האקדמיה המלכותית למוזיקה (תזמורת)

האקדמיה המלכותית למוזיקה הייתה תזמורת, שנוסדה בלונדון בשנת 1720 כדי לבסס ולהבטיח ביצוע של אופרות איטלקיות באנגליה. הארגון הוקם כחברת מניות שיתופית, ממומנת בדמי מנוי ומאוגדת בתוקף כתב הרשאה. הנהלת הארגון נבחרה על ידי בעלי המנויים וחבריה באו, כמוהם כמנויי הארגון, מקרב האצולה ובעלי האחוזות. לרבים מן המנויים הייתה הזדמנות להתרשם מן האופרה באיטליה בעת הסיור הגדול שערכו בצעירותם באירופה והיו ביניהם גם מוזיקאים חובבים ברמה סבירה. גם אם היו בראשית הדברים אי-אילו ציפיות להחזר רווחים מסוים מן המפעל, הרי עם תום העונה השנייה איש לא שגה עוד באשליות כאלה. המנויים תמכו בארגון הן מתוך רצון לקיום אופרה ברמה גבוהה בלונדון והן מתוך רצון לעמוד בציפיות החברה מאישים במעמדם, האמורים לתת חסות לאמנות ולעוסקים בה.

ראשית הדברים

בחודש מאי 1719 הקציב ג'ורג' הראשון, מלך אנגליה לאקדמיה תמיכה קבועה בסך 1,000 לירות שטרלינג לשנה והורה להכיר בה כתאגיד על פי החוק. הנדל נשלח לאירופה לגייס זמרים מתאימים להופעה על הבימה האנגלית. הוא יצא לדרזדן ובדרכו עצר כנראה בדיסלדורף ובהאלה והרכיב להקת אופרה ראויה לשמה להפקה מפוארת של "טאופאנה" מאת אנטוניו לוטי, כחלק מחגיגת כלולות מלכותית. ארבעה מן הזמרים שהנדל גייס נשארו בהמשך עם האקדמיה המלכותית. בחודש נובמבר המליצו מנהלי האקדמיה על מינויו של הנדל ל"אחראי על התזמורת בשכר" ועל פנייה אל ג'ובאני בונונצ'יני כדי לברר "אילו תנאים הוא דורש להלחנה ונגינה בתזמורת". ל"מושל" האקדמיה התמנה ראש הלשכה המלכותית ("לורד צ'מברלין"), להיות פוסק אחרון בכל נושא ועניין, אבל נקבע שמדי שנה בחודש נובמבר יתכנסו בעלי המניות לבחור מועצת מנהלים בת 15 עד 20 חברים, שיהיו אחראים לניהול השוטף.

פעילות התזמורת

העונה הראשונה של האקדמיה המלכותית, שהיוותה מיזוג יוצא דופן של בידור למשפחת המלוכה עם להקה בתמיכה ציבורית, נפתחה באפריל 1720 באופרה של ג'ובאני פורטה, שלא נחלה הצלחה רבה, ואחריה באה "רדאמיסטו" של הנדל, שהשאירה רושם רב פי כמה. בעונה זו הוצגה רק עוד אופרה אחת, "נרקיס" של דומניקו סקרלטי. העונה השנייה נפתחה עם האופרה "אסטראטו" של בונונצ'יני, שנשכר לעבודה באקדמיה, עם סנסינו בתפקיד הראשי, בהופעת הבכורה שלו באנגליה.

בתקופת קיומה של "האקדמיה הראשונה", מ-1720 עד 1728, הגיעה האופרה בלונדון לשיאה. הנדל תפס בה מקום חשוב, אם כי מעמדו כמלחין לא היה ראשון במעלה כפי שהצטייר לאחר זמן. בעונת 1721-22 הייתה "פלורידאנטה" האופרה החדשה היחידה שלו, ואת מירב ההצלחה קצר בונונצ'יני בשתי אופרות שלו, "קריספו" ו"גריזלדה". סנסינו, זמר הקסטראטו האיטלקי הנודע, היה כוכב הלהקה, ובעונות הבאות הצטרפו אליו פרנצ'סקה קוצוני ופאוסטינה בורדוני. היריבות בין שתי הזמרות חוללה מתיחות והביאה להתנגשות בין קבוצות מעריציהן בקהל בזמן הצגה, וניהול הלהקה בידי ועדת חובבים התגלה כבלתי יעיל. מבחינה כספית, נועד המיזם לכישלון מלכתחילה, אך עובדות אלה מאבדות מחשיבותן מול הצלחותיה האמנותיות של הלהקה, על אף טווח קיומה הקצר. תריסר האופרות שהנדל כתב לה מהוות את אחד ההישגים הגדולים ביותר בתולדות האופרה, בהן "רדאמיסטו" (1720), "פלורידאנטה" (1721), "יוליוס קיסר במצרים" ו"טמרלאנו" (1724) ו"טולומיאו" (1728), ולצדן היו גם האופרות של בונונצ'יני ואחרים.

בין נגני התזמורת היה וירטואוז הויולונה ההולנדי, וילם דה פש.

לאחר סגירתה

בעונה שאחרי פשיטת הרגל, שהביאה לסגירת האקדמיה המלכותית בשנת 1728, לא בוצעו אופרות איטלקיות בלונדון. מחזיקי המניות התירו להנדל והיידגר לעשות שימוש בתפאורות ובתלבושות של הלהקה במשך חמש שנים, והשניים פתחו ב-1729 את מה שנקרא "האקדמיה השנייה", בהמשך התמיכה המלכותית וכנראה בתרומות מתומכים פרטיים. הלהקה המחודשת ויתרה על הפאר והזוהר של קודמתה, אך ברמתה האמנותית לא נפלה ממנה. הנדל כתב בשבילה שתי אופרות, "פורו" (1731) ו"אורלנדו" (1733). לא הרבה ידוע על ההצגות שהעלתה ועל מצבה הכספי, אבל נראה, שלא היו אלה ההפסדים הכספיים שהביאו בסופו של דבר לחיסולה - היחסים העכורים בין הנדל לסנסינו והעוינות מצד חוגי החברה הלונדונית כלפי הנדל הביאו להקמתה של להקה מקבילה, "האופרה של האצולה", שהתחרתה עם האקדמיה על הצגת אופרות איטלקיות בלונדון, ובמקום שלהקה אחת לא יכלה להחזיק מעמד מבחינה כלכלית, אין פלא שהשתיים קרסו תוך שלוש העונות הבאות.

לקריאה נוספת

• מילון גרוב המקוון, בעריכת ל. מייסי