הגנת הצרכן

הגנת הצרכן הוא עיקרון בתפיסה המודרנית של חיי המסחר והצרכנות, שמטרתו להגן על הזכויות של ציבור הצרכנים בעיקר מפני הטעייה וניצול מצד בעלי עסקים ויצרנים. החוק נותן גושפנקא לעקרונות יסוד של מסחר הוגן, תום לב והגינות, וזרימת מידע נכון וחופשי בעולם המסחר. במדינות רבות בעולם נחקקו חוקים, והוקמו ארגונים, שתפקידם לשמור על זכויות הצרכנים. בבסיס דיני הצרכן עומד חוסר השוויון בין הצרכן לעוסק, בגינו מתערב המחוקק בדיני החוזים במסגרת אסדרה, על מנת להגן על הצד החלש יותר. דיני הצרכן מטילים איסורים על העוסקים, כמו איסור הטעייה בפרסומת, וגם מחייבים אותם בנקיטת צעדים אקטיביים, כגון חובת גילוי מידע חשוב לצרכנים.

איסורים שנועדו להגן על הצרכן היו כבר קיימים במשפט העברי.^[1] במשפט הישראלי עמוד התווך של דיני הגנת הצרכן נעוץ בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א - 1981. החוק עבר תיקונים רבים ומכוחו הותקנו תקנות. אכיפת החוק מוטלת על משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה ועל הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן והממונה שעומד בראשה. כדי להגן על ציבור הצרכנים הוקמו ארגונים ובהם המועצה הישראלית לצרכנות.

ערך מורחב – חוק הגנת הצרכן

החוק נולד בעקבות התפתחות חיי המסחר וריבוי תלונות של ציבור הצרכנים בגין הטעייה וניצול. מטרת החוק להגן על זכויות הצרכנים, שמצויים בנחיתות מבחינת כושר המיקוח והמידע שברשותם, לעומת כוחם הרב של העוסקים. חובות החוק חלות בעיקר על "עוסק" – שמוגדר: "מי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוק, כולל יצרן".

החוק אוסר על עוסק להטעות צרכנים במעשה או במחדל בכל עניין מהותי בעסקה. החוק מביא רשימה לא סגורה של עניינים שיחשבו מהותיים בעסקה. חל איסור גם על ניצול מצוקתו של הצרכן, בורותו, או הפעלת השפעה בלתי הוגנת עליו. על העוסק חלות חובות גילוי בנוגע לכל פרט שעשוי להיות מהותי.