלחמת העולם הראשונה לצד הגרמניה כתב ריפקי אטאיי כי זו הייתה נעוצה בהערצה שרחש אנוור פאשה לגרמניה. עוד כתב כי עם תום המלחמה עמדו שתי אימפריות על סף התפוררות: האחת לחופי הים התיכון, והאחרת - ממלכה לגדות הדנובה. מתקפות הצבא הבריטי, שכוחות צבא הקיסרות הגרמנית לא השכילו לעצור בסוריה ובפלשתינה, נהדפו בעיבורי חלב, שוב בידי טורקי, אך הפעם היה זה מפקד אמיתי, מוסטפא כמאל. קו ההגנה שבחר שם ציין את גבולה של טורקיה, כפי שנקבע בברית הלאומית.

גם הגרמני אריך פון פאלקנהיין, שהפיקוד על הכוחות המזוינים בסוריה הועבר לידיו, לא הצליח למנוע את המפלה, וירושלים נכבשה בידי הבריטים.

כעת, כתב ריפקי אטאיי, דאגו לגורלן של אנטוליה ואיסטנבול בלבד. "שלום לך אימפריה, ולהתראות לחלומותינו עלייך!" גם העת להיפרד מדמשק הגיעה. ובשעה ששב לאיסטנבול ברכבת פרטית, לאחר התבוסה בפלשתינה, התבונן ג'מאל פאשה באדמות החרבות של אנטוליה וחשב:

"לו רק הייתה משימתי כאן, לו רק חלפו שבר הענן, סופת הגשם העזה בחבל מולדת שלו זה, בשטחים עקרים ונידחים אלה. אנטוליה הביטה בכולנו בטינה ובחשד. מאות אלפים מבניה עקרנו מחיקה ולקחנו ממנה, וכעת אנו מביאים לה את חרטתנו. הימרנו, והפסדנו."

כשנשאל ג'מאל פאשה: "אדוני, למה נכנסנו למלחמה הזאת?" ענה תשובה מעניינת: "כדי לא לשלם משכורות! האוצר הלאומי התרוקן לגמרי, וכדי להשיג כסף עמדו בפנינו שתי ברירות: להתרפס בפני הצד האחד, או לכרות ברית עם הצד השני."

באשר למוסטפא כמאל סיפר ריפקי אטאיי כי בהתאם להשקפותיו ביחס למולדת ולעצמאותה סבר האיש המיומן ועתיר הידע והניסיון כי על האומה להקריב את כל מה שביכולתה כדי להגן על 40 אחוזים ממולדתם.

תמה מרכזית

בספרו כתב פליה ריפקי אטאיי: "המדבר והבדווים כילו נתח גדול מהעושר הלאומי של העות'מאנים." כן גרס כי הבערות והאשליות שטיפחה האימפריה הסתיימו באכזבה קשה. מוסטפא כמאל התנגד להתערבותם של העות'מאנים במלחמת העולם הראשונה משום שהיה מלומד ואיש רוח, אך תמך במלחמת העצמאות של טורקיה משום שהיה פטריוט.

וזו, אולי, מסקנתו המרכזית של הספר: היו מלומדים ופטריוטים בקנה אחד, בשלהי אימפריה העות'מאנית.

קישורים חיצוניים

• על אודות הספר באתר "הפקולטה לספרות" (טורקית)

הערות שוליים

1. מובן שניסוח בעייתי זה לקוח מהספר.