המועצה לשיווק פרי הדר

המועצה לשיווק פרי הדר היא מועצת השיווק החקלאי הוותיקה ביותר הקיימת בישראל וייעודה קידום הפרדסנות בישראל. שימשה דוגמה להקמת מועצות שיווק בכל תחומי החקלאות. תפקידה היה לווסת את הייצור והשיווק של פירות-ההדר במטרה להבטיח לחקלאים את התמורה הנאותה ולמדינה את האינטרסים הכלכליים שלה בתחומי הצריכה, התעשייה וסחר חוץ. משכנה היה ב"בבית הדר" במרכז תל אביב ומכאן שמו. בשנת 1991 הופרטה פעילותה ומאז תפקידה הוא מוגבל. מקום מושבה הוא במכון וולקני בפרדסי ראשון לציון-בית דגן בסמוך אל השירות המטאורולוגי הישראלי.

לאחר מלחמת העולם הראשונה והחלת המנדט הבריטי, החלה התארגנות מסחרית של הפרדסנים והיצואנים הערבים והיהודים לשמירת האינטרסים של הענף במסגרת לשכת מסחר משותפת ליפו ותל אביב שכללה גם את נציגי חברות הספנות.

בשנת 1927 הגיע היקף ענף ההדרים בארץ ישראל לממדים שנדרשה יד מכוונת. היה חשש כי התחרות בין היצואנים היהודים, בינם לבין עצמם ובין היהודים לבין הערבים עלולה לגרום נזק לשם הטוב של המותג תפוזי ג'אפה בשוקי העולם וכתוצאה מכך תפגע רמת המחירים. הממשל הבריטי פרסם חקיקה ותקנות להסדרת יצוא ההדרים ובקרת איכות הפרי. בין היתר הוקמו תחנות גידול נסיוניות, נקבעה חובת בדיקה של איכות הפרי לייצוא, חובת שימוש בסימנים (מרקא) לכל משלוח, וחובה לקבל רישיון ליצוא לכל עונה (מנובמבר עד מאי). יצוא פרי ההדר היה ענף הייצוא הגדול ביותר של ארץ ישראל עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה.

באזור פעלו פרדסנים רבים, יהודים וערבים. במגזר היהודי, שיווק הפרי נעשה ברוב המקרים באמצעות אגודות שיתופיות כמו אפא"י, בוסתן, אדיר, ופרדס. כמה מהם התארגנו והקימו את The Jaffa Citrus Exchange, בראשות שמואל טולקובסקי, שפעלו לאיתור שווקים נוספים בחו"ל, בעיקר באירופה. בשנת 1939 הוקם ארגון נוסף, פרדס סינדיקט, שנועד לרכז את פעילות הייצוא במגזר היהודי. במגזר הערבי, רוב הפרדסנים פעלו בנפרד, וניסיונות התארגנות לא עלו יפה. עד להקמת הקואופרטיבים היהודיים, שני המגזרים פעלו באמצעות סוחרים, יהודים (כמו צדוק שלוש) וערבים.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וניתוק הארץ משוקי היצוא באירופה, החליטה הממשלה הבריטית לסייע לענף לשרוד את המלחמה. בספטמבר 1940 הוקמה "מועצת הפיקוח על פרי הדר" עם נציגות שווה של יהודים וערבים, ותפקידה היה לארגן ולפקח על ייצור ועיבוד של הענף כדי להבטיח את קיומו, בתנאי מינימום הכרחיים.

בנובמבר 1941 הקימה הממשלה הבריטית של ארץ ישראל את "המועצה לשיווק פרי הדר של פלשתינה" – The Citrus Marketing Board of Palestine – שתפקידה היה "לתאם ולנהל את שיווק פרי ההדר ומוצריו המיוצרים בפלשתינה". רוב הפרי שווק ליחידות הצבא שחנו באזור ולשווקים המקומיים.

בעקבות סגירת השווקים לאירופה, נקלע הענף למשבר קשה. קשיי השיווק של כמויות גדולות של פרי טרי בפרק זמן קצר יחסית, הביאו להתפתחותה של תעשיית מוצרי פרי (מיצים, תרכיזים, שמנים וספירט). בגלל עמידותם ונפחם הקטן יחסית של מוצרים אלה, אפשר היה להמשיך לייצרם ולשווקם לכל אורך השנה.

עם הקמת המדינה ב-1948, קיבלה המועצה את שמה הנוכחי ומאז היא משמשת כגוף על האחראי לכל הייצור והשיווק של פירות ההדר המיוצרים בישראל ומשווק בישראל ובחו"ל תחת המותג תפוזי Jaffa ולמותגים אחרים.

"המועצה לשיווק פרי הדר" נהנתה מיתרון לגודל, שהבטיח תנאים מועדפים מספקים (חומרי אריזה, תובלה וכדומה) והשיגה תמורות גבוהות יחסית מהקניינים. מנגד, שיטת המכירה ב-POOL (במאגר אחד) מנעה ממגדלים טובים להשיג תמורות גבוהות יותר עבור הפרי שלהם. גם שיטת המכירה בקונסיגנציה, שבה כל הסיכון מוטל על כתפי הפרדסן, גרמו לשחיקה הדרגתית והסתלקות פרדסנים מהענף.

במחצית השנייה של שנות ה-60 של המאה ה-20 הייתה מדינת ישראל ליצואנית השנייה בגודלה בעולם של פרי הדר, לאחר ספרד^[1].

בשנת 1991 הופרטה האחריות על השיווק של פירות הדר. בשוק המקומי ניתן חופש מוחלט לשווק. והיצוא נמסר לאגרקסקו וחברות יצוא פרטיות שעמדו בקריטריונים וקיבלו היתרי יצוא^[2]. כוונת ההפרטה הייתה לתת לענף את תנופת ההתחדשות שחסרה בו.

המועצה לשיווק פרי הדר כותבת באתר האינטרנט שלה: "מטרות ההפרטה לא הושגו וכיום ענף ההדרים שוב שרוי במשבר, בעיקר בשל מחירי המים, נפילת שערי המטבעות האירופים מול הדולר והתחרות הקשה בשווקים. המועצה שוקדת היום על תוכנית חלופית שיישומה, כך אנו מקווים, יחזיר לענף את מקומו המרכזי ביצוא החקלאי".