הגביע הצרפתי נוסד ב-15 בינואר1917 על ידי ה-CFI (הוועדה האינטרפדרלית הצרפתית), אחד הארגונים המקוריים מהם הורכבה התאחדות הכדורגל, בדחיפתו של המזכיר הכללי של הארגון הנרי דלוניי, והוכרז כמפעל פתוח לכל הקבוצות, מקצועיות וחובבניות (על אף שאז עוד לא נוסד הכדורגל המקצועני בצרפת). המועדונים הגדולים בצרפת התנגדו תחילה לרעיון השתתפותן של כלל הקבוצות, ותמכו במודל הדומה לגביע ה-FA באנגליה, שהיה מוגבל אז לקבוצות הבכירות בלבד. דרישות הסף הנמוכות להשתתפות הובילו לכך שהטורניר הראשון הכיל 48 קבוצות. עד ל-1948, המספר גדל ל-1,000 קבוצות, וכיום הוא מונה מספר של מעל 8,000 קבוצות שונות. המספר העולה של הקבוצות הביא את ההתאחדות להוסיף שלבי מוקדמות, החל מעונת 1919/1920. כיום, הטורניר מכיל מספר משתנה של סיבובי מוקדמות אזוריים, בין 8-10 סיבובים בהתאם לאזור.
הזוכה הראשונה בגביע הייתה אולימפיק פנטאן (כיום: אולימפיק פריז), שניצחה במשחק הגמר את פ.צ. ליון בתוצאה 3–0 לעיני כ-2,000 צופים.
הקבוצות הגדולות בצרפת הוסיפו להביע את חוסר שביעות רצונן מהעדיפות שמקבלות הקבוצות הקטנות, כשעיקר הביקורת הייתה עקב סוגיית אירוח המשחקים. חוקי המפעל קובעים כי בהגרלת המשחקים, הקבוצה המוגרלת ראשונה למשחק היא הקבוצה הזוכה באירוח, אך החוקה גם מציינת כי אם הקבוצה שהוגרלה שנייה ואמורה להתארח ממוקמת שתי ליגות לפחות מתחת לקבוצה שהוגרלה ראשונה, זכויות האירוח עוברות אליה. הקבוצות הגדולות מתלוננות כי עקב מחסור במשאבים, הקבוצות הקטנות מארחות במתקנים קטנים ולא ראויים. כתוצאה מחילוקי הדעות, החליטה הליגה לכדורגל מקצועני, הגוף המנהל את שתי הליגות הבכירות, להקים מפעל נוסף ועצמאי, גביע הליגה הצרפתית. המפעל נוסד בשנת 1994.
לאחרונה, הקבוצות הקטנות החלו להעתיק את משחקיהן לאצטדיונים ראויים יותר מאשר מגרשן הביתי, וזאת בין היתר עקב הרצון להכנסה גבוהה יותר ממכירת כרטיסים.
המנצחת במפעל בכל שנה מקבלת את הגביע ושומרת עליו למשך שנה, לאחר מכן היא מחזירה אותו להתאחדות והוא עובר לזוכה הבאה. הגביע עצמו נגנב בתחילת שנות ה-80, אך נמצא במהרה והושב על ידי הרשויות. החל משנת 1927, נשיא צרפת מגיע למשחק הגמר ומעניק את הגביע לקפטן הקבוצה המנצחת. הנשיא הראשון שלקח חלק בטקס מסוג זה הוא גסטון דומרג.
שלבי המפעל
המפעל, בדומה למפעלי גביע אחרים, משוחק בשיטת ה"נוקאאוט" (המפסיד יוצא). כל סיבוב משוחק במשחק אחד. במידה והמשחק מסתיים בשוויון, הוא עובר להכרעה בהארכה. במידה וגם ההארכה מסתיימת בשוויון, ההכרעה תושג בדו-קרב בעיטות עונשין. לפני שנת 1967, הארכה ודו-קרב בעיטות עונשין לא שוחקו, ובמידה והמשחק היה מסתיים בשוויון, ההכרעה הייתה עוברת למשחק חוזר, בדומה לגביע ה-FA. ההתאחדות החליטה לזנוח את השיטה בעקבות שלושה מפגשים ללא הכרעה בין אולימפיק ליון לקבוצה החובבנית אנגולם, בסיומם נאלצה לקבוע את העולה באמצעות הטלת מטבע.
בסך הכל, משוחקים 14 סיבובים במפעל, אמנם השלבים הראשונים משוחקים במסגרת אזורית, בעיקר על מנת לחסוך בהוצאות הנסיעה. כל אזור עובר מספר שונה של סיבובי מוקדמות, בהתאם למספר הקבוצות, עד שכל אזור שולח מספר קבוע של קבוצות לסיבוב השביעי של הגביע. החל מסיבוב זה, כל הקבוצות נכנסות לאותה הגרלה, ללא קשר להשתייכות אזורית. במחוזות צרפת מעבר לים, כל מחוז זוכה לשלוח נציגה אחת לסיבוב השביעי, כשבחלק מהמחוזות מתקיים סיבוב מוקדמות, בדומה לזה האזורי בצרפת, ומחלק מהמחוזות נשלחת הזוכה בגביע המקומי של העונה הקודמת. קבוצות ליגת המשנה מצטרפות אף הן לסיבוב השביעי. קבוצות הליגה הבכירה, וכן הנציגה שהגיעה דרך הגביע לליגה האירופית, במידה והיא אינה בליגה הבכירה, מצטרפות בסיבוב התשיעי (1/32 הגמר).
השתתפות בליגה האירופית
הזוכה בגביע מקבלת בנוסף את הכרטיס לליגה האירופית. במידה וכבר הבטיחה את השתתפותה בליגת האלופות דרך מיקומה בליגה, המקום עובר לקבוצה שהעפילה לגמר. במידה וגם היא כבר העפילה לליגת האלופות, המקום בליגה האירופית עובר לקבוצה במקום הגבוה ביותר בטבלה שלא מזכה בהעפלה לליגה האירופית.
מספור החולצות
שיטת המספור של חולצות השחקנים במפעל שונה מאשר המספור של משחקי הליגה. במשחקי הגביע, מחויבות הקבוצות להופיע עם מספרי החולצות 1–18, כאשר בהרכב הפותח ישחקו השחקנים עם חולצות הממוספרות 1–11.
המספרים מחולקים לפי עמדות השחקנים על המגרש, אך אם שחקן לובש את החולצה הממוספרת 1–11 במשחקי הליגה, הוא יורשה ללבוש את אותה החולצה גם במשחק הגביע, וזאת בתנאי והוא בהרכב הפותח ולא שחקן מחליף.
היסטוריית משחקי הגמר
קבוצה המסומנת בכתב מודגש זכתה באליפות ליגת העל הצרפתית באותה העונה והשלימה דאבל מקומי.