Loading AI tools
הסכם חלוקת פולין ואי התקפה בין שני הצדדים טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה בין גרמניה לברית המועצות מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הסכם רִיבֶּנְטְרוֹפּ–מוֹלוֹטוֹב או הסכם האי-תוקפנות הנאצי-סובייטי הוא הסכם בין ברית המועצות לבין גרמניה הנאצית, שנחתם במוסקבה ערב מלחמת העולם השנייה. ההסכם כלל שני חלקים: החלק הראשון היה חוזה כלכלי בהיקף כספי של 200 מיליון רייכסמארק, שנחתם ב-19 באוגוסט 1939, לפיו התחייבה גרמניה למכור ציוד, מכונות ומוצרים לברית המועצות, תמורת אספקת מצרכי מזון וחומרי גלם. החלק השני שנחתם ב-23 באוגוסט 1939 היה הסכם אי-תוקפנות בין שתי המדינות[1] לתקופה של 10 שנים, לפיו הן התחייבו שלא לתקוף זו את זו, ולא לסייע לאחרים לעשות זאת. בנוסף לשני החלקים הגלויים, כלל ההסכם נספח סודי, שעסק בחלוקת תחומי ההשפעה של שתי המדינות במזרח אירופה. נציגי שתי המדינות לחתימה על ההסכם היו שר החוץ הגרמני, יואכים פון ריבנטרופ, ושר החוץ הסובייטי, ויאצ'סלב מולוטוב.
 | |
| יואכים פון ריבנטרופ לוחץ ידיים עם ויאצ'סלב מולוטוב | |
| חותמים |
 יואכים פון ריבנטרופ ויאצ'סלב מולוטוב |
|---|---|
| מקום חתימה |
מוסקבה, ברית המועצות |
| מקום יצירה |
מוסקבה  |
| תאריך יצירה |
23 באוגוסט 1939 |
| תאריך כניסה לתוקף |
23 באוגוסט 1939 |
| תאריך ביטול | 22 ביוני 1941 |
| שפות |
גרמנית, רוסית |
  | |
ההסכם הופר על ידי גרמניה הנאצית פחות משנתיים לאחר חתימתו, עם פתיחתו של מבצע ברברוסה – הפלישה לברית המועצות ב-22 ביוני 1941[2].
ההסכם הרשמי לווה בנספח סודי שנחתם יחד אתו, ובהמשך התווספו לנספח שני תיקונים ושינויים שנחתמו ב־28 בספטמבר 1939 וב-10 בינואר 1941. נספחים אלה כללו כדלקמן:[3]
תוצאות מלחמת העולם הראשונה היו הרסניות בעיקר לרפובליקת ויימאר אך גם לברית המועצות שנאלצה לחתום ב-1918 על חוזה ברסט-ליטובסק שכלל ויתור על שטחים נרחבים במערבה. באפריל 1922 שתי המדינות חתמו על הסכם ראפאלו שכלל וויתור על תביעות הדדיות, ובהמשך, בשנת 1926 על הסכם ברלין שהבטיח את הנייטרליות שלהן במקרה שאחת מהן תותקף. אולם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה בתחילת שנות ה-30 הגבירה את המתח בין שתי המדינות ובין גרמניה למדינות הסלאביות לאור האידאולוגיה הגזענית הנאצית, שבין השאר קישרה בין הקומוניזם ליהדות. בהמשך, מלחמת האזרחים בספרד בשנת 1936 הפכה לזירה נוספת של התנגשות בין שתי המדינות כשכל אחת מהן תמכה בצד אחר של המלחמה, וחתימתו של הסכם אנטי-קומינטרן בין גרמניה הנאצית ובין האימפריה היפנית ב-25 בנובמבר 1936 אליו הצטרפה איטליה הפשיסטית ב-1937 הגבירה גם היא את המתיחות בין שתי המדינות.
בשלב זה מגמות התוקפנות וההשתלטות של השלטון הנאצי עברו מרטוריקה לפעולה. ב-12 במרץ 1938 אוסטריה סופחה לגרמניה כחלק מהאנשלוס והפכה למחוז ברייך הגרמני. פעולה זו הביאה להתעצמות כוחה של גרמניה עם השתלטותה על המשאבים, התעשייה והחימוש האוסטריים והיוותה בסיס להמשך כיבושיה. אף על פי שאיחוד בין אוסטריה לגרמניה נאסר בהסכם ורסאי, מדינות המערב לא מנעו את הסיפוח בתקווה שהיטלר יסתפק בסיפוח אוסטריה ולא ישתלט בכוח על שטחים נוספים. אולם מיד לאחר האנשלוס החל היטלר לדרוש מצ'כוסלובקיה את חבל הסודטים, ובקיץ 1938 הורה לוורמאכט להתכונן לפלישה אליו. בריטניה וצרפת שוב נכנעו לדרישותיו והחבל סופח לגרמניה בעקבות הסכם מינכן, שנחתם ב-29 בספטמבר 1938. במרץ 1939 החל הליך של חלוקת וכיבוש צ'כוסלבקיה על ידי שכנותיה בהנהגת גרמניה, ובשלב זה היה ברור לצדדים השונים כי למרות הסכם אי התוקפנות שנחתם בין גרמניה לפולין ב-1934 (אנ'), המטרה הבאה של היטלר במזרח אירופה היא פולין, ואכן עוד באוקטובר 1938 שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ העלה בפני השגריר הפולני בגרמניה את הדרישה למסירת העיר החופשית דנציג לידי גרמניה. במהלך אוגוסט 1939 הגיעו הדברים לידי משבר והיטלר הצהיר כי פניו למלחמה. בשלב זה נעשה ניסיון של הרגע האחרון ליצור ברית בין ברית המועצות, בריטניה וצרפת כנגד האיום הגרמני, אולם השיחות שהתקיימו בין נציגי בריטניה וצרפת לבין ראשי הצבא האדום במוסקבה ב-11–21 באוגוסט 1939, ימים מספר לפני חתימת הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, נכשלו. היסטוריונים מייחסים את הכישלון לחששה של פולין מפני כניסת הצבא הסובייטי לשטחה, גם אם לצורך מלחמה באיום הגרמני, ולחולשתם של נציגי בריטניה וצרפת[4][5]. התוצאה המיידית של כישלון זה הייתה חתימת הסכם ריבנטרופ–מולוטוב. היטלר, שלא חשש ממדינות המערב, אך חשש מתגובת ברית המועצות לה גבול משותף עם פולין, לא תקף לפני שנחתם ההסכם שאיפשר את ביצוע תוכניתו לכיבושה של פולין[6].
יוסיף סטלין, שליט ברית המועצות, חשש מההתעצמות הצבאית של גרמניה הנאצית, והעריך שברית המועצות זקוקה לפרק זמן ממושך, כדי לבנות מחדש את הצבא הסובייטי, שנחלש בעקבות הטיהורים הגדולים שהוא ערך בצמרת הפיקוד שלו החל מ-1937, ועדיין לא היה מוכן להתמודד עם הצבא הנאצי כשווה מול שווים. הוא חשב שההסכם יעניק לברית המועצות את פסק הזמן שנדרש לארגון ולחימוש מחדש של צבאה. מעבר לחוסר המוכנות הצבאי, סטלין, שחזה באוזלת ידם של מעצמות המערב לאחר האנשלוס של אוסטריה, סיפוח חבל הסודטים וכיבוש צ'כוסלובקיה על ידי הנאצים, לא סמך על שיתוף הפעולה שלהם במלחמה נגד גרמניה, בין השאר, על רקע היחסים הרעועים שלהן עם ברית המועצות עקב חששן מהפיכה קומוניסטית. הוא חשד, שהסכם מינכן נועד להפנות את שאיפות ההתפשטות של הנאצים מזרחה, כלפי ברית המועצות, והחליט לנקוט בצעד נגדי. שיקול נוסף היה הרצון להרחיב את גבולות ברית המועצות מערבה, הן כדי למחוק את תוצאות הסכם ברסט-ליטובסק והסכם ריגה, שנכפו על ההנהגה הסובייטית זמן קצר לאחר המהפכה הבולשביקית, והן כדי ליצור אזור חיץ רחב ככל האפשר בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית, למקרה של מתקפה גרמנית. עם זאת, לצד האינטרסים האסטרטגיים ברור כי לשני המשטרים הללו היה מכנה משותף ברור למדי. לא בכדי שלח סטלין להיטלר בתחילת המלחה טלגרף בזו הלשון: "ידידותנו דבוקה על ידי מלט של דם. חזקה היא ותימשך לאורך ימים"[7].
אדולף היטלר מצידו רצה להבטיח שיוכל לפלוש לפולין מבלי שיתקל בהתנגדות של ברית המועצות. כמו כן ההסכם הבטיח להיטלר את החזית המזרחית ואיפשר לו להפנות את כוחותיו לעבר המערב ללא חשש ממתקפה סובייטית במזרח. הוא שיער שהסכם עם ברית המועצות יחליש את ערנותה, ובמקרה של סכסוך עמה, כיבוש פולין יאפשר שיפור עמדות אסטרטגי כלפיה. בנוסף לכך היטלר רצה למנוע הסכם של המערב וברית המועצות נגדו, שיסבך את גרמניה במלחמה בשתי חזיתות.
ב-1 בספטמבר 1939, שבוע ימים בלבד לאחר החתימה על ההסכם, גרמניה החלה במתקפה על פולין וב-17 בספטמבר ברית המועצות הצטרפה. עד 6 באוקטובר פולין נכבשה כולה על ידי שתיהן. פעולה זו מציינת את פתיחתה של מלחמת העולם השנייה באירופה, לאחר שבריטניה וצרפת מימשו את התחייבותן בברית ההגנה שלהם עם פולין והכריזו מלחמה על גרמניה ב-3 בספטמבר 1939. במקביל, ב-30 בנובמבר 1939, ברית המועצות תקפה את פינלנד (וזאת שבוע לאחר מבצע דגל כוזב במסגרתו הפציצה ברית המועצות כפר סובייטי והאשימה את פינלנד בההפצצה וזאת כדי לספק לעצמה עילה למלחמה), ולאחר ארבעה חודשי קרבות סיפחה אליה חלקים ממנה. בנוסף, תחת ההגנה שהקנה לה ההסכם, בקיץ 1940 ברית המועצות הבטיחה את שליטתה והשפעתה על ארצות מזרח אירופה, המדינות הבלטיות וחלקים מצפון רומניה.
העותק המקורי של הנספחים הסודיים הושמד כנראה על ידי ההפצצות על גרמניה, אולם כל המסמכים הסודיים של משרד החוץ הגרמני החל משנת 1933 צולמו על מיקרופילם. עם נפילתה של גרמניה, צילומים אלה נשמרו על ידי אחד מעובדי משרד החוץ הגרמני ולאחר המלחמה נמסרו לידי הבריטים והאמריקאים בתמורה למתן חנינה לאותו עובד. מידע על קיומם של הנספחים הסודיים ועל תוכנם הגיע לציבור לראשונה במהלך משפטי נירנברג במסגרת מידע שנמסר על ידי אחד מעורכי הדין הגרמנים שהיה מעורב בכתיבתם. הנספחים תורגמו לאנגלית, ופורסמו לראשונה בעמודו הראשון של ה-"St. Louis Post-Dispatch" – עיתון מקומי של סנט לואיס שכתבו היה הראשון להשיג את המידע, בתאריך 22 במאי 1946. בהמשך, הנספחים פורסמו גם בעיתונות הבריטית. לאחר פרסום רשמי של אוסף המסמכים הקשורים ליחסים בין הנאצים לסובייטים בשנים 1939–1941 על ידי משרד החוץ האמריקאי בשנת 1948[8] ההסכם ונספחיו זכו לתהודה בעיתונות הבינלאומית ושמשו כמכשיר תעמולה במלחמה הקרה.
למרות פרסומים אלה, ברית המועצות שמרה עד שנת 1989 על מדיניות של הכחשת הנספחים הסודיים. בדצמבר 1989, ועדה שמונתה על ידי מיכאיל גורבצ'וב אישרה את קיומם של הנספחים והציגה אותם בפני ועידת נציגי העם הסובייטי, שפרסמה גינוי שלהם. בעקבות זאת שני צדדי ההסכם הצהירו על ביטולם הרטרואקטיבי של הנספחים.
באוגוסט 2009, במאמר שפורסם בעיתונות הפולנית, ראש הממשלה הרוסי ולדימיר פוטין גינה את ההסכם ונספחיו כ"לא מוסרי"[9] אך מאוחר יותר, ב-2014 ו-2015, הגן עליו כרע שהיה הכרחי לאור העובדה שברית המועצות באותו שלב הייתה בודדה במערכה מול גרמניה"[10][11][12].
הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, 23 באוגוסט 1939, ארכיון הסרטונים של APSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
