Loading AI tools
פארק לאומי באורגון מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפארק הלאומי קרייטר לייק (באנגלית: Crater Lake National Park) הוא פארק לאומי השוכן בדרום מדינת אורגון בארצות הברית. הפארק משתרע על פני 741.5 קמ"ר בשטח הררי ומיוער במפגש המחוזות קלאמת, ג'קסון ודאגלס. במרכז הפארק שוכן קרייטר לייק, האגם העמוק ביותר בארצות הברית (594 מטרים), שהפארק קרוי על שמו, והוא כולל את ההרים והיערות שסביב האגם.
מבט על האי ויזארד שבאגם קרייטר לייק | |
מידע כללי | |
---|---|
על שם | קרייטר לייק |
תאריך הקמה | 22 במאי 1902 |
מבקרים בשנה | 711,749 (נכון ל־2017[1]) |
גוף מנהל | שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית |
נתונים ומידות | |
שטח | 741.5 קמ"ר |
מיקום | |
מדינה | אורגון, ארצות הברית |
מיקום | מחוז קלאמת, מחוז דאגלס באורגון, מחוז ג'קסון |
קואורדינטות | 42°56′42″N 122°06′00″W |
www.nps.gov/crla | |
במשך מיליוני שנים היה האזור שבו שוכן הפארק תחת השפעה של פעילות געשית, אבל ההיסטוריה הגאולוגית של הפארק קשורה להר מזאמה, הר געש עתיק ברכס קסקייד, שהתפרצותו לפני כ-7,700 שנים גרמה ליצירת האגם.
בזמן ההתפרצות כבר ישבו באזור ילידים אמריקנים שמצאו את מחייתם כציידים-לקטים. הסיפורים אודות חורבן ההר עברו מדור לדור באמצעות אגדות על מאבק בין אלים שהסתיים בתבוסת אחד האלים וקבורתו מתחת להר. הלבנים הראשונים גילו את ההר רק באמצע המאה ה-19. הודות לשתדלנותו של העיתונאי וחובב הטבע ויליאם גלדסטון סטיל (William Gladstone Steel) הוכרז האזור ב-22 במאי 1902 כפארק לאומי, הפארק החמישי שהוכרז בארצות הברית.[2] מאז הקמת הפארק אחראי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית על הגנת העושר הגאולוגי, הטבעי והתרבותי של האתר, המושך מדי שנה מעל לחצי מיליון מבקרים.
הפארק הלאומי קרייטר לייק הוא הפארק הלאומי היחיד במדינת אורגון. הוא משתרע על שטח של 741.5 קמ"ר, כ-95% ממנו במחוז קלאמת, כ-4% משטחו במחוז ג'קסון ואחוז אחד במחוז דאגלס.[3] אורכו כ-30 קילומטרים מצפון לדרום, ורוחבו כ-25 קילומטרים ממזרח למערב.
הפארק שוכן כ-100 קילומטרים צפונית-מזרחית לעיר מדפורד, וכ-150 קילומטרים דרומית-מזרחית לעיר יוג'ין. הערים הגדולות הקרובות ביותר הן פורטלנד, כ-300 קילומטרים צפונה, סקרמנטו, כ-500 קילומטרים מדרום-מערב, סן פרנסיסקו, כ-600 קילומטרים מדרום-מערב, וסיאטל, כ-600 קילומטרים צפונה. הפארק נגיש מכביש בין-מדינתי 5 במערכת הכבישים הבין-מדינתיים, והכביש המדינתי מספר 62 של אורגון חוצה את הפארק.
הפארק שוכן באזור הררי ומיוער בחלק הדרומי ברכס הרי קסקייד. הר סקוט (Mount Scott), ההר הגבוה ביותר בפארק, מתנשא לגובה של 2,721 מטרים. גובהו של המקום הנמוך ביותר בפארק 1,212 מטרים.
פסגות רבות בפארק הן הרי געש רדומים. בין הפסגות הגבוהות ביותר: פסגת הילמן (Hillman Peak), בגובה 2,484 מטרים ופסגת אפלגייט (Applegate Peak), בגובה 2,477 מטרים.[4]
האגם שהעניק לפארק את שמו שוכן בתוך קלדרה שגובהה הממוצע הוא 2,188 מטרים מעל פני הים. אורכה, ממזרח למערב, הוא 9.7 קילומטרים, ורוחבה, מצפון לדרום הוא 7.3 קילומטרים. האגם שוכן בממוצע כ-305 מטרים מתחת לשפת הקלדרה, בגובה של 1,883 מטרים מעל פני הים, ושטח פניו 52.9 קמ"ר. עומק המים באגם משתנה עם הטופוגרפיה ותלוי גם בכמות המשקעים. עומקו המקסימלי ביולי 2000 היה 594 מטרים, אבל ב-1959 היה עומקו המקסימלי 589 מטרים. עומקו הממוצע 350 מטרים ועומקו המינימלי (סמוך לאי פנטום שיפ) הוא בין חמישה לשמונה מטרים.
בעומק של 594 מטרים, האגם הוא האגם העמוק ביותר בארצות הברית, השני באמריקה הצפונית (אחרי ימת העבדים הגדולה בקנדה) והתשיעי בעולם.[5] אם כי במדד של עומק ממוצע קרייטר לייק הוא העמוק ביותר בחצי הכדור המערבי, והשלישי בעולם (אחרי ימת באיקל ואגם טנגניקה), או אפילו העמוק ביותר, אם מתעלמים מהחלק שמתחת לפני הים באגמים העמוקים יותר.
במימי האגם שוכנים שני איים:
הפארק שוכן באזור הררי, שגובהו המרבי מתקרב ל-3,000 מטרים. משום כך האקלים הוא אקלים הררי תת-אלפיני המסווג כ-Dsc על פי שיטת קפן, סוג נדיר במיוחד של אקלים מושלג-ממוזג קר.[7] ממערב לפארק האקלים הוא אקלים ים-תיכוני וממזרח לו האקלים הוא מדברי למחצה. מזג האוויר בקיץ נוח ויבש, בשל הגובה הרב בו מצוי הפארק, ובשל ההשפעה החזקה בקיץ של הרמה הברומטרית הקבועה מעל צפון האוקיינוס השקט (North Pacific High), המשפיעה בכל אורגון. החורפים לעומת זאת, קרים מאוד בשל ההשפעה של השקע העונתי העמוק המכונה "השקע הברומטרי של האלאוטים" (Aleutian Low), הנודד דרומה בתקופת החורף.
ינואר הוא החודש הקר ביותר בפארק, שבו הטמפרטורה הממוצעת הגבוהה היא 2°C והטמפרטורה הממוצעת הנמוכה היא 8°C-. אוגוסט הוא החודש החם ביותר ובו הטמפרטורה הממוצעת הגבוהה היא 21°C והטמפרטורה הממוצעת הנמוכה היא 4°C. באופן טבעי הטמפרטורות בפארק משתנות בהתאם לגובה. הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנמדדה בפארק הייתה 29°C- והגבוהה ביותר 32°C. הטמפרטורות יכולות לרדת מתחת לנקודת הקיפאון בין 19 באוגוסט ל-7 ביולי (כלומר במשך כל השנה כמעט). כפור יכול להיווצר במשך כל השנה, אם כי הוא נדיר בין יוני ל-10 בספטמבר.
הלחות המגיעה בעיקר מהמערב (מהאוקיינוס השקט) נעצרת ברכס הרי הקסקייד, ולכן כמות המשקעים בפארק גדולה, בייחוד בהשוואה לאזורים ממזרח הסובלים מתופעת מדבר צל גשם. גשם (או שלג) יורדים כל השנה, אבל התקופה שבין יוני לספטמבר גשומה פחות מהתקופה שבין אוקטובר לאפריל. כמות המשקעים השנתית הממוצעת היא 1,700 מ"מ, כאשר דצמבר הוא החודש הלח ביותר עם ממוצע משקעים של 280 מ"מ.
בגבהים הנמוכים של מערב אורגון השלג הוא נדיר, אבל הוא נפוץ במקומות הגבוהים, בייחוד בפארק הלאומי קרייטר לייק. המדידות שנערכו במטה הפארק בגובה 1,975 מטרים הראו ששלג יורד בפארק בתכיפות גדולה יותר מאשר בכל תחנת מדידה אחרת באורגון. שלג בכמות בת מדידה (20 מ"מ ומעלה) יורד בממוצע 98 ימים בשנה בין 1 באוקטובר ל-15 ביוני. אפילו בחודשים יוני וספטמבר יכולות להתחולל סופות שלגים, שבמהלכן ירדו בעבר 51 סנטימטרים של שלג. כמות השלג הממוצעת השנתית היורדת על הפארק מגיעה ל-13.5 מטרים. הכמות היומית הגדולה ביותר של שלג, קרוב למטר, ירדה בפארק ב-28 בפברואר 1971, וכמות דומה ירדה ב-1937 ו-1951. הכמות הגדולה ביותר שירדה בחודש, 8 מטרים, ירדה בינואר 1950, והכמות השנתית הגדולה ביותר הייתה בחורף 1949–1950, אז ירדו בפארק 22.9 מטרים שלג.[8]
עד לתחילת האביב מצטבר השלג על הקרקע בפארק לגובה שבין 3 ל-4.5 מטרים. שיא ההצטברות היה ב-3 באפריל 1983, אז הצטברו על הקרקע 6.4 מטרים שלג. מרבית הכבישים בפארק נשארים סגורים עד שלהי האביב, והשלג אינו מפשיר עד אמצע יולי, ומאפשר היווצרות קרחונים על ההרים הסמוכים לקלדרה. שלג נדיר מאוד ביולי ואוגוסט ואז "באופן טיפוסי יום נפלא אחד רודף יום נפלא אחר".[9]
אף על פי שהשלג מכסה את הפארק במשך שמונה חודשים בשנה, האגם קופא לעיתים רחוקות. הסיבה לכך היא שבשל עומקו העצום של האגם הוא משמש כמאגר חום הסופג את קרינת השמש. הפעם האחרונה שבה קפא לחלוטין הייתה ב-1949, לאחר חורף קר במיוחד. ב-1985 קפאו 95% מפני האגם. טמפרטורת המים באגם קבועה על 3.3°C החל מעומק של 90 מטרים ומטה; כאשר שכבת המים העליונה יכולה להתחמם בקיץ ולהגיע לטמפרטורה שבין 12°C ל-15°C.[10]
אקלים בפארק הלאומי קרייטר לייק (ממוצעים לתקופה 1981–2010) | |||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
חודש | ינואר | פברואר | מרץ | אפריל | מאי | יוני | יולי | אוגוסט | ספטמבר | אוקטובר | נובמבר | דצמבר | שנה |
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) | 1.3 | 1.6 | 2.9 | 5.4 | 9.6 | 14.4 | 20.4 | 20.9 | 17.3 | 11.1 | 3.3 | 0.9 | 9.1 |
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) | -7.6 | -7.9 | -7 | -5.2 | -2 | 0.7 | 4.7 | 4.7 | 2.3 | -1.1 | -5.6 | -7.7 | -2.6 |
משקעים ממוצעים (מ"מ) | 236 | 197 | 190 | 136 | 90 | 56 | 26 | 25 | 47 | 113 | 261 | 290 | 1,669 |
מקור: NowData – NOAA Online Weather Data |
פלגים קטנים הזורמים במערב הפארק שייכים לאגן הניקוז של הנהר רוג (Rogue River), נהר זה, שמקורותיו צפונית לפארק, זורם מערבה ונשפך לאוקיינוס השקט. נהר נוסף שחלק ממקורותיו נובעים בפארק הוא נהר קלאמת (Klamath River) הזורם תחילה דרומה, חוצה את הגבול לקליפורניה, ונשפך גם הוא לאוקיינוס השקט.
גוף המים הגדול היחיד בפארק הוא אגם קרייטר לייק. קוטרו כ-8 קילומטרים, שטח פניו 52.9 קמ"ר וגובהו הממוצע 1,883 מטרים מעל פני הים. הגובה תלוי בכמות המשקעים, ובמדידות שנעשו באופן שוטף התגלה כי טווח השינוי הוא כ-5 מטרים. עומק המים באגם משתנה עם הטופוגרפיה ותלוי גם בכמות המשקעים. ביולי 2000 היה עומקו המקסימלי 594 מטרים, לאחר שב-1959 היה עומקו המקסימלי 589 מטרים. עומקו הממוצע 350 מטרים ועומקו המינימלי (סמוך לאי פנטום שיפ) הוא בין חמישה לשמונה מטרים. נהרות אינם נשפכים לאגם או זורמים ממנו, ועל ההתאיידות והחלחול מפצים משקעים בצורת גשמים ושלגים בקצב שבו מתחלפים מימיו של האגם לחלוטין כל 250 שנים.
האגם הוא אחד האגמים הצלולים בעולם בשל כמה גורמים, בעיקר משום שאף נחל לא זורם לתוכו, והסלעים הגעשיים הבונים את האזור אינם מתמוססים במים (בניגוד למשל לאבן גיר), ולכן לא חודרים למימיו מזהמים. תוצאות בדיקת צלילות המים באמצעות דסקת סקי הן בממוצע בין 27 ל-30 מטרים. שיא הצלילות נמדד ב-25 ביוני 1997 – 43.3 מטרים.[6] במי האגם יש כמות יחסית גדולה של מלחים מומסים, וה-pH הממוצע של מימיו נע בין 7 ל-8.[11] עומקו הרב של האגם וצלילות מימיו גורמים למים לספוג את כל הצבעים באור הנראה למעט כחול, ועקב כך יש למים גוון אינדיגו אופייני, למעט באזורים הרדודים שבהם צבעם ירקרק.
הפעילות הגעשית באזור ניזונה מתהליך הפחתה מול חופי אורגון. לוח חואן דה פוקה ולוח גורדה, לוחות טקטוניים ימיים קטנים מחליקים מתחת ללוח הצפון-אמריקאי הגדול מהן בהרבה. קצב ההפחתה הנוכחי הוא של 3–4 ס"מ בשנה, כמחצית מקצב ההפחתה לפני כ-7 מיליון שנים. תהליך ההפחתה יוצר חום ולחץ, שעוצמתם תלויה בקצב ההפחתה (שכאמור כיום הוא נמוך מבעבר), והם גורמים ליצירת רכס ההרים ובו סדרה של הרי געש, המכונה רכס קסקייד.[12][13] הרי הגעש הגדולים ברכס מכונים "הקסקיידס הגבוהים" (High Cascades). עם זאת, קיימים גם הרי געש רבים אחרים ברכס, מרביתם קטנים הרבה יותר.
לפני כ-400,000 שנים החל להיווצר הר מזאמה בדרך דומה להרים אחרים בקסקייד הגבוה, כחרוטי מגן חופפים. במהלך השנים, בנו לחלופין קילוחי לבה וזרמים פירוקלסטיים את החרוטים החופפים של מזאמה עד שהגיע לגובה משוער של 3,700 מטרים.
בזמן שהר הגעש השכבתי הצעיר גדל, נבנו לועות געשיים והרי געש קטנים יותר רבים בשטח הפארק ובסמוך לגבולות הפארק של ימינו. בולטים בהם חרוטי אפר. אף שמרביתם כבר נעלמו – חרוטי אפר נסחפים בקלות – יש כיום לפחות 13 חרוטי אפר צעירים בתוך שטח הפארק וכ-11 בסמוך לגבולותיו, שעדיין משמרים את צורת החרוט האופיינית. הגאולוגים חלוקים בשאלה האם הרי געש משניים ולועות אלו הם לועות טפילים של תא המאגמה והמערכת הגעשית של מאזאמה או שהם קשורים לגעשיות הכללית של רכס קסקייד.
לאחר תקופה ארוכה שבה היה רדום, ניעור מזאמה שוב. ואז, סביב שנת 5,677 לפנה"ס (150± שנים)[14] התחוללה בהר התפרצות געשית עזה. בהתפרצות נפלטו מתא המאגמה של הר מזאמה בין 46 ל-58 קילומטרים מעוקבים של מאגמה ריודקיטית שהפכו לכ-100 קילומטרים מעוקבים של טפרה (המאגמה דחוסה יותר עקב הלחץ העז שמופעל עליה), 7 במדד התפרצות געשית. במקביל שקע כל החלק המרכזי של ההר, שגובהו לפני האירוע מוערך ב-3,700 מטרים, לתוך תא המאגמה שהתרוקן, וההר איבד כ-1,500 מטרים מגובהו. במקום שבו שכנה בעבר פסגת ההר נוצרה קלדרה עמוקה. תוך התבססות על תנאי האקלים ששררו אז, מעריכים כיום כי בתוך 740 שנים נוצר בתוך הקלדרה אגם יפהפה בצבע כחול עמוק, המוכר כיום כקרייטר לייק.[15]
ההתפרצות שקטמה את פסגתו של הר מזאמה החריבה אזור גדול סביבו וגרמה להשקעת אפר געשי במרחקים גדולים. במזרח, נתגלה האפר המכונה "Mazama Ash" בפינה הצפון-מערבית של הפארק הלאומי ילוסטון של ימינו, בדרום הוא נתגלה במרכז נבדה ובצפון הוא נתגלה בקולומביה הבריטית, אבל השטח אותו כיסה האפר גדול הרבה יותר. בשנות ה-90 של המאה ה-20 גילו גאולוגים עדויות לקיומו של האפר בגרינלנד הרחוקה.[14] להשוואה, כמות האפר שנפלטה בהתפרצות זו גדולה פי 150 מההתפרצות של ה-18 במאי 1980 בהר סנט הלנס שבמדינת וושינגטון, אף הוא הר געש ברכס קסקייד. מאז כל ההתפרצויות בהר מזאמה היו מוגבלות לקלדרה. תקופת ההתפרצות המשמעותית הראשונה של שלב זה יצרה בימה מלבה אנדזיטית ("הבימה המרכזית" - central platform) המתרוממת לגובה של 365 מטרים מעל לקרקעית הקלדרה. התפרצויות מאוחרות יותר יצרו חרוטי אפר דוגמת האי ויזארד (Wizard Island), אי שגילו מוערך בכ-6,000 שנים וגובהו 233 מעל פני המים וחרוט מריאם (Merriam Cone), וכיפות ריודקיטיות (מרביתן נמצאות כיום מתחת למים).[16]
האפר התפתח מאז לסוג קרקע המכונה אנדוסול. הקרקעות בפארק הלאומי קרייטר לייק הם קרקעות סייניות[17] חומות, חומות כהות או חומות אפורות כהות המכילות שפע חצץ ואבנים. הקרקעות חומציות באופן קל עד בינוני.
הפארק הוא בית גידול ל-700 מינים של צמחים וכ-200 מינים של בעלי חיים. לעומת זאת, מגוון הצמחים ובעלי החיים באגם קרייטר לייק מוגבל בשל ריכוז נמוך של חנקן במי האגם. מדענים זיהו 157 מינים של פיטופלנקטון ו-12 מינים של זואופלנקטון במימי האגם. על דפנות האגם צומחים מושבות של טחבי עלים עד לעומק של 120 מטרים. מושבות של חיידקים צמחו על קרקעית האגם סביב שני אזורים של פעילות הידרותרמית.[6] שטח הפארק מיוער בצפיפות וסמוך אליו שוכנים יערות לאומיים רבים, כדוגמת: פרימונט-וינמה (Fremont–Winema National Forest) מדרום מזרח, אומפקווה (Umpqua National Forest) מצפון מערב, רוג – סיסקיו (Rogue River – Siskiyou National Forest) מדרום, ודשוטס (Deschutes National Forest) ווילאמט (Willamette National Forest) מצפון.
הפארק הלאומי הוכרז בטרם הגיעו לאזור חוטבי עצים, ועקב כך האזור מכוסה ביערות ראשוניים. האקלים הקשה, והקרקעות הגעשיות הדלות אינם מאפשרים לעצים לגדול לממדים גדולים. משום כך עצים מעטים גדלים מעל לגובה של 46 מטרים ומפתחים גזע שקוטרו עולה על 1.2 מטרים.[18] מרבית העצים ביערות שייכים למחלקת המחטניים. בשטח הפארק יש ארבעה סוגי יערות:
יש בפארק גם עצים אחרים דוגמת אשוחית אנגלמן ואלנוס לבן הצומחים לאורך פלגים. אשוח דאגלס צומח במערב הפארק. באזורים ביצתיים צומח Salix lasiandra abramsii (Pacific willow), מין של ערבה. צפצפה רעדנית ו-Populus trichocarpa (black cottonwood), מין נוסף של צפצפה גדלים בדרום הפארק, בעוד ש-Quercus garryana (Garry Oak), מין של אלון, מעדיף את האזורים הפתוחים והיבשים.[18]
הפארק הוא ביתם של יותר מ-50 מינים של יונקים. בהם אוכלי חרקים, כדוגמת מיני החדפיים: חדף נודד, חדף מים צפון אמריקני ו-Neurotrichus gibbsii (American shrew mole), מין במשפחת החפרפרתיים. מיני העטלפים בפארק כוללים נשפון חום ואפלול אמריקני. טורפים מיוצגים על ידי דוב שחור אמריקני, סמור ארך-זנב, זאב ערבות ושועל מצוי. אוכלי-צמחים גדולים כוללים את Cervus canadensis roosevelti (Roosevelt Elk), תת-מין של אייל קנדי, ואת אייל פרדי שחור-זנב ותת-מין שלו Odocoileus hemionus columbianus (black-tailed deer of Colombia). יונקים קטנים נפוצים יותר וכוללים מרמיטה זהובת-בטן, Tamias amoenus (yellow-pine chipmunk), מין של טמיאס, סנאי דואה צפוני וארנבת השלג.[19]
קרוב ל-150 מינים של עופות נצפו בפארק, אם כי חלקם נדירים מאוד. עופות נודדים רבים שוהים בפארק בתקופה החמה. כמה מהעופות הנפוצים בפארק הם: מרגון גדול, עקב אדום-זנב, בז אמריקני, שכווי מפויח (Dendragapus fuliginosus) (Sooty Grouse), שחף קליפורני, אוח וירג'יניה, תחמס אמריקאי, סיס ואוקס, קוליברי צפוני (Selasphorus rufus), נקר שעיר (Picoides villosus), חטפית זיתנית (Contopus cooperi), עורבני אפור (Perisoreus canadensis), מין העורב קיק אגוזים אמריקאי, ירגזי גמבל, מין סיטה Sitta canadensis (red-breasted Nuthatch), שני מינים של קיכלים: Catharus ustulatus (Swainson's Thrush) ו-Sialia mexicana (Western Bluebird), מין סבכי העולם החדש Dendroica coronata (yellow-rumped Warbler), מין של פרוש זהוב Carduelis pinus (pine Siskin), וציפורי שיר מהמינים Junco hyemalis (dark-eyed junco) ו-certhia americana (brown Creeper).[20]
דגים לא שכנו במקור באגם. בין 1888 ל-1942 הובאו למי האגם יותר מ-1.8 מיליון דגים.[21] מששת מיני דגים שהוכנסו למי האגם שרדו שני מינים בלבד: טרוטת עין-הקשת ואלתית אדומה. דגים אלו ניזונים מהזואופלנקטון ומחרקים. הדיג באגם מותר, ויותר מכך, שירות הפארקים הלאומיים מעודד דיג מכיוון שמדובר במינים שאינם מקומיים.[22] בנחלים שבפארק שוכנים שלושה מיני טרוטה נוספים: טרוטת ברוק (Salvelinus fontinalis), טרוטה חומה וטרוטת השור.
באזורים הביצתיים של הפארק שוכנים שמונה מינים של דו-חיים:[23]
ארבעה מיני זוחלים נפוצים בפארק, והם: מין לטאה Sceloporus graciosus graciosus (sagebrush lizard), איגואנית קצרת-קוצים ננסית, קמטן האליגטור (Elgaria coerulea) ונחש בירית מצוי. זוחלים נוספים השוכנים בפארק, אך הם נדירים יותר, כוללים מינים נוספים של נחש הבירית, מין של צב יבשה, ומין של חומט.[23]
משערים כי אבותיהם הקדמונים של הילידים המקומיים בני עם הקלאמת (Klamath) חזו בהתפרצות הר הגעש כי המאורע מתועד באגדותיהם. המיתולוגיה של עם זה מספרת כי בהר התגורר הצ'יף לאו (Llao) האחראי על שאול תחתיות. לאו התאהב בבתו היפהפייה של ראש שבט הקלאמת, ולאחר שזו סירבה לחזור עמו לביתו שמתחת להר הוא החל לירות כדורי אש מההר על יישובי האינדיאנים בסביבה. לעזרתם בא הצ'יף סקל (Skell) (שהתגורר על פי האגדה בהר שסטה, כ-160 קילומטרים דרומה), האחראי על כל אשר על פני האדמה, והוא נלחם בלאו. במהלך הקרב הבריקו ברקים, רעמו רעמים וזרמו נהרות של לבה שקברו כפרים של בני קלאמת. בשיאו של הקרב התמוטט ההר וקבר את לאו תחתיו.[24] מאז לא שב לאו להפחיד את האנשים ולהרוס את בתיהם, ואף שבמקום הופיע אגם יפה ושליו האמינו בני הקלאמת כי האגם הוא מקום קדוש ורק מי שניחן בכוחות מיוחדים יכול להביט על מקום הקרב הקדוש של האלים מבלי להיענש.
בני הקלאמת השתמשו בקרייטר לייק למסעי חזון (באנגלית vision quests, טקס חניכה שבו החניך מתבודד במקום מרוחק במשך כמה ימים במטרה למצוא את ייעודו), שכללו טיפוס על קירות הקלדרה ומשימות מסוכנות אחרות. בני השבט העריצו את אלו שהצליחו במשימות אלו כבעלי כוחות רוחניים מיוחדים.[25][26]
שלושה מחפשי זהב: ג'ון וסלי הילמן, הנרי קליפל (Henry Klippel) ואייזק סקיטרס (Isaac Skeeters) היו הלבנים הראשונים שהגיעו לאגם. ב-12 ביוני 1853 הם נתקלו בהר בעל המדרונות המשתפלים הארוכים שעה שעסקו בציד. הצבע הכחול העז של האגם הכה אותם בתדהמה, והם כינו את גוף המים בגוון האינדיגו "אגם כחול עמוק" (Deep Blue Lake), והמקום בצד הדרום-מערבי של השפה שבו ראו לראשונה את האגם נקרא אחר-כך "דיסקוורי פוינט" (Discovery Point – נקודת התגלית). מכיוון שהמקום היה מרוחק ולא נתגלה בו זהב נשכחה התגלית. תשע שנים אחר-כך, ב-1862, הגיעה משלחת מחפשי זהב נוספת לאגם, ומנהיגה שונסי ניי (Chauncy Nye), פרסם בכתב עת מקומי את התגלית, אותה כינה "אגם כחול" (Blue Lake).
ב-1863, בעקבות התפרצות מעשי איבה בין מתיישבים לבנים לבין בני קלאמת, הקים צבא ארצות הברית את מצודת פורט קלאמת כ-12 קילומטרים דרומית מזרחית לגבול הפארק הלאומי של ימינו. על מנת להעביר אספקה למצודה נסללה דרך מהיישוב פרוספקט (Prospect) בעמק הנהר רוג. ב-1 באוגוסט 1865 "נתגלה" האגם שוב, והפעם על ידי שני ציידים שנשכרו לשמור על העובדים. אחד מהם היה לאדם הלבן הראשון שירד עד לחוף האגם. השניים הציעו לאגם את השם "אגם מלכותי" (Lake Majesty).
ב-1869 ביקרה באתר משלחת מהעיירה ג'קסונוויל (Jacksonville) באורגון בראשות עורך עיתון בשם ג'ים סאטון (Jim Sutton). חברי המשלחת בנו סירה מקנבס, הפליגו לאי ויזארד וחקרו אותו. בשובו כתב סאטון מאמר על האגם בעיתונו, "אורגון סנטינל" (Oregon Sentinel). במקום להשתמש בשם "האגם המלכותי", סאטון כינה את האגם "קרייטר לייק", כלומר "אגם הלוע", השם שנתקבע בסופו של דבר כשמו של האגם.
בשנים 1869–1918 הקדיש ויליאם גלדסטון סטיל (William Gladstone Steel; 1854-1934), עיתונאי וחובב טבע, את כל מרצו וחלק נכבד מהונו במטרה להבטיח מעמד של פארק לאומי לאתר. חלק גדול מהמקומות לאורך האגם קרויים בשמות שכינה אותם סטיל: האי ויזארד, סלע לאו ראש סקל וכו'. סטיל השתתף בסקרים מדעיים שנערכו במקום, בהם הסקר שביצעה משלחת בראשות הגאולוג קלרנס דטון באגם ב-1886 מטעם סוכנות הסקר הגאולוגי של ארצות הברית. המשלחת נשאה את הספינה קליטווד (Cleetwood) שמשקלה כחצי טון במעלה המורדות התלולים של ההר ואז הורידה אותה לאגם. המשלחת השיטה את הספינה באגם ומדדה את עומק האגם באמצעות צינור הקשור למיתר פסנתר ב-168 מקומות. התוצאה העמוקה ביותר, 608 מטרים, קרובה מאוד למדידות של ימינו (594 מטרים), שבה השתמשו בסונאר. בערך באותה תקופה סקר טופוגרף את האזור ויצר את המפה המקצועית הראשונה של אזור קרייטר לייק.
שתדלנותו של סטיל השתלמה, וב-22 במאי 1902 חתם נשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט על החוק שהעניק לקרייטר לייק מעמד של פארק לאומי. פעילותו של סטיל נמשכה גם אחר-כך והודות למאמציו נפתחה האכסניה (Crater Lake Lodge) במקום ב-1915, והושלמה ב-1918 הדרך המקיפה את שולי הקלדרה (Rim Drive).[27] בשל פעילותו זו כונה סטיל "אבי קרייטר לייק".[28] על מנת לאפשר לתיירים להגיע אל הפארק נבנו כבישים בדרך אליו ובתוכו.
הפארק הלאומי קרייטר לייק מנוהל על ידי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית, יחידה במחלקת הפנים של ארצות הברית. תקציב היחידה השנתי היה 2.924 מיליארד דולר בשנת 2009 והיא אחראית על ניהול אזורים מוגנים בשטח כולל של מעל ל-340,000 קמ"ר.
תפקידו של שירות הפארקים הלאומיים הוא לשמר ולהגן על משאבי טבע ותרבות. בית הנבחרים של ארצות הברית העניק לשירות את התואר "סוכנות פדרלית" עם אשרור "חוק שירות הפארקים הלאומיים" (National Park Service Organic Act) ב-25 באוגוסט 1916. על פי החוק מטרת השירות היא לקדם ולהסדיר את השימוש בפארקים הלאומיים במטרה להגן על הנוף הטבעי, על בעלי החיים ועל האתרים ההיסטוריים ולהשאירם שלמים למען הדורות הבאים. בתחומי הפארקים אסורים הציד, כריית המחצבים וכריתת העצים, כמו גם ליקוט של משאבים טבעיים ותרבותיים. כמו כן אסור לחפש נפט וגז או לנצל משאבים אלו.
בשנת 2002 היה תקציב הפארק הלאומי קרייטר לייק כ-4 מיליון דולרים. התקציב משמש לתשלום משכורות לצוות המתפעל את הפארק ולשיקום ושיפור דרכים ובניינים בו. אנשי הצוות אחראים על קבלת המבקרים בפארק והדרכתם. הם גם נאבקים בהתרבות המינים הפולשים ועוקבים מקרוב אחר ההתפתחות של אוכלוסיות של מינים בסכנה. בנוסף הם גם אחראים על תחזוקת ושיפוץ התשתית והבניינים ההיסטוריים.
הפארק, שנודע בשל אגם קרייטר לייק, מושך אליו קרוב לחצי מיליון מבקרים מדי שנה (הממוצע ב-10 השנים האחרונות היה 482,249 מבקרים[22]), דומה לנתוני מערכת הפארקים רדווד. הגישה לפארק היא באמצעות כבישים בלבד. כביש מדינתי מספר 62 חוצה את הפארק בחלקו המערבי, וכביש השפה (Rim Drive) מקיף את הקלדרה ומאפשר תצפיות מנקודות שונות. בסך הכל יש בפארק 127 קילומטרים של כבישים. הפארק פתוח כל השנה, אבל חלק מהכבישים והאתרים סגורים מהסתיו ועד האביב. לרשות המבקרים עומד "כפר השפה" (Rim Village), מקבץ מבנים על שפת הקלדרה בגובה 2,164 מטרים, ובהם המבנה ההיסטורי המשופץ של אכסניית קרייטר לייק (Crater Lake Lodge) ובו 71 חדרים.
מלבד האגם שהוא האטרקציה העיקרית בפארק יש אתרים מעניינים נוספים, חלקם נוצרו בהתפרצות הגעשית הגדולה שיצרה את הקלדרה שבתוכה שוכן האגם:
מרבית הפעילויות מיועדות לקיץ הקצר שבפארק. שלגים כבדים במהלך הסתיו, החורף והאביב גורמים לסגירת מרבית הכבישים ושבילי ההליכה.
{{cite journal}}
: (עזרה)Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.