Loading AI tools
המדענים הגרמנים במצרים היו קבוצה של מדענים, מהנדסים וטכנאים מערב-גרמנים שפעלו בשנות השישים של המאה העשרים במצרים, ועסקו בפיתוח טכנולוגיה צבאית מתקדמת.
לאחר כניעת גרמניה במלחמת העולם השנייה נאסר על גרמניה לעסוק בייצור נשק. מדענים גרמניים רבים שעסקו במהלך המלחמה בפיתוח נשק, נותרו ללא עבודה בתחום התמחותם. חלקם יצאו למדינות אחרות לסייע בייצור נשק. מגרמניה המזרחית יצאו מדענים לברית המועצות[1][2] ומגרמניה המערבית יצאו מדענים למדינות במערב. בין השאר, וולפגנג פילץ עבד בצרפת עד שנת 1955 על פיתוח טילי ורוניק[3]. בשנת 1959 עלו טענות שמדענים גרמניים מסייעים לצרפת בפיתוח פצצה גרעינית[4].
מצרים של נאצר עסקה בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 בהתעצמות צבאית. לצורך כך הוזמנו מדענים גרמנים לבצע מחקרים במצרים. בין אלה היו גם פרופ' וילי מסרשמיט וקורט טאנק, המהנדס הראשי של מפעלי פוקה-וולף, שטיפלו בפיתוח מטוסים, כמו חלואן HA-300 וצוות גרמני אחר, שכלל את וולפגנג פילץ אשר פיתח את טילי הניסוי מסוג "ורוניק"(אנ'), שהיו מבוססים על מנוע רקטי של הטיל V-2. אויגן זנגר הוזמן במרץ 1960 להרצות במצרים על טילים וטיסה לחלל וסייע בתכנון מנועי טילים לרקטות מטאורולוגיות. זנגר נענה להצעה בגלל שהיא איפשרה לו לבצע ניסויים שלא יכול לבצע במכון לחקר פיזיקה שימושית בשטוטגרט, בו עבד, ומכיוון שלטענתו למנועים שפיתח לא היה ערך צבאי. לאחר שנודע על דבר עבודתו במצרים[5], הוא נתבקש על ידי ממשלת גרמניה המערבית לחדול מכך ולטענתו הוא הפסיק בעקבות זאת, באוקטובר 1961, את עבודתו במצרים[3]. בתחילת נובמבר הוא פוטר מעבודתו בגלל קשריו עם מצרים[6]. ב-6 בנובמבר 1961 פורסם בישראל דבר פיתוח הטילים במצרים[7]. פרסומים על פיתוח נשק במצרים בידי מדענים גרמניים נמשכו במהלך שנת 1962[8][9].
בחודש יולי 1962 נתפרסמה ידיעה על ניסוי בטילי קרקע קרקע שנערך במצרים[10], ובמצעד של יום המהפכה, ב-23 ביולי, הוסעו הטילים על גוררות. המצרים טענו כי טילים אלו מיוצרים במצרים ושמם "אל-קאהר" וכי הטווח שלהם הוא עד ל"דרומה מביירות". בסוף יולי 1962 נתפרסם שבפיתוח הטילים עובדים מעל 500 מדענים מגרמניה[11].
בהמשך נתפרסמו ידיעות נוספות כי מצרים מפתחת בעזרת המדענים הגרמנים מטוסי קרב סילוניים[12].
עיתוני ישראל נמלאו בפרטים על סכנת ההשמדה הצפויה לתושבי ישראל מן הנשק שבפיתוחו עוסקים במצרים. בדעת הקהל התעוררו רגשות אנטי-גרמניים עזים, וגרמניה הואשמה בכך שאזרחיה עוזרים לפתח נשק השמדה נגד ישראל וממשלתה אינה מונעת זאת[13]. מיד לאחר הניסוי בטיל במצרים ביולי 1962 הודיע ראש אמ"ן, מאיר עמית, שבידי ישראל רשימה של כל המדענים הגרמנים הפועלים במצרים. ראש הממשלה, דוד בן-גוריון אמר שהנושא מדיר שינה מעיניו[14]. תנועת החרות יצאה במסע תעמולה נגד גרמניה על שאפשרה למדענים לסייע למצרים[15] ונגד הממשלה ששתקה, לטענתה, נוכח הסכנה, כדי לא לפגוע ביחסים עם גרמניה המערבית[16].
איסוף מידע והערכה
אחד מן המדענים הגרמנים במצרים בא מיוזמתו למשלחת השילומים הישראלית בגרמניה (שייצגה את ישראל בגרמניה בטרם נתכוננו היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות), טען כי התחרט על מעשיו וסיפר כי המדענים הגרמנים במצרים מפתחים מערכות נשק "רדיולוגי" בלתי קונוונציונלי. לא היו הוכחות לקיום נשק כזה, אך הידיעות עוררו סערה עזה בישראל. האיש היה בלתי אמין אבל בישראל התעורר חשש כי יש אמת בסיפורו.
מידע על פעילות המדענים הגרמנים במצרים נאסף על ידי סוכן "המוסד" במצרים, וולפגאנג לוץ. בין השאר הצליח להשיג את רשימת המומחים הגרמנים שהועסקו על ידי המצרים והעבירה למפעיליו. אברהם אחיטוב הושאל ל"מוסד" ושימש כראש השלוחה שלו בגרמניה. הוא, ואיש "המוסד" רפי איתן, גייסו את הנאצי אוטו סקורצני, מפקד יחידת הקומנדו המיוחדת של הוואפן אס אס במלחמת העולם השנייה, כדי לסייע באיתור המדענים הגרמנים במצרים. סקורצני יצר עבור המוסד שורה של קשרים, שמתוכם גויסו כמה סוכנים שהשתתפו בפרויקט הטילים הגרמני במצרים.
פעילות נגד המדענים
איסר הראל, הממונה על שירותי הביטחון, סבר שהסכנה ממשית ו"המוסד" פתח במבצע דמוקלס לפגיעה במדענים הגרמנים. בספטמבר 1962 נעלם אחד המדענים הגרמנים שפעלו במצרים, היינץ קרוג[17] ועל ישראל נפל החשד לחטיפתו. לאחר שנים רבות פורסמו גרסאות שונות לגבי חטיפתו של קרוג, שייחסו את החטיפה לישראל. יוסי מלמן ודן רביב טענו שקרוג חוסל בידי אוטו סקורצני בשליחות המוסד[18]. רונן ברגמן, לעומת זאת, טען שקרוג נחטף לישראל במבצע בפיקודו האישי של איסר הראל, ומת תוך כדי חקירה. לאחר מספר ימים פורסם על שני מדענים נוספים, וולפגנג פילץ ורולף אנגל, שנחטפו[19], אולם התברר שהם לא נחטפו.
בשלהי 1962 שלח "המוסד" מעטפות נפץ למהנדסים הגרמנים וגרם לפציעת מזכירתו של פילץ ולמותם של חמישה מצרים[20]. בפברואר 1963 נורתה ירייה שהחטיאה, לעבר האנס קליינווכטר[21]. תעודות של התוקפים שנמצאו על ידי המשטרה זוהו כמזויפות[22]. לאחר שנעצרו שני אנשי המוסד בשווייץ, זיהה קליינווכטר את אוטו יוקליק כיורה[23].
המעצר בשווייץ
ב-2 במרץ 1963 נעצרו בשווייץ שני שליחי "המוסד", יוסף בן גל, ואדם בשם אוטו יוקליק, שבתחילה היה אחד מן המדענים אך חזר בו, לאחר שבתו של אחד מהמדענים הגרמניים, היידי גארקה, התלוננה שניסו ללחוץ עליה בבית המלון שלה בבזל. הלחצים היו במסגרת ניסיון להביא את אביה לעזוב את מצרים. השווייצרים הודיעו על המעצר רק לאחר שבועיים, וממשלת מערב גרמניה דרשה את הסגרתם של שליחי המוסד[24]. לבסוף הועמדו השניים לדין ב-10 ביוני 1963 וישראל שלחה את גבריאל בך, עוזר היועץ המשפטי לממשלה שנכח במשפט כמשקיף[25]. טענת ההגנה הייתה שהשניים בסך הכל הזהירו את היידי מכך שאביה עשוי לתת את הדין על פשעיו, כמו אדולף אייכמן, וכי לא היה בדבריהם כפייה. למרות זאת, השניים הורשעו ונדונו לחודשיים מאסר שקוזזו עם תקופת מעצרם והם שוחררו מיד[26].
בעקבות המעצר, הורה בן-גוריון על הפסקת מבצע דמוקלס[27], ובמקום זאת הכנסת יצאה בדרישה פומבית מגרמניה להפסיק את פעילות המדענים הגרמנים במצרים ושרת החוץ, גולדה מאיר האשימה את ממשלת גרמניה המערבית באחריות לפעילות המדענים[28]. בן-גוריון גם אמר לאיסר הראל שהוא דוחה את הערכתו בפרשה. הראל ראה בשינוי עמדה זאת, שלילה של הסכנה מצד פעילות המדענים הגרמנים במצרים וחוסר אמון אישי בו והתפטר[29][30]. לימים טען בן-גוריון שדחייתו את הערכתו של הראל כוונה נקודתית להערכתו לגבי כינון יחסים דיפלומטיים עם גרמניה ולא הייתה קשורה לפרשת המדענים.
על פי פרסומים בעיתונות, הראל ביקש לפעול בצורה חריפה בפרשת המדענים ופתח במסע תעמולה נגד גרמניה[31], בעוד בן-גוריון ושמעון פרס התנגדו וסברו שהיחסים עם גרמניה חשובים יותר. באותו זמן החלו להגיע כספי מלווה בן חצי מיליארד דולר, עליו הסכים בן-גוריון עם קנצלר מערב גרמניה קונראד אדנאואר ב-1961. כמו כן הבשיל באותה עת משא ומתן על ייצוא נשק מגרמניה לישראל בתנאים של כמעט מענק, ומשלוחי טנקים אמריקאים מן המלאי הגרמני עמדו להגיע לישראל. בן-גוריון לא קיבל את הערכת "המוסד" כי ישנה סכנה ממשית של פיתוח מערכות נשק מתקדמות במצרים, והתבסס בכך על דו"ח של אמ"ן. הראל טען כי דו"ח זה היה דו"ח מוזמן, שמטרתו לתמוך בעמדת בן-גוריון. בעיתונות נטען שהראל חשש שבן-גוריון ינטרל את החלטת הכנסת והצהרת גולדה מאיר נגד הגרמנים[32]. על פי אחד מהתיאורים, הראל התפטר לאחר שבן-גוריון הוכיח אותו על שטען שממשלת גרמניה המערבית רצתה בפעילות המדענים הגרמנים במצרים, כי היא עצמה לא יכלה לפתח נשק להשמדה המונית בגרמניה[33]. על פי טענות אחדות, נבעה התפטרותו מהתנגדותו להוראה שקיבל מבן-גוריון לחדול מן הפעילות נגד המדענים הגרמנים במצרים. יש אומרים כי הסכסוך האמיתי אשר הביא לשנים של יחסים עכורים ולהשמצות הדדיות היה עם ראש אמ"ן, האלוף מאיר עמית. באיסר הראל תמכו אנשי מפלגת אחדות העבודה - פועלי ציון[34], אנשי מפ"ם וגם כמה מראשי מפא"י ובהם שרת החוץ גולדה מאיר. לעומת זאת, אנשי רפ"י תמכו בנחרצות בבן-גוריון.
פעילות דיפלומטית
המשפט בשווייץ, והמחאות הרשמיות מישראל, הפנו את תשומת הלב הציבורית ברחבי העולם אל המדענים הגרמנים במצרים ולמסע המתנהל נגדם על ידי "המוסד".
כמה חברים בבונדסטאג דרשו לפעול באמצעים תקיפים למנוע את המשך הפעילות[35]. אולם ממשלת גרמניה המערבית טענה שאין לה אמצעים למנוע את פעילות המדענים במצרים[36]. בעקבות הביקורת מישראל, ממשלת גרמניה הפעילה לחץ על המדענים הגרמנים לעזוב את מצרים ובקשה לפתותם במשרות בגרמניה[37]. פרנץ בהם העלה בבונדסטאג הצעת חוק האוסרת פעילות מדענים גרמנים בפיתוח נשק במדינות אחרות. החוק נתקל בהתנגדות מחשש שימנע מהתעשייה האטומית הגרמנית לפרוץ לשווקים ברחבי העולם[38]. בהמשך העלה את חוק הדרכונים שביקש לאפשר לממשלת גרמניה המערבית להחזיר לגרמניה אזרחים גרמנים השוהים במדינות אחרות. גם חוק זה לא עבר בגלל התנגדות רבה לפגיעה בזכויות הפרט[39]. בתחילת 1965 ציין קרל קרסטנס בבונדסטג שניתן להעמיד לדין את סוכני התעסוקה המגייסים את המדענים "כי בגרמניה המערבית אסורה פעולת סוכנויות תעסוקה פרטיות וכן אוסר החוק לפתות עובדים, כדי שיעזבו את משרותיהם"[40].
בישראל המשיכו להתפרסם בעיתונות דיווחים על הסכנה מצד המדענים הגרמנים עד מלחמת ששת הימים[41][42]. אלו כללו טענות על שותפות של הגרמנים בייצור נשק כימי וביולוגי[43].
במחצית השנייה של שנת 1964 שוב דווח על מעטפות נפץ שנשלחו אל המדענים הגרמנים במצרים[44] ואלו יוחסו על ידי המצרים לוולפגנג לוץ[45].
טילי קרקע קרקע מתוצרת מצרית או נשק השמדה המוני לא נמצאו בידי צבא מצרים במלחמת ששת הימים בשנת 1967 ומלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. נתברר שטילי קרקע קרקע מצריים שפותחו רשמו ביצועים ירודים ופיתוחם נפסק. לאחר מלחמת ששת הימים טענו בכירי המדענים הגרמנים שתצוגת הטילים ביולי 1962 הייתה תרמית[46]. בתום מלחמת יום הכיפורים המצרים אמנם הצהירו ששוגרו לעבר הכוחות הישראלים טילי אל-קאהר שפותחו ויוצרו במצרים אולם למעשה הייתה זו מתקפה של טילי סקאד שהופעלו על ידי צוותים סובייטיים[47]. גם פיתוח מטוס הקרב הסילוני המצרי נעצר לאחר מלחמת ששת הימים עקב קשיים תקציביים ואחרים.
בהשפעת הפרשה צולם בשנת 1965 סרט קולנוע, קופרודוקציה ישראלית-מערב גרמנית בשם "מבצע קהיר", בבימויו של מנחם גולן. בסרט זה שולבה גם פרשת האיש במזוודה (הסרט צולם בישראל ויצא לאור בשנת 1966).
- פרשת המדענים - עבודת מחקר (מאת מחלקת ההיסטוריה של המוסד, שנת 1982), מסמך באתר ארכיון המדינה
- רוג'ר הווארד, מבצע דמוקלס, כתר הוצאה לאור, 2018
- איסר הראל, משבר המדענים הגרמנים 1962-1963, הוצאת ספריית מעריב, 1982
- וולפגנג לוץ, "שליחות בקאהיר", ספריית מעריב ו"שקמונה", 1970
- מיכאל בר-זהר ונסים משעל - המוסד: המבצעים הגדולים, תל אביב : הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2010.
- אורה מורג, פרשת מעטפות הנפץ הוצאת ידיעות אחרונות, 2009
- אורי פז, דמונקרטיה-שלטון השטן הוצאת סיפא, 1965
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
