Loading AI tools
המפלגה הפרוגרסיבית הייתה מפלגת מרכז פרוגרסיבית, אשר פעלה בישראל בשנות ה-50.
 | |
| מדינה |
ישראל  |
|---|---|
| שם רשמי |
מפלגה פרוגרסיבית |
| מנהיגים | פנחס רוזן |
| תקופת הפעילות |
1948 – 8 במאי 1961 (כ־13 שנים) |
| אפיון | מפלגת מרכז פרוגרסיבית |
| אידאולוגיות |
ליברליזם |
| כנסות | הראשונה - הרביעית |
| ממשלות | 1 - 9 |
| אותיות | פ |
| שיא כוחה | 6 מנדטים (הכנסת הרביעית) |
| שפל כוחה | 4 מנדטים (הכנסת השנייה) |
| נוצרה מתוך | עלייה חדשה, העובד הציוני |
| התמזגה לתוך | המפלגה הליברלית הישראלית |
| מיקום במפה הפוליטית | מרכז |
| ארגונים בינלאומיים | האינטרנציונל הליברלי |
  | |
דיונים בעניין הקמת המפלגה הפרוגרסיבית כאיחוד של מפלגות המרכז ביישוב היהודי החלו בראשית שנת 1948, אך הניסיון לכלול את כל הציונים הכלליים באיחוד לא צלחו. זאת, לאחר שהציונים הכלליים צירפו אליהם את אנשי הימין של האיחוד האזרחי, שאנשי העובד הציוני ראו בהם אנשי ימין ולא מרכז[1].
המפלגה נוסדה באוקטובר 1948. חבריה היו אנשי הרוב הלא-פועלי בעלייה חדשה, בראשות פנחס רוזן; אנשי תנועת העובד הציוני, שהייתה מפלגת עובדים לא-סוציאליסטית, שהשתייכה להסתדרות; וסיעת הציונים הכלליים א', אשר פרשה מהציונים הכלליים באוגוסט 1948 בעקבות מה שכינו "המגמה להפוך את הציונות הכללית למפלגה של המעמד הבינוני"[2][3]. הניסיונות לצרף את יצחק גרינבוים למפלגה לא צלחו עקב חילוקי דעות בנושא דת ומדינה, גבולות המדינה והיחס לפורשים[4].
המפלגה התמודדה בבחירות לכנסות הראשונה עד הרביעית. הישגיה בבחירות לכנסת הראשונה אכזבו את ראשיה. כך גם הישגיה בבחירות לכנסת השנייה, שבהן זכתה המפלגה בארבעה מנדטים בלבד[5].
המפלגה הפרוגרסיבית הייתה חברה בכל הקואליציות שקמו בתקופת קיומה, פרט לתקופה של כשנה ורבע (8 באוקטובר 1951 - 24 בדצמבר 1952). בכל שנותיה המפלגה החזיקה בתיק אחד: תיק המשפטים, אשר נשמר לפנחס רוזן.
בשנים 1953–1955 הוציאה המפלגה יומון בשם "זמנים".
בשלהי כהונתה של הכנסת הרביעית התאחדה עם הציונים הכלליים ליצירת המפלגה הליברלית.
לקראת סוף כהונתה של הכנסת החמישית, לאחר שהמפלגה הליברלית חברה ל"חירות" להקמת גח"ל, רוב חברי המפלגה הפרוגרסיבית לשעבר פרשו ממנה והקימו את "המפלגה הליברלית העצמאית לישראל", ובקיצור ל"ע (ליברלים עצמאיים). יוצאים מן הכלל היו מרדכי-חיים שטרן וברוך עוזיאל, שנותרו במפלגה הליברלית ובגח"ל.
המפלגה הפרוגרסיבית הושפעה מהזרם הפרוגרסיבי שהחל להתגבש במערב המתועש כבר בשלהי המאה ה-19, ושבארצות הברית סימן את מה שידוע בשם 'העידן הפרוגרסיבי'. היה זה זרם אידאולוגי שחיפש דרך בין הליברליזם 'הימני' המובהק, שדגל ב'לסה-פר', לבין גרסאות שונות של סוציאליזם. בדור האחרון קיבל המושג 'פרוגרסיביזם' משמעות תרבותית, רעיונית ואידאולוגית, שונה ואף מנוגדת לדרך הביניים המתונה שאפיינה אותו בתקופה הנדונה כאן: המחצית הראשונה של המאה ה-20.
בעת הקמתה הייתה המפלגה הפרוגרסיבית מפלגה יונית שהאמינה בחתירה להבנה עם הערבים ולנייטרליות בין מזרח למערב. המפלגה התנגדה בתחילה לסיפוח מערב ירושלים שנגד את תוכנית החלוקה[6][7].
מבחינה כלכלית, הייתה המפלגה במרכז בין ימין ושמאל[8]. המפלגה קבעה כי תגן על חירות הפרט ורכושו וכי היא מתנגדת למלחמת מעמדות[9]. מנגד, המפלגה התנגדה ל"משטר הרכושנות הרעבתנית", פרוטקציוניזם וקרטלים. עמדה זו ביטאה פשרה פנימית בין פלג העובד הציוני שנתמך בעיקר על ידי יוצאי רומניה בהתיישבות העובדת, לבין פלג "הצווארון הלבן" הליברלי שייצג את יוצאי גרמניה.
מבחינה חברתית תמכה המפלגה בהפרדת הדת מהמדינה[10][11].
המפלגה הייתה ידועה כמפלגה ליברלית ישראלית[5] והייתה חברה באינטרנציונל הליברלי.
למפלגה הפרוגרסיבית היה תפקיד חשוב בהנחת היסודות לדמוקרטיה הליברלית בישראל. המפלגה ייצגה את יוצאי גרמניה שביניהם היו עורכי דין רבים דאז, ולכן פעלה למיסוד עצמאות בית המשפט ושלטון החוק כעקרונות מכוננים של המשפט בישראל. [דרוש מקור]
בעת הקמתה נקבע למפלגה הנהלה של 12 חברים, ועד פועל ארצי של מעל 50 חברים ומועצה כללית של 120 חברים[12]. התפקידים חולקו בין המפלגות המרכיבות את האיחוד לפי מפתח של 45% לעלייה חדשה, 30% לעובד הציוני ו-25% לציונים הכלליים א'[13]. בשנת 1954 היו בהנהלה 9 חברים, ובועד הפועל 38 חברים. העובד הציוני הפך לגורם המשמעותי ביותר במפלגה. למפלגה היו כ-22,000 חברים, כמספר מצביעה בבחירות לכנסת השנייה[5].
ראש המפלגה ברוב שנות קיומה היה פנחס רוזן. חברים בולטים נוספים במפלגה היו יזהר הררי, אברהם גרנות (יו"ר קרן קיימת לישראל), משה קול (חבר הנהלת הסוכנות היהודית ויו"ר עליית הנוער), גרשום שוקן (העורך והבעלים של עיתון הארץ), שמעון כנוביץ' (יוזם "חוק כנוביץ'" למניעת מִפגעים אקולוגיים), אידוב כהן (מראשוני המתריעים ביישוב היהודי אודות שואת יהודי אירופה), יהודה שערי (יו"ר המדור לפנסיה בהסתדרות ולאחר מכן ח"כ וסגן שר מטעם הליברלים העצמאיים) והלל זיידל.
חברי כנסת
ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה |
|---|
 |
| כנסת | ח"כים | הערות |
|---|---|---|
| מועצת המדינה הזמנית (1948) | 3 נציגים: אברהם גרנות, משה קול, פנחס רוזן | |
| הכנסת ה-1 (1949) | 5 מנדטים: פנחס רוזן, אברהם גרנות, אידוב כהן, יזהר הררי, ישעיהו פורדר |
|
| הכנסת השנייה (1951) | 4 מנדטים: פנחס רוזן, אברהם גרנות, משה קול, יזהר הררי, אידוב כהן, ישעיהו פורדר |
|
| הכנסת השלישית (1955) | 5 מנדטים: פנחס רוזן, משה קול, יזהר הררי, ישעיהו פורדר, גרשום שוקן, יוחנן כהן | ב-28 באוקטובר 1957 פרש מהכנסת ישעיהו פורדר. החליף אותו יוחנן כהן.
|
| הכנסת הרביעית (1959) | 6 מנדטים: פנחס רוזן, משה קול, יזהר הררי, אידוב כהן, שמעון כנוביץ', יצחק גולן | ב-8 במאי 1961 התאחדה המפלגה הפרוגרסיבית עם הציונים הכלליים בהקמת המפלגה הליברלית הישראלית.
|
- אפרת קנולר, מפלגות המרכז בישראל: בין הימין לבין השמאל, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2017.
- סיעת המפלגה הפרוגרסיבית בכנסת הרביעית, באתר הכנסת
המפלגה הפרוגרסיבית, דף שער בספרייה הלאומית
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
