Loading AI tools
אוסטרקון שנתגלה במצד חשביהו, מכיל מכתב עברי עתיק מקוצר שבגדו נלקח שלא כדין מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המכתב ממצד חשביהו הוא אוסטרקון, ועליו מכתב, כתוב בעברית מקראית, בכתב דעץ. האוסטרקון נתגלה בשנת 1960 על ידי יוסף נוה במצד חשביהו, ליד יבנה-ים. המכתב מוצג כיום במוזיאון ישראל, והכתובת ידועה בשם KAI 200.
 | |
| העתק של המכתב | |
| כינויים נוספים | האוסטרקון מיבנה-ים |
|---|---|
| פרטי הממצא | |
| חומרים | חרס, דיו |
| רוחב | 16.5 ס"מ |
| גובה | 20 ס"מ |
| יצירת הממצא | |
| תאריך יצירה | הרבע האחרון של המאה ה-7 לפנה"ס |
| פרטי האתר והחפירה | |
| תאריך גילוי |
1960  |
| שם אתר | מצד חשביהו |
| מיקום אתר |
מצד חשביהו |
| קואורדינטות |
31°54′27″N 34°41′20″E |
| פרטי הממצא כיום | |
| אוסף |
מוזיאון ישראל |
  | |
תוכן המכתב הוא תלונה מקוֹצר לשר על מנהל עבודתו, על שלקח את בגדו שלא כדין (ראו מצוות החזרת משכון).[1][2]
האוסטרקון נמצא מתחת לרצפת חדר צמוד למתחם בית השמירה/שער, שעליה נמצאה קרמיקה יוונית מזרחית או פרסית שאיננה קדומה לאמצע המאה ה-7 לפנה"ס. המכתב נשבר לשבעה שברים, שישה מהם מתחברים יחד. גובהו של המכתב המשוחזר כ-20 ס"מ, רוחבו כ-16.5 ס"מ, ושרדו ממנו 14 שורות טקסט.[3][2]
ז'אנר הכתובת הוא נושא לוויכוח, והוא זוהה על ידי חוקרים שונים כמכתב,[1] מסמך משפטי, עתירה מחוץ למשפט המופנית למלך או לפקודו[4] או אפילו כשירה.[5] במידה והמכתב נכתב בידי האיכר עצמו, הרי שהמכתב הוא עדות לקיומה של השכלה בסיסית בקרב השכבות הנמוכות ביהודה. הכתב עצמו נמצא בדרגת ביניים בין מכתבי ערד ולכיש לבין הסגנון הוולגרי, ובכך מעיד כי הכותב היה בעל השכלה בסיסית.[6] לדעת יגאל בן-נון, סביר יותר שהפועל לא כתב את המכתב בעצמו, אלא נעזר באדם אחר שיכתוב אותו עבורו. בן-נון גם מדגיש את העובדה שכבר במאה ה-7 אפילו פועל פשוט בחר לפנות למעסיקו בכתב, ולא הסתפק בפנייה בעל-פה.[7] מכתב זה, כמו מכתבי לכיש, מעיד על מידת תפוצתו של הכתב מחוץ לחצר המלוכה ולמנהל הממלכתי.[8]
באשר למי הייתה השליטה באזור זה באותה עת, אומר שמואל אחיטוב:[9] "האוסטרקון שנמצא בפלשת כתוב עברית מקראית רהוטה, בלשון המקרא והתעודות האפיגרפיות העבריות, כגון מכתבי ערד ולכיש. מנהל העבודה הנזכר בו נושא שם יהודי מובהק – הושעיהו. כל אלו מרמזים לשלטון יהודה באזור. נראה שהייתה זו תקופת יאשיהו, שהצליח כנראה להרחיב את תחומי שלטונו בארץ־ישראל לתקופת־מה בעקבות התרופפות השליטה האשורית באזור. תקופה זו בתולדות המצודה הסתיימה עם עליית פרעה פסמתיך לעזרת אשור במאבק ההשרדות שלה נגד כוחה העולה של בבל (616 לפסה"נ)".[10] יוסף נוה מסכים: "ארבע הכתובות העבריות יחד מעידות על שהמבצר הזה היה תחת שליטה יהודאית באותה עת... סביר שיאשיהו הפקיד מושל צבאי כאחראי על המצד, וכי הכוח שהוצב שם קיבל אספקה מהאיכרים המתגוררים ביישובים הבלתי מוקפים חומה בסביבה".[11]
ישמע . אדני . השר
את דבר עבדה . עבדכ
קצר . היה . עבדכ . בח
צר אסמ . ויקצר עבדכ
ויכל ואסמ כיממ . לפני שב
ת כאשר כל [. ע]בדכ את קצר<ה> וא
סמ כיממ ויבא הושעיהו בן שב
י . וייקח . את בגד עבדכ כאשר כלת
את קצרי זה יממ לקח את בגד עבדכ
וכל אחי . יענו לי . הקצרם אתי בחמ
השמש [.] אחי . יענו לי . אמנ נקתי . מא
[שם . השב . נא . את] בגדי ואמ . לא . לשר להש
[ב . את . בגד] עב[דה . ותת]נ אלו . רח[ממ .]
[ושמ]עת את [דבר . ע]בדכ ולא תדהם נ[..]
[...]— KAI 200
בעברית מנוקדת יראה המכתב כך:[3][hebrew 1]
יִשְׁמַע אֲדֹנִי הַשָּׂר
אֶת דְּבַר עַבְדֹּה. עַבְדְּךָ
קֹצֵר הָיָה עַבְדְּךָ בַּחֲ־
צַר אָסָם. וַיִּקְצֹר עַבְדְּךָ
וַיְכַל וְאָסַם כְּיָמִם לִפְנֵי שַׁבָּ
ת. כַּאֲשֶׁר כָּל [עַ]בְדְּךָ אֶת קְצִרֹ וְאָ־
סַם כְּיָמִם וַיּבֹא הוֹשַׁעְיָהוּ בֶּן שֹׁבַ־
י וַיִּקַח אֶת בֶּגֶד עַבְדְּךָ. כַּאֲשֶׁר כַּלְתִ
אֶת קְצִרִי זֶה יָמִם לָקַח אֶת בֶּגֶד עַבְדְּךָ.
וְכָל אַחַי יַעֲנוּ לִי, הַקֹּצְרִם אִתִּי בְּחֹם
[הַ]שֶּׁ[מֶשׁ]. אַחַי יַעֲנוּ לִי אָמֵן. נִקֵּתִי מֵאָ־
[שָׁם. ועַתָּ יָשִׁב נָא אֶת] בִּגְדִי, וַאֲמַלֵּא לַשַּׂר לְהָשִׁ־
[ב אֶת בֶּגֶד] עַבְ[דְּךָ, וְתִתֵּ]ן אֵלָו רַחֲ־
[מִם, וַהֲשֵׁ]בֹתָ אֶת [בֶּגֶד עַ]בְדְּךָ וְלֹא תַּדְהִמֵנִ־
[י...]
הכתובת חסרה את הפתיחה המקובלת בדרך כלל באיגרות, ולכן גם לא ידועים שמותיהם של השר ושל הכותב (או האיש שבשמו הדברים נכתבו). משום כך ניתן לשער כי הכתובת היא מעין תזכיר בעניין שכבר נמצא בטיפולו של השר, ולא מכתב רגיל. מאחר שהכתובת נתגלתה באזור השער של המצודה, ניתן ללמוד כי מדובר בנושא הכרוך בדיון בעל אופי משפטי, שכן שער העיר והרחבה הסמוכה לו שימשו בארצות המזרח הקדום לעריכת משפטים ולהכרעות רשמיות שונות.[12]
"השר" – התואר "שר" נישא על ידי בעלי תפקידים ומשרות. מדובר בפקיד במנגנון האזרחי של ממלכת יהודה.[12]
המילה "עבדה" כוללת את האות ה"א ככינוי בגוף שלישי יחיד, כפי שמופיע גם בכתובת על מצבת מישע ובכתובת קבר ...יהו אשר על הבית.[12] ייתכן שהחזרה של התיבה "עבדך" משמשת הדגשת הכניעה של הפונה אל השר, שתלוי בהכרעתו. הוצע גם שהתיבה הראשונה היא בעצם סיום משפט קודם, כלומר: "יִשְׁמַע אֲדֹנִי הַשָּׂר אֶת דְּבַר עַבְדֹּה, עַבְדְּךָ". כפי שמופיע למשל בספר שמואל: "כְּכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֲדֹנִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶת־עַבְדּ֔וֹ כֵּ֖ן יַעֲשֶׂ֣ה עַבְדֶּ֑ךָ".[13][12]
"ויכל" – אם הפועל הזה גזור מ"כלה", כלומר סיים, גמר – פירוש הדברים הוא שהאיש קצר וסיים את קצירו. אולם אם הפועל נגזר מהשורש "כול, כיל", כלומר שקל, מדד – פירוש הדברים הוא שהאיש קצר ומדד או שקל את מה שקצר.[14] ברור כי הקוצר היה מחויב למכסת עבודה בקצירת שטח מסוים או באילום מספר מסוים של אלומות.[14] "אסם" – הביא את אשר קצר לאסם.[14] "כימם" – כדרך שנהג לעשות מדי יום, או: כדרך שנהג בתקופה הנזכרת בכל שנה.[14] בפרסום הראשון קרא יוסף נוה "כינם", אולם לאחר מכן קיבל את הצעת קרוס לקרוא "כימם". על בסיס הקריאה "אסם כינם", הניח ייבין "אסמך ינם", כלומר: האוסם שלך (האיש המונה על האסם) נרדם.[14]
"לפני שבת" – נוה הציע: "לפני ששבתי ממלאכתי, לפני שהפסקתי את העבודה". טלמון סובר כי התיבה "שבת" היא מונח טכני לציון ביטול עבודה או שחרור מתפקיד. אולברייט הציע "לפני [יום] שבת". ייבין גורס "לפני שבת[י]", כלומר (בהמשך לקריאתו את התיבה הקודמת): האוסם נם לפני שישבתי לנוח.[14]
"כאשר כל [ע]בדך את קצרו אסם כימים" – קרוס הציע לקרוא "קצר[ה] ואסם", כשהו"ו שייכת לפועל "אסם", שכן אין בכתובת זו שימוש בו"ו ככינוי בגוף שלישי יחיד, אלא בה"א, ומכך מסתבר כי הכותב שכח להוסיף ה"א ל"קצר". אולברייט גרס כי "קצרו" = "קוצריו", אולם לדעת רביב קריאה זו אינה מתיישבת עם העובדה שמדובר כאן בקוצר יחיד ולא בממונה על קוצרים.[15]
"ויבא, הושעיהו בן שבי" – נוה קרא בפרסום ראשון "חשביהו". שם זה נרשם גם על שברי חרסים אחרים, ושמו של המצד נועד להנציחו. אולם מאוחר יותר הסכימו כולם להצעת קרוס לקרוא: "הושעיהו".[15] השם "שבי" נזכר במקרא.[16] נראה כי הושעיהו היה הממונה הישיר על הקוצר וכפוף למרותו של השר.[15]
"וייקח. את בגד עבדך. כאשר כלת את קצרי זה ימם לקח את בגד עבדך" – ייתכן שלקח את הבגד בכוח, למרות מחאות הקוצר. האיכר חוזר על דבריו, כדי להדגיש מתי נלקח ממנו הבגד – כאשר סיים (או מדד) את קצירו. לדעת טלמון משמעות התיבה "כאשר" כאן היא "אף על פי", כלומר: אף על פי שסיימתי את קצירי, לקח את בגד עבדך. הצעה אחרת היא שהתיבה "זה" מתייחסת להושעיהו. אולברייט הציע לקרוא "חנם" ולא "ימם", כלומר: הבגד נלקח ללא סיבה ושלא כדין.[15]
"וכל אחי" – העובדים איתי. בעלי אותו המקצוע, או בני אותו המעמד.[15] "יענו לי" – מוכנים להעיד לטובתי.[17]
"הקצרים אתי בחם" – נוה השלים ["השמש"]. בראנד וייבין גורסים "כחם [היום]".[17]
"אמן" – ניתן לפרש תיבה זו כסיום המשפט, ולפיכך "אמן" הוא אישור הקוצרים לדברי הקוצר, או כפתיחה למשפט הבא, שמטרתה תוקף והדגשה – במקרא נהוגה הצורה "אמנה".[18] אולברייט קרא "אם" וצירף את הנו"ן למילה הבאה, לפועל "נ[נ]קתי".[17]
"נקתי. מא[שם]" – הכותב מצהיר כי אינו אשם במעשה המיוחס לו (שבגללו נלקח ממנו כנראה הבגד).טלמון הניח כי ניתן להשלים: "נקתי מא[לת]", או "מא[לתך]", כלומר: אני פטור ממה שהטלת עלי. ייבין קורא: "יענו לי אם נכסתי מא[ומה]", כלומר: אחי יעידו אם נמצא שהמעטתי מן המכסה שהוטלה עלי.[17]
"ואמלא. לשר" – לפירוש פועל זה הועלו הצעות שונות: "אמלא דרישות השר אחר שישיב את בגדי". טלמון הציע "אספור" או "אשלח". עמוסין והלצר הסבירו: אקרא בקול גדול. אולברייט וקרוס קראו: "ואם לא לשר", כלומר: אם הוא נקי מאשם, ישיב לו הושעיהו את בגדו, ואם לא, על השר... אפשרות נוספת היא "אעביר", כלומר: אני מפקיד את ההכרעה ביד השר.[19]
"ולא תדהם" – נוה הסביר על דרך הערבית: "אל תגרום פנייתי לאי רצון אצל השר". ייבין הסתמך על הנו"ן שנראית בסוף השורה וקרא: "ולא תדהימנו", כלומר: לא תביך אותו. קרוס קרא: "ולא תדחנו", כלומר: אל ידחה אותו השר מבלי לשמוע את טענותיו. בהתאם לכך השלים טלמון: "ולא תדחנו [מפניך]".[20]
תלונת הקוצר על לקיחת בגדו קרובה להגבלה מקראית על לקיחת משכון:[3][21]
אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה. לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ. אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב. וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי .
למרות שהמכתב איננו מצטט את החוק באופן ספציפי, נראה כי הוא היה מוכר על ידי שליטים ואיכרים כאחד.
יש חוקרים הטוענים שהאוסטרקון נושא את ההתייחסות החוץ-מקראית הראשונה הידועה ליום המנוחה של השבת,[3][22] אך הנושא שנוי במחלוקת.[23]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
