Loading AI tools
תיאור לאדם ללא קורת גג קבועה, בדרך כלל על רקע מחסור כלכלי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חסר בית, דַּר רְחוֹב,[1] (דרחוב-הלחם בסיסים) מחוסר בית, או מחוסר דיור (באנגלית: Homeless - הוֹמְלֶס) הוא אדם ללא קורת גג קבועה, בדרך כלל על רקע מחסור כלכלי. המונח "חסרי בית" עשוי לכלול אף מגזר באוכלוסייה אשר לן במקלטים לחסרי קורת גג, המופעלים על ידי גופים פרטיים או ציבוריים. מספר קטן של חסרי בית בוחרים באורח חיים זה. על פי הערכות, אוכלוסיית ההומלסים כיום מונה כ-150 מיליון בעוד שבתחילת המאה ה-21 חיו בעולם כ-100 מיליון איש חסרי קורת גג.[2] יש הרואים במונח "חסר בית" מונח שאינו מבוסס באופן בלעדי על בעיית חוסר דיור, אלא מכיל אף מרכיבים רגשיים, חברתיים ופסיכולוגיים בעלי חשיבות.[3]
הגדרת משרד הרווחה והשירותים החברתיים במדינת ישראל לדר רחוב היא: "דר רחוב הנו אדם (גבר או אשה) מעל גיל 18 הגר ברחוב, בבתים נטושים, גנים ושטחים ציבוריים ואתרי בנייה. דר הרחוב שרוי בדרך כלל בהזנחה גופנית או נפשית ונמצא לרוב בניתוק או ניכור ממשפחה תומכת, ואינו נאבק לשינוי מצבו."[4]
בחוק האמריקאי מוגדר המונח "חסר בית":
"(1) אדם אשר חסר כל מקום לינה קבוע, רגיל ומתאים; או,
(2) אדם אשר מקום לינתו העיקרי הוא:
המונח חסר בית מוחלף לאחרונה בביטוי "חסר מגורים". יש אנשים שיש להם פתרון מגורים שאינו נופל תחת קטגוריית בית אולם מהווה עבורם מקום מגורים קבוע. לקטגוריה זו, של חסרי בית אבל בעלי פתרון מגורים נכנסים אלו המוגדרים בסעיף ג' של החוק האמריקאי, או למשל ימאי המתגורר באופן קבוע באנייה שבה הוא עובד, וכאשר הוא בחופשות או בין עבודות הוא מתגורר בבתי מלון. אדם זה מוגדר כחסר בית אבל אינו חסר מגורים. יש בין דרי הרחוב גם בעלי בית שאינם גרים בו, לעיתים ביתם נמצא בעיר אחרת מהעיר שבה בחרו לחיות.
הגדרת חסר בית המשמשת את שירותי הרווחה מתייחסת רק ל"חוסר בית גלוי" ואינה מתחשבת במצבים של "העדר בית סמוי" (hidden homelessness) ו"העדר בית יחסי" (relative homelessness) בהם[6]:
בעוד גברים מיוצגים מעבר לשיעורם היחסי באוכלוסייה בקרב חסרי הבית הגלויים, בעיקר בערים הגדולות, הרי שבעיית העדר הבית הסמוי נפוצה יותר אצל נשים ושכיחה בערים קטנות ובפריפריה. הרחבת המושג "חסר בית" אמורה להוביל לפיתוח מדיניות שתענה על מצוקתן של נשים.[7]
לחסרות בית הסברים משני סוגים: הסברים אישיים והסברים מבניים. הסברים אלו אינם סותרים זה את זה, אלא משלימים, שכן המאפיינים האישיים, לצד מדיניות ומגבלות מבניות, פועלים יחד ומשפיעים על מי שהופך לחסר בית:[8]
1. הסברים אישיים - קושרים את מצבו של חסר הבית בהחלטות שקיבל ובמאפיינים כגון מוגבלות נפשית, שימוש בסמים ואלכוהול, עבריינות ובעיות אלימות בבית. הטענה היא כי האדם הגיע להיות ברחוב עקב החלטה אישית לעזוב את מקום מגוריו ולפרק את הקשרים החברתיים עם קרובי משפחה, בני זוג ואנשים משמעותיים אחרים. החלטות כאלה מביאות גם להחלשת היכולת לקיים חיים עצמאיים.
2. הסברים מבניים - קושרים את מצבו של חסר הבית לסיבות כגון עוני, מחירי דיור, יוקר המחיה, קושי בשוק העבודה ומדיניות הרווחה. לפי התפיסה הזו, אוכלוסיית חסרי הבית היא אוכלוסייה מוחלשת שכרעה תחת הנטל בעל כורחה, ומצבם לא נובע ממעשיהם או מהיעדר המוטיבציה שלהם לשנות את מצבם.
לגישות אלו יש השפעות על המדיניות הננקטת במדינה לטיפול בתופעת חסרי הבית. גישת ההסברים האישיים דורשת השקעה רבה יותר בטיפול אישי בחסרי הבית, בין אם מדובר במתן טיפול פסיכיאטרי לאנשים עם מוגבלות נפשית או בגמילה משימוש בחומרים ממכרים. לעומת זאת, גישת ההסברים המבניים דורשת פתרונות מבניים, כמו הגדלת זמינותו ונגישותו של דיור בר השגה.[9]
לצד מניעת התדרדרותם של אזרחים למצב של חסרות בית, שני המודלים המקובלים ביחס לטיפול בחסרי בית במדינות המערב הן 'שיטת הרצף הטיפולי' ו'דיור תחילה'. שיטת הרצף הטיפולי הנהוגה גם בישראל, מתבססת על מתן מענים זמניים וסיוע, ההולך ומתמעט ככל שחסר הבית מצליח להשתקם ולעמוד בזכות עצמו, עד להפסקת הסיוע כליל - דוגמת סיוע בדיור זמני, בתשלומי שכר דירה, ליווי סוציאלי וכו'. השיטה המכונה 'דיור תחילה' מעניקה לחסרי הבית דיור קבוע כשלב ראשון בתהליך השיקומי, כשעקרונותיה הן תשלום מלא של שכר הדירה וליווי סוציאלי.[10]
מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל בחן את יעילות גישות הטיפול ומצא כי "דיור תחילה" מצליחה יותר מגישות אחרות בשימור הדיור לטווח ארוך ומתאימה יותר לדרי רחוב עם מוגבלות נפשית. לעומתה הגישה הליניארית עובדת היטב בהכנה לקראת המעבר לדיור עצמאי, והיא מתאימה במיוחד לדרי רחוב עם בעיות התמכרות שיש להם מוטיבציה גבוהה לשיקום והם מסוגלים להתמודד עם הסדרי דיור משותף. לכן מומלץ לשלב בין שתי הגישות ולהשתמש בהן באופן דיפרנציאלי, בהתאם לצורכי מקבלי השירות.[11]
מתן שירותי בריאות לחסרי בית מהווה אתגר בתחום בריאות הציבור. חסרי בית חשופים במידה רבה יותר מהאוכלוסייה הכללית לסכנות של פגיעות גופניות ובעיות בריאות, עקב שהותם ברחוב ומצבם הכללי המתאפיין בתזונה גרועה, התמכרות לסמים, חשיפה לתנאי מזג אוויר קיצוניים וחשיפה רבה יותר למקרי אלימות (מעשי שוד, תקיפה, וכדומה). אחת מבעיות הבריאות הקשות בקרב חסרי הבית היא התפשטות מחלות מידבקות ובמיוחד שחפת, אשר סכנת ההידבקות בה גבוהה במקלטים שבהם לנים בצפיפות חסרי בית רבים.
לצד ריבוי בעיות הבריאות, חסרי הבית מתקשים לקבל שירותי בריאות כיוון שלעיתים קרובות הם חסרי מסמכים מזהים, חסרי ביטוח בריאות, או הוכחת חברות בארגון שירותי בריאות. בערים גדולות בעולם פועלות מרפאות המטפלות בחסרי הבית ללא גביית תשלום ובלא צורך להוכיח זכאות, אולם לעיתים קרובות מרפאות אלה אינן מצליחות להתגבר על זרם הפונים לשירותיהן.
בעיות הבריאות בקרב חסרי הבית הן ייחודיות במידה רבה, ובריכוזים גבוהים של חסרי בית יש מטפלים המתמחים בטיפול בבריאותם. לחסרי הבית שכיחות גבוהה של מחלות עור מגוונות, זאת עקב חשיפתם לקור קיצוני בחורף באזורים גאוגרפיים קרים ועקב קשייהם בשמירה על תנאי היגיינה נאותים. בין חסרי הבית שכיחות גבוהה יותר של מחלות שיניים מאשר בקרב האוכלוסייה הכללית. בתחום הרפואה פורסמו ספרי לימוד המתמקדים בטיפול הרפואי והסיעודי באוכלוסיית חסרי הבית[12][13]
קיימים ארגונים רבים, לאומיים ובינלאומיים, המספקים שירותי בריאות לחסרי הבית, אולם קיים מחסור במטפלים מיומנים המוכנים להתנדב לעבודה זו.
אדריכלות עוינת/מדירה היא עיצוב של המרחב הציבורי באופן שמדיר חלק מהמשתמשים בו.[14] הרשויות, ולעיתים אף אנשים פרטיים, מעצבים ומשנים פרטים במרחב הציבורי כדי להרחיק דרי רחוב משהות בו.
לדוגמה[15]: ספסל ארוך, שהותקנה בו ידית מתכת כדי שלא יהיה ניתן לשכב לישון עליו, או מתקני חניית אופניים המוצבים במקומות לא שימושיים - שמונעים שהייה במקום.
פעילים נגד התופעה, כמו סטיוארט סמפל,[16] מפעילים לחץ ציבורי שמשפיע על הרשויות, ועל עיצוב המרחב הציבורי. המודעות לנושא של התושבים - היא עצמה חשובה, וכשלעצמה גורמת לרשויות לשחזר את העיצוב הלא-מדיר, המקורי.
תופעת חסרי הבית בישראל היא תופעה חדשה יחסית, המוכרת רק מתחילת שנות ה-90 בערים גדולות בישראל.[17] בעוד שבתחילת שנות ה-90 זוהו בתל אביב עשרות בודדות של חסרי בית, הרי שבשנת 2003 הגיע מספרם כמעט לאלף איש. אף שבשנים הראשונות לאחר קום המדינה היה מספר גדול של חסרי בית ברחובות הערים הגדולות, תופעה זו נעלמה תוך שנים ספורות. חלק מדרי הרחוב השתקמו בכוחות עצמם, או שוקמו באמצעות השירותים החברתיים וחלקם אושפזו במוסדות לטיפול בבריאות הנפש. כך, עד לשנות ה-90 חסרי הבית כמעט ולא נראו ברחובות הערים בישראל. העלייה ההמונית מברית המועצות לשעבר בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 חזרה והביאה את תופעת חסרי הבית לערים הגדולות בישראל. ממדי התופעה בתחילת המאה ה-21 הביאו עשר רשויות מקומיות בישראל להפעיל יחידות מיוחדות לטיפול בדרי רחוב במימון משרד הרווחה.[4]
מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל פרסם מיפוי נתונים של דרי הרחוב שמשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים ביצע בשנת 2019. נמצא בו כי באותה שנה היו בישראל 2,723 דרי רחוב שהיחידות העירוניות לטיפול בדרי רחוב טיפלו בהם. ביחידות מעריכים שהיו בשטחן עוד 276 דרי רחוב לא מוכרים (שלא פנו לקבל שירות). מרבית דרי הרחוב נמצאים במרכז הארץ, בעיקר באזור תל אביב.[9]
עוד עולה מן הנתונים של משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים שהרוב המוחלט של דרי הרחוב הם גברים (87%), ולצידם יש מיעוט של נשים (13%). גילם של מרבית דרי הרחוב (כ-58%) הוא בטווח שבין 36 ל-55. כמחצית הם ילידי ברית המועצות לשעבר, כשליש –ילידי הארץ (8% הם מקרב האוכלוסייה הערבית), והשאר הם עולים ממדינות אחרות. רוב מוחלט של דרי הרחוב עושים שימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים: 31% עושים שימוש בסמים ו-30% מכורים לאלכוהול, 10% צורכים סמים ואלכוהול יחד ו-3% עושים שימוש לרעה בתרופות. רק 26% מדרי הרחוב מדווחים ככאלו שלא משתמשים כלל בסמים או אלכוהול. בנוגע למצב הבריאותי של דרי הרחוב, לפי אומדנים של משרד הרווחה, כ-18% סובלים מבעיה בריאותית גופנית וכרבע במצב של מוגבלות נפשית. כ-16% מדרי הרחוב חווים תחלואה כפולה.[11]
בהיבט הטיפולי, האחריות על דרי הרחוב בישראל מוטלת על משרד העבודה והרווחה, וכן על מחלקות הרווחה העירוניות, המפעילות יחידות לדרי רחוב. מעבר לכך, ישנן מספר קטן של עמותות העוסקות בנושא בהן לשובע, המפעילה רשת של בתי תמחוי וגגון לדרי רחוב בתל אביב, עמותת מגרש ביתי המשתמשת במודל טיפולי הכולל פעילות ספורטיבית-חברתית כדי לעזור לדרי הרחוב להשתלב בחיים נורמטיביים,[18] עמותת עלם מפעילה מרכזים לדרי רחוב מתחת לגיל 18 וידיד (עמותה) ששמה לה למטרה לפעול "למען תמיכה והעצמת שכבות חלשות בחברה הישראלית והגברת הסולידריות החברתית".
על פי נוהלי הסיוע של משרד השיכון, "מי שמוגדר על ידי מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים במשרד הרווחה כדר רחוב ומוכר גם על ידי מנהל מחלקת אכלוס של משרד הבינוי והשיכון זכאי לקבל סיוע למשך ארבע שנים. בשנתיים הראשונות עומד הסכום על 1,170 שקלים לחודש, בשנה השלישית הוא עומד על 1,004 שקלים, ובשנה הרביעית — על 883 שקלים. במשרד השיכון מעבירים את כספי הסיוע ישירות למשכיר הדירה, ובתנאי שהזכאי משתתף בתוכנית שיקומית. אם דר הרחוב לא מצליח לשכור דירה בסכום זה — הוא לא מקבל סיוע". על פי נתונים עדכניים של משרד הרווחה, מתוך כ–1,800 דרי רחוב שהוכרו בשנת 2016, רק 889 מימשו את זכאותם לסיוע בשכר דירה.[19]
לפי פס"ד 20761-10-11 של האגודה לזכויות האזרח מאוקטובר 2011, לאחר פינוי מאהלי המחאה החברתית על ידי עיריית תל אביב, העירייה החרימה מדרי הרחוב חפצים אישיים וציוד לינה. העירייה טענה בתגובה כי היא מציעה סיוע לדרי רחוב ומרחיקה אותם מהמרחב הציבורי רק אם הם מטרד ממשי או סכנה לציבור, בהתאם לסמכותה על פי חוק העזר לשמירת הסדר והניקיון. בפסק דין זה, השופטת אגמון-גונן, קיבלה את העתירה והורתה לעיריית תל אביב-יפו שלא להרחיק חסרי בית או לגרום להם לעזוב את המרחב הציבורי, לא לקחת ציוד הנדרש להם לפעולות קיום כגון ציוד לינה ומסמכים אישיים, אלא בנסיבות שבהן יש בסיס אובייקטיבי סביר להניח כי מדובר ברכוש נטוש או רכוש המעלה חשש ממשי למפגע תברואתי או מטרד משמעותי או מהווה סכנה מיידית לבריאות הציבור וביטחונו.[20] על כן, בפסק הדין שרטטה השופטת קווים אדומים. היא ציינה שלקיחת ציוד השינה מחסרי הבית בשעות הלילה שעה שהם ישנים, או נטילת ציוד שהם דואגים להסתיר כדי שלא יהיה מטרד, לא יכולה להיות פעולה בתום לב על פי חוקי העזר. פסק הדין קבע שפעולה כזו פוגעת בזכותם לקיום אנושי ובכבוד האדם של חסרי הבית.[21]
לאחר פנייה של האגודה לזכויות האזרח לבית המשפט בעניין זה גובש בתל אביב נוהל לפינוי חסרי בית תוך שמירה על רכושם. נוהל זה, אוסר על עיריית תל אביב לפנות חסרי בית מהמרחב הציבורי ולהחרים להם ציוד, אלא במקרים חריגים שבהם הוא מונע מהציבור להשתמש במרחב הציבורי. הפקח נדרש לתת לחסר הבית הודעה בכתב ולאפשר לו לפנות את הציוד בעצמו. ורק אם יסרב, יוכל הפקח ליטול את הציוד. ציוד שנלקח על ידי פקח לא ייזרק אלא יישמר ויוחזר לבעליו על פי דרישה. אסור לפקחים להפעיל כוח כלפי חסרי בית, ובמקרה של חשד לביצוע עבירה עליהם להעביר את הטיפול למשטרה[22]
בעשורים הראשונים של המאה ה-21 חלו מספר תמורות ששינו את התפיסה ביחס לצרכיהם המיוחדים של צעירים מעל גיל 18. ראשית, ניכרת ירידה באחוז הגיוס לצה"ל, המהווה אפשרות למעבר הדרגתי לחיים הבוגרים. בנוסף, גיל ההתבגרות מתארך בעולם כולו וכן בישראל, ואיתו החלטות הנוגעות לבחירת מקצוע, לימודים גבוהים ועזיבת בית ההורים. לאור שינויים אלה ואחרים, ישנה הכרה במאפיינים הייחודיים לאוכלוסיית הצעירים מעל גיל 18 ובצורך לפתח עבורם מענים.[23] היעדר קורת גג בשלבי המעבר מנערות לבגרות, פוגע ביכולת להשלים משימות חיים מרכזיות (רכישת השכלה, הכשרה מקצועית והשתלבות בתעסוקה, יצירת זוגיות והקמת משפחה) בשל העיסוק הבסיסי בהישרדות.[24] אי לכך, צעירים ללא קורת גג הם בעלי סיכוי נמוך יותר להשתלבות נורמטיבית בחברה. מלבד הנזק הנגרם לצעירים עצמם, היעדר דיור עשוי להפוך אותם בהמשך לסובלים ממצוקה ומעוני ובשל כך לגרום נזק גם לחברה.[25]
נכון לשנת 2013, בישראל ישנם כ-50,000 צעירים בסיכון בגילאים 18–25. מתוכם, אלפים מתמודדים עם העדר קורת גג. משרד הרווחה והשירותים החברתיים מעריך כי בכל שנה ישנם כ-700 צעירים חדשים הזקוקים לפתרונות דיור בשל היעדר קורת גג או עורף משפחתי. בסך הכל ישנם לפחות 1,300 צעירים הזקוקים לקורת גג בו-זמנית בכל רגע נתון. בתוך אוכלוסייה זו, ניתן לזהות שתי קבוצות מרכזיות של צעירים ללא עורף משפחתי – בוגרי מסגרות השמה חוץ ביתיות שסיימו את שהותם בגיל 18, וכאלה שאינם בוגרים של המסגרות אך מצויים ברחוב או בפתרונות דיור זמניים, נצלניים או פוגעניים.[25][26][27]
בישראל ישנם פתרונות דיור שונים לצעירים וצעירות חסרי עורף משפחתי:[28][25]
בתוך אוכלוסיית הצעירים חסרי הבית בישראל, צעירים וצעירות מקהילת הלהט"ב נמצאים בסיכון מוגבר להפוך לחסרי בית. זאת ועוד, אם הופכים לכאלה, הם למעשה מצויים בהצטלבות מיקומי שוליים. מושג זה מתייחס להשפעתם המשולבת של מנגנוני דיכוי של מיעוטים בקטגוריות חברתיות ותרבותיות, כמו מגדר, גזע, זהות מינית ועוד.[29] נתונים מראים על כך שיש סבירות גבוהה שיהפכו לקורבנות לאלימות מינית ופיזית, בריאותם הנפשית והפיזית תפגע והם יעסקו בפעילות מינית מסוכנת ביחס למחוסרי דיור הטרוסקסואלים.[30]
ישנם מספר מאפיינים המשותפים לצעירים ולצעירות מקהילת הלהט"ב. ראשית, צעירים רבים חוו פגיעות מיניות על רקע זהות מינית או מגדרית. בנוסף, ישנה התמודדות עם תהליכי התאמה מגדרית וחוויות של מצוקה נפשית על רקע דיספוריה מגדרית.
לצעירים מקהילת הלהט"ב צרכים ייחודיים, כאשר בראש ובראשונה הם זקוקים למרחב בטוח בו לא יחוו ביטויי אלימות לנוכח זהותם המינית או המגדרית. בנוסף, במסגרות שונות עלולות צעירות להיתקל בצעירים ובאנשי צוות שלא מכבדים את הזהות המגדרית. זאת משום שתהליכי התאמה מגדרית נמצאים על רצף, ופעמים רבות חוסר ידע מקשה על הבנת המורכבות בשלבים שונים של התהליך. דוגמה לכך היא פנייה בלשון פנייה שאינה תואמת את בקשת הצעירה ושימוש בשם הקודם.[31]
ולבסוף, זקוקים צעירים ולצעירות מקהילת הלהט"ב לליווי המותאם להתמודדות הקונקרטית שלהם: סיוע בתהליכי התאמה מגדרית, הנגשת מענה של הביטוח הלאומי על בסיס דיספוריה מגדרית, מציאת קבוצות חברתיות ועוד. שילוב של צרכים ייחודים וחוסר יכולת של המענים הקיימים להתאים עצמם אליהם, מובילים לכך שפעמים רבות צעירים וצעירות מקהילת הלהט"ב מוצאים עצמן ללא מענה הולם. בחלק מהמקרים מדובר במקומות המוכנים לקלוט צעירים וצעירות להט"ב אך מספקים מענה חלקי בלבד, אולם צעירות וצעירים טרנסג'נדרים/ות, נתקלות במקרים רבים במסגרות המסרבות לקלוט אותן אך ורק בשל זהותן המגדרית.[32]
כיום קיימים בישראל מספר מענים לצעירים ולצעירות חסרי בית מקהילת הלהט"ב:[33][34]
אוכלוסיית חסרי הבית מאופיינת לעיתים קרובות בהיעדר גישה רציפה לתנאי היגיינה הדרושים למניעת הידבקות במחלות שונות, ובנגישות מצומצמת לטיפול רפואי מוסדר ולתרופות. לפיכך, אוכלוסייה זו פגיעה ומצויה בסיכון גבוה יותר לתחלואה ולתמותה.
קבוצה זו גם עלולה להימצא בסיכון גבוה להידבקות בנגיף הקורונה, בייחוד בתקופה של משבר בריאותי ומשבר כלכלי. ההנחיות בישראל ובעולם, לשם התמודדות עם מגפת הקורונה שנועדו לשמור על בריאות הציבור היו להישאר במרחב הביתי ולהימנע מיציאה לרחוב וממגע עם אחרים. לחסרי בית ודרי רחוב אין אפשרות למלא אחר הנחיות אלה במלואן, כיוון שהם מתגוררים לרוב במרחבים ציבוריים. על כן, הם היו חשופים יותר להידבקות בנגיף, והיו עלולים להדביק אחרים. בנוסף, עקב הניתוק מאמצעי תקשורת, המאפיין פעמים רבות את החיים ברחוב, בנוסף, חלקם לא היו מעודכנים בהנחיות הרשמיות. ועל כן, עלה הסיכון שיפרו את ההנחיות, ויפגעו בבריאותם האישית ובבריאות הציבור. בנוסף, אוכלוסיית חסרי הבית חשופה לסנקציות כספיות ופליליות שנקבעו נגד מפירים של תקנות החירום.[35]
דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת הצביע על פערים ניכרים בין הטיפול בחסרי בית בזמן משבר הקורונה בישראל ובין מדינות אחרות בעולם. בדו"ח נכתב בין היתר כי בניגוד למדינות אחרות, בישראל לא פעל שום מערך בדיקות ייעודי עבור דרי רחוב ולא היה גורם שמרכז את הטיפול בהם. בנוסף, בעוד שבמדינות רבות נמצאו פתרונות לשיכון דרי רחוב בתקופת המשבר, בישראל לחסרי בית רבים לא נמצא מענה. עוד צוין כי בתל אביב העירייה הייתה מוכנה לשלם לאכסניות וגופים פרטיים אחרים כדי לשכן חסרי בית במהלך המשבר, אך מנהלי אותם מוסדות סירבו לעשות זאת.[36]
משרד הרווחה והרשויות המקומיות פעלו בכמה דרכים מרכזיות, לצורך מתן מענה וסיוע לחסרי הבית בתקופת משבר הקורונה, ולצורך שמירה על ביטחונם: פתיחת גגונים (המשמשים בימי שגרה בעבור לינה בלבד), למשך כל שעות היממה ברציפות. תגבור צוותי העובדים המטפלים בחסרי הבית במסגרות הדיור. הוקצו שלושה סוגי מקומות ייעודיים לבידוד עבור חסרי בית.[35]
על פי הדו"ח, שהוזמן על ידי ראש האופוזיציה, יאיר לפיד, בישראל לא הוקם בזמן משבר הקורונה מערך לביצוע בדיקות לאיתור הנגיף בקרב דרי רחוב. רק בתל אביב ביצעה העירייה, בשיתוף עם בית החולים איכילוב, בדיקות ל-70 חסרי בית, במסגרת בדיקות סקר לאוכלוסיית מבקשי המקלט בדרום העיר. זאת מתוך לפחות אלף דרי רחוב שגרים בעיר.[36]
אסתר זנדברג, הומלסיות היא לא רק עניין של דיור, באתר הארץ, 1 בפברואר 2017 לי ירון, רשויות הרווחה מונעות סיוע מדרי רחוב, באתר הארץ, 7 בינואר 2018 איילת שני, עמרי אברמוביץ' והחליט לנסות לגור בעצמו ברחוב, באתר הארץ, 18 במרץ 2021 נעמה ריבה, מתחם ייחודי לדרי רחוב נחנך בלוס אנג'לס, באתר הארץ, 18 במאי 2021 בר פלג ותומר אפלבאום, חיים ברחוב, מדברים על בית, באתר הארץ, 27 בספטמבר 2021
חוסר בית, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
