שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית

שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית
The History of the Decline and Fall of the Roman Empire
מידע כללי
מאת	אדוארד גיבון
שפת המקור	אנגלית
סוגה	עיון, היסטוריה סיפורית
נושא	האימפריה הרומית, מוחמד, מסעי הצלב, האימפריה הביזנטית, נדידת העמים, האימפריה העות'מאנית
הוצאה
מקום הוצאה	לונדון
תאריך הוצאה	1776

שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית (אנגלית: The Decline and Fall of the Roman Empire) הוא ספר היסטוריה מקיף ביותר העוסק באימפריה הרומית. את הספר כתב ההיסטוריון אדוארד גיבון בין השנים 1765–1788, באנגליה.

עובדות מהירות מידע כללי, מאת ...

סגירה

הספר כולל שישה כרכים הכוללים בסך הכל כשלושת אלפים עמודים, הסוקרים את האימפריה הרומית משנת 100 לספירה ועד 1500. הספר כולל את ההיסטוריה של רומא מ"חמשת הקיסרים הטובים" (האנטונינים) ועד הכחדת הקיסרות במערב (במאה החמישית לספירה), את הקיסרות הביזנטית, מראשיתה ועד סופה ב-1453, את כל העמים והאומות, אשר גבלו בקיסרות, את עליית האסלאם, את הקיסרות הרומית הקדושה, שקמה בגרמניה וירשה את מקומה של האימפריה הרומית במערב אירופה ואת מסעי הצלב. למעשה זאת ההיסטוריה של תולדות המערב (והמזרח הנוגע במערב) בימי הביניים.

לעברית תורגם, בהשמטות מסוימות וקיצורים (על ידי אריה ענבי עבור הוצאת ס"ז (ספרי זהב) בשנת 1955) הכרך הראשון בלבד, העוסק בקיסרות הרומית בין הקיסרים האנטונינים ועד הכחדתה במערב. לתרגום צורף נספח ובו קטעים בעלי עניין משאר הכרכים.

מביוגרפיה של גיבון שערך ד' מ' לואו (D.M. Low) עולה כי גיבון התחיל להתעניין בתולדות רומא עוד בנעוריו וכבר כבן שלוש עשרה התלהב מהנושא. בעקבות תשוקתו נסע בגיל 27 לאירופה והגיע לרומא. בתחילה חשב לכתוב רק את תולדות העיר רומא, כפי שהוא עצמו מעיד, במכתב שכתב לאביו מרומא:

היה זה ברומא, ב-15 באוקטובר שנת 1764, כשישבתי מהרהר בקרב חורבות הקפיטול, בעוד הנזירים היחפים שרים את תפילת הערב במקדש יופיטר, כשרעיון כתיבת תולדות שקיעתה ומפלתה של העיר עלה לראשונה בדעתי.

— המבוא להוצאת ספרי זהב, עמ' 14

לאחר מכן החליט להרחיב את יריעת הספר ולכלול בו את תולדות הקיסרות כולה.

הכרך הראשון יצא לאור בפברואר 1776. הכרך השני והשלישי יצאו לאור בשנת 1781, שלושת האחרונים בשנת 1788.

גיבון מבסס בספרו את הטענה שנפילת האימפריה הרומית לא הייתה אירוע יחיד וחד אלא תהליך מתמשך של שקיעה והתפוררות. גיבון הוא מוביל הדעה, שמאז ימיו נחשבת למרכזית, ששקיעתה של רומא נגרמה כתוצאה מכך שהרומאים מסרו את הגנתם בידי עבדים ברבריים, ואלו תפסו אף את כס הקיסר.

עבור גיבון המושג "רומא" הוא מושג רחב הכולל את מורשת רומא. המשפט הרומי, ארגון השלטון המדיני, ארגון הצבא, הלשון הלטינית והדת הנוצרית המעידים על המשכיות זו אל תוך ימי הביניים.

גיבון הוא מראשוני ההיסטוריונים המדעיים המודרניים (ראו: היסטוריוגרפיה). כתיבתו משתדלת להיות מדויקת, הוא מקפיד להשתמש במקורות ראשוניים — פריטים או תיאורים בני התקופה — ככל שהשיגה ידו ותיעד בפירוט ובדיוק רב את מקורותיו, וכאשר ציטט מקור שניוני הוא תמיד נזהר לציין מהיכן לקח אותו ועל מי הוא מסתמך. הוא מרבה בפרטים וכאשר הוא בא לתאר מגמות הוא מגבה את תיאוריו בדוגמאות.

כתיבתו שנונה וקולחת ואינה חפה מהומור וקריצות לפוליטיקה של זמנו.

גיבון היה שייך לחוג הליברלי החילוני, חוג זה קיבל את ספרו בהתפעלות ומתוך שמחה על כך שהוא מוציא את ההיסטוריה של ימי הביניים מידי הכנסייה. ב-10 בדצמבר 1788 כתב הכלכלן הליברלי אדם סמית לגיבון:

לפי דעתם של כל האנשים בעלי הטעם והדעת שאני מכיר או עומד איתם בקשר "שקיעת הקיסרות" מעמיד אותך בראש השבט הספרותי החי כרגע באירופה

— המבוא להוצאת ספרי זהב, עמ' 20

גיבון זכה גם ליחס פחות אוהד. כשהגיש את הכרך השני לדוכס מגלוסטר קרא הדוכס:

עוד ספר ארור, עבה ורחב! תמיד משרבט, משרבט, משרבט! הא, מר גיבון?

— המבוא להוצאת ספרי זהב, עמ' 17

גיבון טען שההיסטוריה שכתב היא "ניצחון הברבריות והדת". כתיבתו, הנמנעת מנקיטת עמדה ושופטת בכלים רציונליים הן את הנוצרים והן את ה"ברברים", ובמיוחד תיאורו האוהד את יוליאנוס הכופר, עוררה עליו את חמתם של מי שהוא קרא להם "האדוקים, היראים והזהירים". הפרק החמישה עשר, המתעד את הסיבות והגורמים לקליטה המהירה של הנצרות ברחבי האימפריה הרומית, והפרק השישה-עשר, הדן במרטירים הנוצרים ודן אותם כמיתוס, הם שהפריעו במיוחד להוגי דעות ומנהיגים דתיים, וגרמו לאיסורו של הספר עד לזמן האחרון (באירלנד, לדוגמה, הותר למוכרו רק בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים).