ג'רי אדמס

ג'רי אדמס (באנגלית: Gerard "Gerry" Adams, באירית: Gearóid Mac Ádhaimh;‏ נולד ב-6 באוקטובר 1948) הוא פוליטיקאי אירי רפובליקני, נשיא מפלגת שין פיין ומאז הבחירות הכלליות של 2011, חבר הפרלמנט האירי, הדאל אירן, מטעם מחוז הבחירה של לאות' (מחוזות לאות' ומית' ברפובליקה האירית).^[1][2]

ג'רי אדמס
Gerry Adams
Gearóid Mac Ádhaimh

ג'רי אדמס, 2018
לידה	6 באוקטובר 1948 (בן 76) בלפסט, צפון אירלנד, הממלכה המאוחדת
שם מלא	ג'ררד אדמס
מדינה	אירלנד אירלנד הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת
השכלה	בית הספר היסודי האחים הנוצריים על שם מרי הקדושה בית הספר סנט פיניאן תיכון בלוויל
מפלגה	שין פיין
אתר רשמי
נשיא השין פיין 13 בנובמבר 1983 – 10 בפברואר 2018 (34 שנים) סגני נשיא פיל פלין ג'ון ג'ו מקגירל פט דוהרטי מרי לו מקדונלד → רוארי או ברדה מרי לו מקדונלד ←
יושב ראש סיעת השין פיין בדאל אירן 9 במרץ 2011 – 10 בפברואר 2018 (7 שנים) → קיווין או קווילן מרי לו מקדונלד ←
חבר הדאל אירן מטעם מחוז הבחירה של לאות' פברואר 2011 – פברואר 2020 (כ־9 שנים)
חבר האספה של צפון אירלנד מטעם מחוז הבחירה של מערב בלפסט 25 ביוני 1998 – 7 בדצמבר 2010 (12 שנים)
חבר בית הנבחרים הבריטי מטעם מחוז הבחירה של מערב בלפסט 1 במאי 1997 – 26 בינואר 2011 (13 שנים)
9 ביוני 1983 – 16 במרץ 1992 (8 שנים)

בין השנים 1983–1992 ובין השנים 1997–2011, הוא היה חבר הפרלמנט של הממלכה המאוחדת מטעם מחוז הבחירה של מערב בלפסט, אם כי כאות מחאה, הוא נמנה עם חברי הפרלמנט הצפון אירים שלא מימשו את חברותם בפרלמנט כדי לא להישבע אמונים למלכה.

מאז 1983 משמש אדמס כנשיא מפלגת שין פיין. מאז הפכה המפלגה להיות הרביעית בגודלה ברפובליקה האירית והשנייה בגודלה והמפלגה הלאומנית האירית הגדולה ביותר בצפון אירלנד.^[3][4] ב-1984 נפצע אדמס קשה בניסיון התנקשות שבוצע על ידי כמה חמושים מטעם הארגון היוניוניסטי, "אגודת ההגנה של אלסטר" (UDA), שאחד מהם היה ג'ון גרג.^[5] מסוף שנות השמונים ואילך, היה אדמס דמות מרכזית בתהליך השלום בצפון אירלנד, שהחל במגעים עם מי שהיה אז מנהיג מפלגת העבודה הסוציאל-דמוקרטית, ג'ון יום ובסופו של דבר במגעים עם ממשלות אירלנד והממלכה המאוחדת.

ב-2005 הודיע הצבא האירי הרפובליקני שהמאבק המזוין שלו הסתיים והוא מחויב אך ורק לפעילות פוליטית דמוקרטית.^[6] תחת מנהיגותו של אדמס שינתה השין פיין את מדיניותה המסורתית של "היעדרות" (Abstentionism) לטובת חברות בפרלמנט של הרפובליקה האירית ובמועצה המחוקקת של צפון אירלנד.

ב-2014 נעצר אדמס לחקירה והוחזק במעצר ארבעה ימים על ידי משטרת צפון אירלנד בקשר לחטיפת ולרציחתה של ג'ין מק'קונביל ב-1972.^[7][8] הוא שוחרר ללא האשמה והתיק הועבר לתביעה הכללית של צפון אירלנד.^[9]

רקע משפחתי וראשית חייו

ג'רי אדמס נולד בבלפסט, בירת צפון אירלנד. הוריו של אדמס, ג'רי אדמס האב ואן "אנני" האנווי, היו בעלי שורשים רפובליקניים. שניים מדודיו של אדמס, דומיניק ופטריק אדמס, נאסרו על ידי הממשלה בבלפסט ובדבלין. דומיניק אדמס היה פעיל בצבא האירי הרפובליקני באמצע שנות הארבעים. אביו של ג'רי אדמס הצטרף לצבא האירי הרפובליקני בגיל 16 וב-1942 הוא השתתף במארב של הארגון על כוח סיור של כוח השיטור המלכותי של אלסטר, אך נפצע בעצמו, נעצר ונדון לשמונה שנות מאסר. סבא רבא מצד אמו של אדמס, מייקל האנווי, היה חבר בתנועת הפינאן במהלך מבצע הפיצוצים שביצעו בשנות השישים והשבעים של המאה ה-19. בנו של מייקל, בילי, היה פעיל במטה הבחירות של איימון דה ואלירה בבלפסט ב-1918, אך סירב ללכת אחרי דה ואלירה כאשר זה פנה לפוליטיקה דמוקרטית וחוקתית עם הקמתה של מפלגת פיאנה פול.

אנני האנווי הייתה חברה בקבוצת הנשים של הצבא האירי הרפובליקני ושלושה מאחיה היו חברי הצבא האירי הרפובליקני. בן דודו של אדמס, קיירן מרפי, נחטף ונרצח על ידי כוח המתנדבים מאלסטר ב-1974.

ג'רי אדמס למד בבתי ספר נוצריים בבלפסט ולאחר סיום לימודיו החל לעבוד כברמן. בהדרגה הוא החל להיות מעורב בפעילות של התנועה האירית הרפובליקנית, הצטרף ב-1964 לשין פיין ולתנועת הנוער שלה.

ב-1971 נישא אדמס לקולט מק'ארדל. לזוג בן אחד.

ראשית הקריירה הפוליטית

בסוף שנות השישים החל מאבק למען זכויות האזרח בצפון אירלנד. אדמס היה תומך פעיל במאבק זה וב-1967 הצטרף לאגודה לזכות האזרח של צפון אירלנד. אגודה זו נתקלה במחאות מצדם של לויאליסטים (נאמנים לבריטניה). באוגוסט 1969 החלו להתפרץ מהומות בערים צפון-איריות כמו בלפסט ודרי וכוחות הצבא הבריטי נקראו אליהן על ידי ממשלת צפון אירלנד.

בתקופה זו היה אדמס פעיל בשין פיין ובמסגרת הפילוג של 1970 הוא עבר לשין פיין הזמני. באוגוסט 1971 הונהג מחדש מאסר ללא משפט בצפון אירלנד על פי חוק משנת 1922. אדמס נכלא במרץ 1972 באוניית הכלא אה"מ "מיידסטון", אך ביוני הוא שוחרר כדי לקחת חלק בדיונים סודיים בלונדון שכשלו. הצבא האירי הרפובליקני דן בהפסקת אש קצרה עם ממשלת בריטניה ומשלחת מטעמו נפגשה עם שר הפנים הבריטי בלונדון. המשלחת כללה את אדמס, וחברים נוספים בצבא האירי הרפובליקני.^[10] הצבא האירי הרפובליקני עמד על כך שאדמס ישתתף בשיחות ולפיכך הוא שוחרר ממאסרו. הוא נעצר שוב ביולי 1973 ונכלא בבית הכלא "מייז". לאחר שלקח חלק מניסיון הבריחה המאורגן של הצבא האירי הרפובליקני, הוא נדון לתקופת מאסר. בתקופה זו הוא כתב מאמרים לעיתון "הרפובליקה" (An Phoblacht) תחת שם העט "בראוני", בהם הוא מתח ביקורת על האסטרטגיה והמדיניות של רוארי או'בריידי ושל בילי מק'קי. הוא גם מתח ביקורת על ההחלטה של מק'קי לרצוח חברים בארגון היריב "הצבא האירי הרפובליקני הרשמי", שאיתו הם היו בהפסקת אש מאז 1972. לאחר ששוחרר אדמס ב-1976 הוא נעצר שוב ב-1978 על חברות לכאורה בצבא האירי הרפובליקני, אך בסופו של דבר הוסרו ממנו החשדות.

במהלך שביתת הרעב של 1981 לקח אדמס חלק חשוב כקובע מדיניות וכתוצאה מכך עלתה החשיבות של מפלגתו ככוח פוליטי. ב-1983 הוא נבחר להיות נשיא מפלגת שין פיין והיה לחבר בית הנבחרים הבריטי הראשון מטעם שין פיין, מאז פיל קלארק וטום מיטצ'ל באמצע שנות החמישים. בעקבות בחירתו מטעם מחוז הבחירה של מערב בלפסט, הטילה ממשלת בריטניה איסור על נסיעתו לבריטניה. כחלק ממדיניותה של שין פיין, הוא סירב לתפוש את מקומו בפרלמנט הבריטי. שין פיין החזיקה במדיניות של "היעדרות" (abstentionism) כלפי הפרלמנט של בריטניה.

ב-14 במרץ 1984 נפצע אדמס קשה במרכז העיר בלפסט במסגרת ניסיון התנקשות, כאשר כמה חברים חמושים של "אגודת ההגנה של אלסטר" (UFF) ירו כ-20 יריות אל עבר הרכב בו נסע. אדמס נפגע בצווארו, בכתפו ובזרועו. לאחר הירי הוא הובהל לבית החולים ועבר ניתוח להוצאת שלושה קליעים מגופו. כמה חשודים במעשה נעצרו ובסופו של דבר שלושה מהם נשפטו לעונשי מאסר. אחד מהשלושה היה ג'ון גרג, שב-2003 נהרג על ידי קבוצה לויאליסטית יריבה. אדמס טען שלצבא הבריטי היה ידע מוקדם על ההכנות לפעולה והוא אפשר את ביצועה.^[11]

ההאשמות בחברות ב-IRA

אדמס הצהיר פעמים רבות שהוא מעולם לא היה חבר בצבא האירי הרפובליקני (IRA).^[12] עם זאת, חוקרים רבים נקבו בשמו כאחד מחברי ההנהגה של ה-IRA מאז שנות השבעים. אדמס הכחיש את טענותיהם וכינה אותן "השמצות".^[13] באירוע של מפלגת פינה גייל ב-29 בספטמבר 2012, האשים ראש הממשלה, אינדה קני, את אדמס שהוא לא רק היה חבר ב-IRA, אלא גם שהוא היה חבר במועצת הארגון, וקרא לו להיות "דובר אמת לאמיתה בנושא", בתגובה לקריאתו של אדמס להקמתה של "ועדת אמת ופיוס" בצפון אירלנד.^[14]

חבר ה-IRA לשעבר, שון או'קאלהאן, טען שהוא נכח בפגישה של המועצה המהפכנית של ה-IRA ב-1983 שבה השתתף גם אדמס. או'קאלהאן מסר דין וחשבון בעדותו בפני בית המשפט העליון בדבלין.^[15] חברי ה-IRA לשעבר, אנתוני מקינטייר וריצ'רד או'ראווה, טענו שאדמס היה דמות מפתח ב-IRA. אדמס אמר הגיב באומרו: "אני רוצה להיות ברור מאוד בהכחשה שלי על חברותי ב-IRA, אך אני לא מנתק את עצמי מה-IRA.^[16] חבר ה-IRA לשעבר, פיטר רוג'רס, ציין כי אדמס ועמיתו מהשין פיין, מרטין מק'גיניס, הורו לרוג'רס להעביר חומרי נפץ לבריטניה ב-1980. שין פיין הגיבה להאשמות אלה בטענה שרוג'רס שיקר. רוג'רס נכלא ב-1980 על רציחתו של בלש של משטרת הרפובליקה האירית ומאוחר יותר שוחרר במסגרת התנאים של הסכם יום שישי הטוב.^[17][18] האב ג'רי ריינולדס, שעזר לקיים פגישות סודיות בין ג'ון יום לבין אדמס, הבהיר שלשאול את אדמס על חברותו ב-IRA זו "שאלה טפשית", שכן לדבריו, "ה-IRA הייתה אגודה סודית וסיבת קיומה של אגודה סודית היא להיות סודית".^[19]

ב-2003, כשהיא מנצלת את חסינותה הפרלמנטרית, טענה חברת הפרלמנט הבריטי מטעם המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית, איריס רובינסון, שאדמס היה מעורב ב-1978 בפעולה של ה-IRA בה הונחה פצצה במסעדת לה-מון ליד בלפסט. אדמס הכחיש את ההאשמות.^[20]

מפקד לשעבר ב-IRA, ברנדן יוז, נקב בשמו של אדמס כזה שהורה על רציחתה וקבורתה הסודית של ג'ין מק'קונביל ב-1972.^[21] ג'ין מק'קונביל הייתה אחת מ-16 נעדרים שנחטפו ונרצחו על ידי ה-IRA במהלך הסכסוך בצפון אירלנד ("הצרות").^[22] האסירה הרפובליקנית לשעבר, אבלין גילרוי, שהייתה פעילה באזור בו נחטפה מק'קונביל, אמרה שאדמס היה היחיד שהיה לו את המעמד להורות על הרצח.^[23] בין חוטפיה של מק'קונביל הייתה דולורס פרייס, שטענה שהיא פעלה בהוראותיו של אדמס.^[24] יוז ופרייס טענו גם שאדמס היה מעורב באישורן של פעולות חבלה בלונדון בראשית שנות השבעים.^[24][25] בלש לשעבר במשטרת אירלנד טען שאדמס היה "מנהיג של יחידה פסיכוטית של ה-IRA בבלפסט בראשית שנות השבעים.^[26]

אדמס הכחיש כל מעורבות בפשעים כמו רציחתה של מק'קונביל ואת חברותו ב-IRA בזמן כל שהוא^[9][22][27] ואמר שההאשמות נגדו הגיעו מטעמם של "אויבי תהליך השלום".^[9] לאחר מעצרו ושחרורו ללא האשמות ב-2014, הצהירה רשת BBC "שה-BBC יודע שאין כל עדות מספקת כדי להאשים את אדמס בעבירה כל שהיא".^[27]

נשיא שין פיין

ב-1978 נעשה אדמס סגן נשיא שין פיין ודמות מפתח הקוראת תיגר על מנהיגות המפלגה, הנשיא רוארי או'בריידי וסגן הנשיא הנוסף דייהי או'קוניל.

שביתת הנשק בין הבריטים לבין הצבא האירי הרפובליקני של 1975 נתפסת לעיתים קרובות כאירוע שהחל את האתגר עבור הנהגת השין פיין, שנשלטה אז על ידי אישים מהדרום כמו או'בריידי ואו'קוניל. עם זאת, ראש המטה של הצבא האירי הרפובליקני באותו זמן, שיימוס טומי, ואישים נוספים, היו מהצפון.

אחת הסיבות להקמתם של "הצבא האירי הרפובליקני הזמני" (Provisional IRA) ושל "שין פיין הזמנית" בדצמבר 1969 ובינואר 1970, בהתאמה, הייתה שאנשים כמו או'בריידי, או'קונל ומק'קי, התנגדו להשתתפות של המפלגה בפוליטיקה חוקתית. הסיבה הנוספת הייתה הכישלון במתן ההגנה לאזורים הלאומנים. כאשר החליטו שני הארגונים להצטרף לפרלמנטים בדבלין, בבלפסט ובלונדון, חלו בהם פילוגים. ג'רי אדמס, שהצטרף לתנועה הרפובליקנית בראשית שנות השישים, תמך בארגונים הזמניים.

בשיבתו בכלא באמצע שנות השבעים, קרא אדמס לרפובליקנים להרחיב את פעילותם הפוליטית, בעיקר בפוליטיקה המקומית.^[28] הקריאה הגיעה לאוזניהם של צעירים רבים בצפון, רבים מהם היו פעילים ב-IRA הזמני, אך לא בהכרח פעילים בשין פיין. ב-1977, נשא ג'ימי דרם נאום בטקס הזיכרון השנתי לוולף טון. הנאום נתפס כקו פרשת המים בה הודה דרם כי המלחמה תארך זמן רב והצלחתה תלויה בפעילות פוליטית שתשלים את הפעילות הצבאית של ה-IRA. אחרים רואים את שיאו של הקישור הזה בין מאבק פוליטי למאבק צבאי בהצהרתו של דני מוריסון בוועידת השין פיין ב-1981 בה שאל: "מי כאן באמת מאמין שאנו יכולים לנצח במלחמה בקלפיות? אך האם מישהו כאן יתנגד אם באמצעות פתק ההצבעה ביד אחת והרובה ביד השנייה, נשיג את השליטה באירלנד". יש הרואים את הקישור בין המאבק הצבאי למאבק הפוליטי כמדינות שהותוותה בנאומיו של או'בריידי, אך קריאה זו לא הדהדה באוזניהם של הצעירים בצפון.

גם לאחר בחירתו לפרלמנט של בובי סנדס, כחלק מההתגייסות ההמונית לתמיכה בשביתת הרעב של 1981 של אסירים רפובליקנים בכלא מייז, אדמס היה זהיר בנוגע למעורבות הפוליטית של השין פיין. צ'ארלס הוהי, ראש ממשלת אירלנד, קרא לעריכת בחירות ביוני 1981. בוועידת המפלגה המליץ אדמס ששין פיין תציג מועמדים רק בארבע מחוזות בחירה הגובלים עם צפון אירלנד. תחת זאת, הציגו תשעה אסירים את מועמדותם ומתוכם נבחרו שניים. אלה, עם בחירתו של בובי סנדס, בישרו את פריצת הדרך בבחירות שהתקיימו בשנה שלאחר מכן לאספה הכללית של צפון אירלנד.^[29] אדמס, מוריסון, מק'גיניס ואוון קארון, נבחרו לאספה הכללית, אך בחרו להיות "נעדרים". מפלגת העבודה הסוציאל-דמוקרטית (SDLP) הכריזה לפני הבחירות שגם הנציגים שיבחרו מטעמה לא יתפסו את מקומותיהם באספה וכך אכן עשו 14 הנבחרים מטעמה. ב-1983 התקיימו הבחירות לפרלמנט הבריטי, שבהם עלו אחוזי ההצבעה לשין פיין ואדמס נבחר מטעם מחוז הבחירה של מערב בלפסט, ושוב בחר שלא לממש את בחירתו מתוך מחאה. באותה שנה התפטר או'בריידי מתפקידו כנשיא שין פיין וג'רי אדמס ירש אותו.

הרפובליקנים טענו זה מכבר שהמדינה האירית הלגיטימית היחידה מבחינתם היא זו שהוקמה ב-1916 והממשלה הלגיטימית היחידה היא מועצת הצבא האירי הרפובליקני, ששאבה את סמכותה מחברי הפרלמנט האירי האחרונים שהיו ממתנגדי האמנה האנגלו-אירית ב-1938. אדמס המשיך לדבוק בתביעתו ללגיטימיות רפובליקנית פוליטית עד לשנים האחרונות, כאשר בנאומו בוועידת מפלגת שין פיין ב-2005 הוא דחה אותה באופן מפורש: "אך אנו מסרבים להפליל את אלו שהפרו את החוק במסגרת רדיפה אחר מטרות פוליטיות לגיטימיות... שין פיין מואשמת בהכרה במועצת הצבא האירי הרפובליקני כממשלה הלגיטימית של האי. זהו לא המקרה... אל תאמינו שהמועצה הצבאית היא הממשלה של אירלנד. ממשלה כזו תתקיים רק כאשר כל תושבי האי יבחרו בה. האם שין פיין מקבלת את המוסדות של המדינה כלגיטימיים? ברור שכן".^[30]

כתוצאה מאי הכרה זו, נמנעו נציגי שין פיין לתפוס את מקומם במושבי הפרלמנטים האיריים והבריטים. בוועידה השנתית של 1986 הוחלט לתקן את סעיפי חוקת המפלגה כדי שיאפשרו לחבריה לשבת בפרלמנט בדבלין. במעמד זה ארגן או'בריידי קבוצה קטנה ששבתו שביתת מחאה. מיעוט זה, שדחה את נטישת מדיניות ה"היעדרות", מבדיל את עצמו עד היום מהשין פיין.

מנהיגותו של אדמס קיבלה תמיכה מאנשים בצפון כמו מוריסון ומק'גיניס. במשך הזמן, אדמס ואחרים כיוונו עצמם להצלחה האלקטורלית בראשית ובאמצע שנות השמונים, כאשר שובתי הרעב כמו בובי סנדס וקיראיאן דוהרטי נבחרו לפרלמנטים הבריטי והאירי, בהתאמה, והם טענו ששין פיין נעשתה בהדרגה למפלגה פוליטית ובסיס ההשפעה על הפוליטיקה ולא על המאבק הצבאי. ההשפעה האלקטורלית של אסטרטגיה זו הוכחה מאוחר יותר בבחירתם של אדמס ושל מק'גיניס לפרלמנט הבריטי.

איסור השמעת קולו

אדמס התבלט כמנהיג אירי רפובליקני במיוחד כאשר נאסרה השמעת קולו באמצעי התקשורת האלקטרוניים. האיסור כלל מנהיגים מ-11 ארגונים רפובליקנים ולויאליסטים,^[31] אך באופן מעשי, אדמס היה היחידי מהם שהופיע באופן קבוע בתקשורת. איסור זה הוטל ב-19 באוקטובר 1988 על ידי מי שהייתה אז ראש ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ'ר. הסיבה לאיסור זה הוגדרה כ"אי מתן במה תקשורתית לטרוריסטים והחוטפים, במה שהם כה זקוקים לה".^[32] צעד זה ננקט לאחר שה-BBC קיים ריאיון עם מרטין מק'גיניס ועם אדמס.

איסור דומה הוטל גם באירלנד מאז שנות השבעים, אך התקשורת הבריטית מצאה דרכים לעקוף אותו על ידי שימוש בכתוביות או בהקראת דברי המרואיינים על ידי קריין. פתרון זה לא היה יכול להיות מיושם באירלנד. רשת הטלוויזיה הממלכתית האירית, RTÉ, אף סירבה לשדר את דבריהם של מנהיגי שין פיין בנושאים שלא היו קשורים לסכסוך בצפון אירלנד.^[33]

איסור זה הושם ללעג בקריקטורות ובתוכניות טלוויזיה סטיריות וזכה לגינוי על ידי ארגוני חופש הדיבור ועל ידי אישים מרכזיים בתקשורת הבריטית, כולל מנכ"ל ה-BBC ג'ון בירט ועורך חדשות החוץ, ג'ון סימפסון. האיסור בוטל על ידי ראש ממשלת בריטניה, ג'ון מייג'ור בספטמבר 1994.^[34]

המעבר לזרם המרכזי של הפוליטיקה

שין פיין המשיכה במדיניותה לסרב לשבת בפרלמנט הבריטי גם לאחר שאדמס זכה בבחירות במחוז הבחירה של מערב בלפסט. בבחירות של 1992 הוא איבד את מושבו לנציג מפלגת העבודה הסוציאל-דמוקרטית ובבחירות של 1997 הוא זכה בו מחדש.

תחת מנהיגותו של אדמס החלה שין פיין להיות פחות ופחות הקול הפוליטי של הצבא האירי הרפובליקני ויותר ויותר להיות מפלגה פוליטית מאורגנת באופן מקצועי הן בצפון אירלנד והן ברפובליקה האירית.

מנהיג מפלגת העבודה הסוציאל-דמוקרטית,ג'ון יום, זיהה את האפשרות של הסדר המושג במשא ומתן והחל במגעים חשאיים עם אדמס ב-1988. דיונים אלה הובילו למגעים בלתי רשמיים עם המשרד לענייני צפון אירלנד בהנהגתו של מזכיר המדינה לענייני צפון אירלנד, פיטר ברוק, ועם ממשלת הרפובליקה האירית, תחת מנהיגותו של צ'ארלס הוהי, אף על פי ששתי הממשלות הצהירו בפומבי שהן לא תנהלנה משא ומתן עם טרוריסטים.

הדיונים היוו את הבסיס להסכם יום שישי הטוב ולהצהרת רחוב דאונינג. דיונים אלה הובילו גם להפסקת האש של הצבא האירי הרפובליקני באוגוסט 1994. ראש ממשלת אירלנד, אלברט ריינולדס, שהחליף את הוהי ושמילא תפקיד מרכזי בדיאלוג בין יום לבין אדמס באמצעות יועצו המיוחד, מרטין מנסרי, התייחס להפסקת האש כאל קבועה. עם זאת, הקצב האיטי של התקדמות העניינים, שנגרם בין השאר על ידי הקשיים של ממשלתו של ג'ון מייג'ור ועקב הרוב של המפלגה היוניוניסטית של אלסטר בבית הנבחרים הבריטי, גרמה לצבא האירי הרפובליקני לסיים את הפסקת האש ולחדש את מאבקו הצבאי.

הפסקת האש חודשה בהמשך כחלק ממשא ומתן בשיתוף צוותים מטעם ממשלות בריטניה ואירלנד, המפלגה היוניוניסטית של אלסטר, מפלגת העבודה הסוציאל-דמוקרטית, שין פיין, ונציגים של ארגונים לויאליסטים צבאיים-למחצה, כשהמתווך במשא ומתן היה הסנאטור לשעבר של ארצות הברית, ג'ורג' מיטשל, שהוביל לחתימתו של הסכם בלפסט, הידוע יותר בשם הסכם יום שישי הטוב, בשל העובדה שהוא נחתם ביום שישי הטוב של 1998. על פי ההסכם, נוצרו מנגנונים שישקפו את הזהויות האיריות והבריטיות של תושבי אירלנד והוקמו המועצה הבריטית-אירית (הכוללת נציגים מכל הישויות המדיניות של כל האיים הבריטים) והמועצה המחוקקת של צפון אירלנד.

סעיפים 2 ו-3 של חוקת אירלנד, הטוענים לריבונות על כל שטחי האי, נוסחו מחדש, ומועצה מנהלת משותפת הוקמה. כחלק מההסכם, הסכימה שין פיין לנטוש את מדיניות "ההיעדרות" שלה בנוגע לפרלמנט של צפון אירלנד ונציגיה החלו לקחת חלק בפעילות בפרלמנט ומונו כשרי החינוך, הבריאות והרווחה בממשלת צפון אירלנד.

ב-15 באוגוסט 1998, ארבעה חודשים לאחר חתימת הסכם יום שישי הטוב, פוצץ ארגון "הצבא האירי הרפובליקני האמיתי" (Real IRA), פצצה בפיגוע באומה. בפיגוע נהרגו 31 איש ונפצעו 220. בניגוד למנהגו מהעבר, הגיב אדמס במילים: "אני מזועזע עמוקות מפעולה זו. אני מגנה אותה ללא כל משמעות כפולה כל שהיא".^[35] לפני אירוע זה סירב אדמס באופן עקבי לגנות את פעולותיו של הצבא האירי הרפובליקני ושל הארגונים שהתפצלו ממנו.

מתנגדיו של אדמס ב"שין פיין הרפובליקני" האשימו אותו בפילוגה של אירלנד. בכל מקרה עמד אדמס על כך שהסכם יום שישי הטוב יצר מנגנון שיאחד את אירלנד באמצעים בלתי אלימים, ברוח דבריו של מייקל קולינס על האמנה האנגלו-אירית כמעט שמונים שנה קודם לכן.

כמו מפלגת העבודה הסוציאל-דמוקרטית וכמו המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית, העדיפה שין פיין, בבואה לבחור את נציגה בממשלת צפון אירלנד, לא למנות את מנהיגיה לתפקידי שרים וזאת מסיבות טקטיות. אדמס המשיך להיות נשיא שין פיין וב-2011 הוא נהיה מנהיג סיעת המפלגה בפרלמנט האירי (הדאל). הוא נבחר מחדש לאספה המחוקקת של צפון אירלנד במרץ 2007 ובאותו חודש ההוא נפגש לראשונה פנים אל פנים עם מנהיג המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית, איאן פייזלי והשניים סיכמו לשתף פעולה בממשלת צפון אירלנד.^[36]

בינואר 2009 נכח אדמס בטקס ההשבעה של נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, כאורחו של חבר הקונגרס, ריצ'רד' ניל.^[37]

ב-6 במאי 2001 נבחר אדמס מחדש לפרלמנט הבריטי לאחר שזכה ב-71% מהקולות במחוז הבחירה שלו.^[38]

הבחירות לפרלמנט האירי

ב-2010 הודיע אדמס על כוונתו להתמודד בבחירות לפרלמנט האירי כנציג מחוז הבחירה של לאות' בבחירות הכלליות של 2011 באירלנד. ב-7 בדצמבר 2010 הוא התפטר מהפרלמנט הבריטי וב-25 בפברואר 2011 הוא נבחר לפרלמנט האירי.

משפטו של אחיו

באוקטובר 2013 נמצא ליאם אדמס, אחיו של ג'רי אדמס, אשם בעשרה סעיפי אישום, כולל אונס וניצול מיני של בתו.^[39][40] לאחר שנחשפו ההאשמות בפומבי לראשונה ב-2009, חשף ג'רי אדמס שאביו המנוח השפיל את בני המשפחה באופן רגשי, פיזי ומיני.^[41] בנובמבר 2013 נידון ליאם אדמס לעונש מאסר של 16 שנים.^[42] בעקבות הרשעתו של ליאם אדמס, התבקש התובע הכללי של צפון אירלנד לבחון מחדש החלטה מ-2011 שלא להאשים את ג'רי אדמס בחשד שהוא הסתיר מידע בנוגע למקרה.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ג'רי אדמס

• אתר האינטרנט הרשמי של ג'רי אדמס
• ג'רי אדמס, ברשת החברתית פייסבוק
• ג'רי אדמס, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• ג'רי אדמס, הבלוג הרשמי
• ג'רי אדמס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• בלוג של ג'רי אדמס

הערות שוליים

1. "Mr. Gerry Adams". Oireachtas Members Database. Retrieved 6 March 2011.
2. "Gerry Adams". ElectionsIreland.org. Retrieved 6 March 2011.
3. Northern Ireland elections". BBC News.
4. "Sinn Fein tops poll in Euro count". Retrieved 8 June 2011.
5. "1984: Sinn Fein leader shot in street attack". BBC: On This Day. Retrieved 3 May 2014.
6. "Full text: IRA statement". The Guardian (London). 28 July 2005. Retrieved 17 March 2007.
7. Sinn Féin leader Gerry Adams held over Jean McConville murder, BBC News. Retrieved 30 April 2014.
8. Gerry Adams remains in custody over McConville murder, BBC News, 1 May 2014.
9. Gerry Adams freed in Jean McConville murder inquiry, BBC News, 4 May 2014
10. The long war: the IRA and Sinn Féin, Brendan O'Brien, p169. Books.google.co.uk. 1999. ISBN 978-0-8156-0597-3. Retrieved 16 June 2010.
11. Kevin Maguire (14 December 2006). "Adams wants 1984 shooting probe". BBC. Retrieved 22 March 2007.
12. Rosie Cowan (1 October 2002). "Adams denies IRA links as book calls him a genius". The Guardian (London). Retrieved 22 March 2007.
13. Adams denies IRA book allegations. BBC News. 12 September 2002
14. Daniel McConnell, Adams was on IRA army council, says Taoiseach, The Irish Independent, 30 September 2012
15. Informer identifies IRA's top personnel. Irish Independent. 10 May 2007
16. More pressure for Adams as documentary puts issue of IRA membership back in spotlight. thejournal.ie. 24 Nov 2013
17. Gerry Adams accused of giving IRA orders by ex-IRA man Peter Rogers (video). BBC News. 23 April 2014
18. Gerry Adams accused of giving IRA orders by ex-IRA man Peter Rogers. BBC News. 23 April 2014
19. It’s God’s will for us to live in peace’. The Irish Catholic. 23 January 2014
20. Adams 'was involved in bombing'. BBC News. 13 February 2003
21. Gerry Adams ordered Jean McConville killing, says ex-IRA commander on tape. The Guardian. 3 November 2013
22. "Sinn Féin leader Gerry Adams held over Jean McConville murder". London: BBC News. 30 April 2014. Retrieved 30 April 2014.
23. 'Arrest Gerry Adams now' - former republican prisoner breaks her silence on IRA murder of Jean McConville. The Belfast Telegraph. 24 April 2014
24. Bob Graham,Patricksawer, ‏IRA bomber says Gerry Adams sanctioned mainland bombing campaign, The Telegraph, 23 September 2012
25. Sinn Fein leader Gerry Adams arrested in Northern Ireland over IRA’s killing of widow Jean McConville. The National Post. April 30, 2014
26. PJ Browne: Remember the innocent victims of the IRA. The Herald. 16 February 2011
27. "Gerry Adams denies McConville son 'backlash threat'". BBC. 6 May 2014. Retrieved 11 May 2014.
28. "Sinn Féin: where does the money come from?". Irish Independent. 19 June 2004.
29. Dr Nicholas Whyte. "Northern Ireland Assembly Elections 1982". Ark.ac.uk. Retrieved 1 January 2011.
30. Adams, Gerry, Speech to 2005 Sinn Féin Ard Fheis. CAIN Web Service.
31. The 'broadcast ban' on Sinn Fein, BBC News, 5 April 2005
32. Edgerton, Gary Quelling the "Oxygen of Publicity": British Broadcasting and "The Troubles" During the Thatcher Years, The Journal of Popular Culture, Volume 30, Issue 1, pp. 115–32
33. Twenty years on: The lifting of the ban on broadcasting Sinn Féin, BBC news, 22 January 2014
34. "Britain Ends Broadcast Ban on Irish Extremists : Negotiations: Prime Minister Major also backs referendum on Northern Ireland's fate. Both moves indicate desire to move ahead on peace plan". Los Angeles Times. 17 September 1994. Retrieved 5 May 2014.
35. "Sinn Fein condemnation 'unequivocal' BBC News". Retrieved 13 March 2011
36. "May date for return to devolution". BBC. 26 March 2007. Retrieved 26 March 2007.
37. Barack Obama inauguration: Gerry Adams to attend ceremony, The Telegraph, 19 January 2009
38. "Election 2010". BBC. 7 May 2010. Retrieved 7 May 2010.
39. "Liam Adams convicted of raping and abusing daughter". BBC News. 1 October 2013. Retrieved 1 October 2013.
40. McDonald, Henry (1 October 2013). "Liam Adams found guilty of raping his eldest daughter". The Guardian. Retrieved 1 October 2013.
41. "Sinn Féin's Gerry Adams reveals family abuse history". The BBC. 20 December 2009. Retrieved 20 December 2009.
42. Liam Adams jailed for raping and abusing daughter, BBC News, 27 November 2013