Loading AI tools
יצירה מוזיקלית מאת לודוויג ואן בטהובן מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הסימפוניה השלישית במי במול מז'ור של לודוויג ואן בטהובן, אופוס 55 (ידועה כ"אירואיקה"- באיטלקית "הרואית") היא יצירה שרבים מחשיבים כמבשרת את שחר התקופה הרומנטית במוזיקה הקלאסית.
ב־2016, על פי משאל שערך BBC Music Magazine (אנ') בקרב 151 מנצחים, דורגה הסימפוניה כסימפוניה הגדולה בכל הזמנים[1].
סימפוניה זו היא אחת מיצירותיו המפורסמות ביותר של בטהובן, כשבמקור כוונתו הייתה להקדישה לנפוליאון בונפרטה, שאותו ואת האידיאלים של המהפכה הצרפתית בטהובן העריץ. בטהובן הבין אולם, שאין זה כלכלי להקדיש את היצירה לבונפרטה והוא הקדישה לנסיך לובקוביץ במקום וכינה אותה "בונפרטה". אנקדוטה מפורסמת בהקשר זה נמצאת בכתביו של תלמידו של בטהובן, פרדיננד ריז. במאי 1804, כשריז סיפר לבטהובן שנפוליאון הכתיר עצמו קיסר, בטהובן התרתח, לקח בידיו את העמוד הראשון של הפרטיטורה וקרע אותו. אולם שלושה חודשים לאחר מכן, כתב בטהובן לבית ההוצאה שלו ש"כותרת הסימפוניה היא בעצם בונפרטה". כמו כן, על הדף הראשון של עותק של הפרטיטורה שהועתקה בידי מעתיק, שממנו נמחקה ההקדשה לבונפרטה, הוסיף בטהובן בעפרון את המילים "נכתב על אודות בונפרטה". בסופו של דבר, כשיצאה היצירה לאור בשנת 1806 בטהובן נתן לה את הכותרת "סימפוניה הרואית, הולחנה לחגיגת זכרו של אדם גדול" (באיטלקית: Sinfonia eroica, composta per festeggiare il sovvenire d'un grand'uomo). הכוונה באדם גדול זה הייתה אולי לגיבור אידיאלי שאינו קיים, אך יותר סביר שהייתה זו רוח ההרואיות עצמה, שבטהובן העריך ואליה התכוון. ישנם גם האומרים, שבטהובן התייחס לזכר טבעו של נפוליאון, כפי שראה אותו, לפנים, כשרחש לו כבוד.
בטהובן כתב את רוב הסימפוניה בסביבות סוף שנת 1803 והשלים אותה בתחילת 1804. הביצוע הראשון של היצירה התקיים בקיץ 1804 בטירת הנסיך לובקוביץ בבוהמיה. ביצוע הבכורה הציבורי התקיים בתיאטר אן דר וין בווינה ב-7 באפריל 1805 בניצוחו של המלחין.
|
|
| |
| לעזרה בהפעלת הקבצים | ||
היצירה, כמו רוב הסימפוניות, היא בארבעה פרקים:
היצירה מתוזמרת לשני חלילים, שני אבובים, שני קלרינטים בסי במול, שני בסונים, שלוש קרנות, שתי חצוצרות, טימפני, וחטיבת כלי הקשת הרגילה הכוללת שני תפקידי כינורות, ויולות, צ'לים, וקונטרבסים. ביצוע רגיל נמשך בין 44 עד 55 דקות.
הערה: בפרק הראשון, בסוף האקספוזיציה (בערך בדקה השלישית), בטהובן מציין סימן חזרה. הסימן הוזנח עד לשנות 1950 המאוחרות, אך כיום מתייחסים אליו.
הפרק האחרון מבוסס על יצירת הבלט "יצירי פרומתאוס".
היצירה נחשבת אבן דרך בהיסטוריית המוזיקה הקלאסית ממספר סיבות. אורך היצירה הוא בערך כפול מאורך כל סימפוניה של היידן או מוצרט – הפרק הראשון ארוך כמעט כמו סימפוניה שלמה מהתקופה הקלאסית המוקדמת (דוגמת אלו של קרל פיליפ עמנואל באך). היצירה גם מכסה שטח רגשי נרחב יותר מאשר יצירות אחרות, וכך היא נחשבת לעיתים קרובות כמסמנת את תחילת התקופה הרומנטית במוזיקה. הפרק השני בעיקר מציג טווח רגשות גדול, מהסבל של נושא מארש האבל הראשי ועד לנחמה היחסית של הפרקים השמחים יותר הכתובים בסולמות מז'וריים. סיום הסימפוניה מראה טווח דומה, ובעלת חשיבות בתרשים הכולל שלא נשמע בפועל קודם לכן – בעוד שבסימפוניות מוקדמות יותר הסיום היה סוף קצר ויחסית חסר תוכן, כאן הוא סט ממושך של וריאציות ופוגות לנושא שבטהובן במקור כתב למוזיקת הבלט שלו "יצירי פרומתאוס". הנושא מהווה את הבסיס גם לסט של חמש־עשרה וריאציות ופוגה לפסנתר במי במול מז'ור אופוס 35 (מכונה גם "וריאציות פרומתאוס" או "וריאציות ארואיקה").
מבקר המוזיקה ג' ו' נ' סוליוואן כותב שהפרק הראשון הוא ביטוי לאומץ לבו של בטהובן בעימות עם חירשותו, השני – איטי והספדי, מתאר את הייאוש הגדול שהרגיש, השלישי – הסקרצו, הוא "עלייה בלתי ניתנת לעצירה של אנרגיה יצירתית", והרביעי הוא שפיעה חיונית של אנרגיה יצירתית.
רגע נעלה במיוחד בפרק הראשון של הסימפוניה מופיע ממש לפני הרפריזה, כאשר סולו הקרן נכנס עם הנושא הראשי, במעט דיסוננס עם שאר הכלים, ארבע תיבות לפני הכניסה ה"אמיתית".
פרדיננד ריז, תלמידו של בטהובן, תיאר:
התרגול הראשון של הסימפוניה היה איום, אך נגן הקרן למעשה נכנס בזמן הנכון. אני עמדתי ליד בטהובן, ובאמונה שהוא נכנס במקום לא נכון, אמרתי: 'נגן הקרן הארור הזה! האם הוא לא יכול לספור? זה נשמע שגוי מאוד'. אני מאמין שהייתי בסכנה לחטיפת אגרופים באוזניים. בטהובן לא סלח לי על כך זמן רב.
הפרק השני, מארש הלווייתי, מתבצע בתדירות גבוהה באירועי הנצחה; ולעיתים היצירה כולה מתבצעת. סרגיי קוסביצקי ביצע אותה כשהנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט נפטר, וברונו ולטר עשה אותו דבר בפטירת ארתורו טוסקניני.
הפרק השני שימש כקינת הלוויה בטקס ההנצחה לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן.
הסימפוניה שולבה בסרט של אילונה קולוניץ על מלחמת וייטנאם שזכה בפרס ראשי בפסטיבל הסרטים הבינלאומי במוסקבה.
באוקטובר 2023 בוצעה היצירה על ידי התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של להב שני לצד תרועה לישראל מאת בן-חיים בקונצרט בשידור חי לזכרם של קורבנות ונופלי טבח שבעה באוקטובר[2].
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
