Remove ads
ג'נט אליזבת האלי (באנגלית: Janet Elizabeth Halley; נולדה בפברואר 1952) היא משפטנית וחוקרת אמריקאית במסורות של הגישה הביקורתית למשפט, ריאליזם משפטי ופוסטמודרניזם. היא מגדירה עצמה כפמיניסטית לפרקים, וידועה בכתיבתה הביקורתית על פמיניזם אמריקאי ופמיניזם של שליטה (המכונה גם פמיניזם רדיקלי) ובקריאה שלה "לקחת הפסקה מפמיניזם". תחומי עיסוק בולטים נוספים שלה הם דיני משפחה ורגולציה של מיניות. האלי מהווה גם קול בולט וביקורתי בדיון הציבורי בארצות הברית בשנים האחרונות באשר לרפורמות בתקנונים למניעת הטרדה מינית במוסדות השכלה גבוהה, ומחתה נגד הרחבת ההגדרה של תקיפה מינית ונגד אימוץ בתקנונים של הדרישה להסכמה מפורשת. היא הייתה המומחית הראשונה למין ומיניות במערכת המשפט באוניברסיטת הרווארד,[1] ומשמשת כפרופסור מן המניין ומופקדת הקתדרה על שם אייזק רויאל (Isaac Royall) בבית הספר למשפטים בהרווארד.
 | |
| לידה |
פברואר 1952 (בת 72)  |
|---|---|
| ענף מדעי |
תורת המשפט |
| מקום לימודים | |
| מוסדות |
אוניברסיטת סטנפורד |
  | |
Remove ads
האלי סיימה את לימודי התואר הראשון בספרות אנגלית באוניברסיטת פרינסטון בהצטיינות יתרה בשנת 1974. ב-1980 היא קיבלה דוקטורט בספרות אנגלית מהאוניברסיטה של קליפורניה בלוס אנג'לס, שבו התמקדה בשירה אנגלית מהמאה השבע עשרה. לפני שרכשה את השכלתה המשפטית היא הוסיפה לעסוק בספרות אנגלית, ולימדה את הנושא במשך חמש שנים במכללת המילטון במדינת ניו יורק. את תואר הדוקטור במשפטים היא קיבלה מאוניברסיטת ייל ב-1988, ולאחר מכן התמחתה אצל השופט גילברט ס. מריט ג'וניור בבית המשפט לערעורים של ארצות הברית עבור הסבב השישי. היא עבדה במשך שנתיים בתור עורכת דין במשרד בבוסטון לפני שהצטרפה בשנת 1991 כחברת סגל לבית הספר למשפטים של אוניברסיטת סטנפורד. היא לימדה בסטנפורד במשך תשע שנים עד שנת 2000, אז הוצעה לה משרה בבית הספר למשפטים של הרווארד. ב-2006 היא מונתה לקתדרה על שם רויאל באוניברסיטה.[2]
Remove ads
האלי כתבה על מגוון רחב של נושאים, אך היא ידועה במיוחד בביקורתה על לגליזם (היצמדות יתרה לחוק) בשמאל ובייחוד בפמיניזם האמריקאי, כמו גם התנגדותה לפוליטיקה של זהויות. היא טוענת כי השמאל, והפמיניזם שצמח ממנו, אימץ פרויקטים משפטיים זהותניים והעניק לנושאים מסוימים מעמד של "פרות קדושות", כך שלא ניתן לערער עליהם. לדבריה, הרפורמות המשפטיות הללו - למשל בנושאים של העדפה מתקנת, הטרדה מינית וצדק גזעי - מבוססות על דרישה של זכויות שנובעות מזהותם של הדורשים, שרואים את הדרישה שלהם כגוברת על כל טענה נורמטיבית אחרת.[3] בכתיבתה היא מטילה ספק בכך שמיזמים אלה הם אכן מימוש של אידאולוגיית השמאל, ומצביעה על כך שהם פוגעים לעיתים קרובות בחופש של האינדיבידואל ועל כן גם בערכים ליברליים אזרחיים שהשמאל דוגל בהם.
חלק ניכר מכתיבתה הביקורתית של האלי מתמקד ביוזמות המשפטיות של שני זרמים בפמיניזם - פמיניזם של שליטה (רדיקלי)ו פמיניזם תרבותי. לטענתה זרמים אלה מוסיפים לדבוק בתפיסה עצמית של חולשה וחוסר אונים, על אף שנחלו הצלחה והישגים רבים בתחום המשפטי מאז שנות ה-80, ולמעשה צברו כוח רב.[4][5] לדבריה, אותה תפיסה עצמית קורבנית מונעת מהפמיניזם האמריקאי לבחון סוגיות חברתיות דרך תאוריות נוספות של פוליטיקה ומיניות, כמוהתאוריה הקווירית ותאוריית הכוח\ידע של מישל פוקו, ואף מקשה עליו להכיר במאבקים צודקים אחרים ובנזק שנגרם לגברים.[6] לפי האלי, על ידי התמקדות בקידומן של סנקציות משפטיות דווקא בסוגיות כמו אלימות מינית, פורנוגרפיה וזנות, זרמים בפמיניזם אימצו עמדה מוסרנית ורגשית כלפי פעילות בזירה המשפטית, ויצרו בריתות עם אליטות גבריות שמרניות ופטרנליסטיות.[4][7] בריתות אלה מקדמות חקיקה המגבילה את הפעילות המינית וקובעת איזו פעילות היא נורמלית ומתי היא הופכת לסטייה. לדבריה, חקיקה שנובעת מתפיסת עולם של חולשה מקשה במקרים רבים על מציאת פתרונות פרגמטיים יותר לבעיה, מטפחת תחושת חולשה בקרב הקבוצה שעליה היא מנסה לגונן ואוכפת נורמות חברתיות מסורתיות לפיהן נשים הן שבריריות וזקוקות להגנה.[7] לדעתה, סוגיה כמו אי שוויון מגדרי היא בעיה חברתית רחבה, והחיפוש אחר פתרונות הממוקדים ברמה החוקית והמדינתית הוא נקודת מבט צרה ומוגבלת, שניתן להרחיב אותה בעזרת בחינה של גישות אחרות מלבד הפמיניזם.
בספרה Split Decisions: How and Why to Take a Break from Feminism, האלי קוראת לקחת הפסקה מנקודת המבט הפמיניסטית ולבחון מחדש סוגיות משפטיות דרך תאוריות אחרות על פוליטיקה של המיניות. טיעונה המרכזי בספר הוא שאין לשאוף לאיחוד והרמוניה בין התאוריות, אלא לחגוג דווקא את הסתירות והמחלוקות ביניהן וללמוד מהן. היא מדגישה שאין בכוונתה לבטל את המחשבה הפמיניסטית ואת תרומתה, אלא רק להניח אותה בצד על מנת שאפשר יהיה להציע גם ניתוח חלופי לסוגיות שעל הפרק.
בעבר אמרה האלי על עצמה כי היא מזדהה יותר ויותר עם גברים הומואים וגם כגבר הומו,[8] ואף פרסמה מאמר על תאוריה קווירית תחת השם הגברי איאן האלי.[9] ב-Split Decisions היא תיארה את עצמה בתור:
"סקס-פוזיטיב, פוסטמודרניסטית, רק לעיתים רחוקות ולסירוגין פמיניסטית, ספקנית לגבי פוליטיקה של זהויות, עם משיכה חזקה לגילויים "קווייריים" של המוזרות ושל אי-הידיעה של החיים החברתיים והמיניים, וחוסר אמון עמוק כלפי היומרות של מוסר העבדים לגבי "חוסר האונים" הזהותני".[10]
פמיניזם של ממשליות
"פמיניזם של ממשליות" (Governance Feminism) הוא מושג שהאלי פיתחה, שנועד לתאר את אופן הפעולה החדש והכוחני לדבריה של פמיניסטיות שצברו כוח פוליטי משמעותי והשתלבו במוקדי קבלת ההחלטות המשפטיים והמוסדיים. המונח נטבע לראשונה בספרה Split Decisions ובהמשך פותח בכמה מאמרים יחד עם מלומדות נוספות.[11][12] דוגמאות לכוח שצבר הפמיניזם של הממשליות לפי האלי הן התוכניות המרובות למניעת הטרדה מינית במוסדות חינוך ובתאגידים בארצות הברית, כמו גם הפיתוח של מומחיות פמיניסטית שנדרשת על ידי משרדים ויועצים לענייני מגדר ושוויון בין המינים ועל ידי ארגונים לא-ממשלתיים.
שמו של המונח נגזר מדמיון שהאלי ועמיתותיה זיהו בין כוחם הממשלי של הארגונים הפמיניסטיים, שמרוכז במבנה רשתי ולא ממשלתי, לבין החקיקה שהביא איתו הזרם של ממשליות חדשה.[12] (זרם בממשליות שמטרתו לפתור בעיות ציבוריות באמצעות התייעצות ושיתוף של ציבורים שונים בדיונים לגביהן, ובכך לייעל את מציאת הפתרונות ולתת להם לגיטימציה דמוקרטית גדולה יותר).[13]
האלי טוענת כי הפמיניזם של הממשליות לא מצליח לראות את הכוח הרב שהצליח לצבור ועדיין תופס את עצמו בתור "אנדרדוג", מתוך השקפת עולם של שליטה גברית וכפיפות נשית.[4] היא גם מצביעה על פרדוקס בעובדה שפמיניסטיות הנאבקות נגד אלימות מצד גברים, ממשיגות פתרונות כוחניים בעלי יחסי כוח היררכיים ברורים:
"במונחים של פוקו, הן לא למדו - הן לא רוצות ללמוד - כיצד לערוף את ראשו של המלך. הן מחפשות להחזיק בשרביטו של המלך ובמיוחד בחרבו. החוק הפלילי הוא הכלי המועדף עליהן לרפורמה ולאכיפה, ותפיסתן לגבי מטרתו של החוק הפלילי היא לא ניהול אוכלוסיות או אזהרה והרתעה, אלא העלמה של החסינות מעונש, חיסול".[12]
המונח עתיד להיות מפותח בהרחבה בספר העתידי Governance Feminism: An Introduction, שצפוי להתפרסם על ידי הוצאת אוניברסיטת מינסוטה, ונכתב במשותף על ידי האלי, הילה שמיר, פרבהה קוטיסווראן ורייצ'ל רבוש.[14]
אונס בזמן מלחמה והחוק הבינלאומי
אחד הפרויקטים המשפטיים המרכזיים של הפמיניזם שהאלי עוסקת בו בכתיבתה הוא הפללה של אונס במשפט הבינלאומי. לדבריה, פמיניזם של ממשליות נחל שורה של הצלחות בתחום זה, בעיקר בבית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר, בבית הדין הפלילי הבינלאומי לרואנדה ובאמנת רומא, שבהם התקבל מגוון רחב של כללים משפטיים פמיניסטיים. תהליך זה יצר את מה שהאלי מכנה בשם "אנטינומיית המלחמה-אונס": דילמה בין שני מחנות פמיניסטיים נפרדים, שאחד מהם ניסה להעלות את עבירת האונס כמה שיותר גבוה בסולם הפליליות של בתי הדין הבינלאומיים, ואילו השני ניסה לבודד תקיפה מינית כעבירה עם תביעה נפרדת משלה. "אם לומר זאת בבוטות", כותבת האלי, "הפיכתו של האונס לנראה שמה אותו בקונטקסט של מלחמה - בעוד שמסגורו כעבירה נפרדת ועצמאית סיווגה אותו מחדש כמלחמה בפני עצמה. הראשון מיצב אונס של נשים בנראות קרובה למותם של גברים; האחרון החריג את אונס הנשים, ניתק אותו מהיבטים אחרים של סכסוכים אלימים שבהם הוא התרחש, ומיקד את התביעה, ההרשעה והענישה באונס בלבד".[15]
באחד ממאמריה, דרך קריאה קרובה וניתוח ספרותי של הספר אישה בברלין, האלי מעלה כמה שאלות משפטיות לגבי הפללה של אונס. הספר מתאר את מאמציהן של נשים גרמניות לשרוד את כיבוש ברלין על ידי הצבא האדום בשנת 1945, ואת מקרי האונס הרבים שבוצעו בעיר על ידי חיילים סובייטיים. האלי מעלה את האפשרות כי גינוי מיוחד של אונס, המדגיש את חומרתו של אונס לעומת פשעים אחרים המבוצעים בזמן מלחמה, עלול להפוך את האונס לנשק - ככלי מלחמה או כעילה ליציאה למלחמה. היא גם מפנה את תשומת הלב לאפשרות שיש חסרונות משמעותיים לרעיון לפיו אונס גרוע ממוות, תפיסה שמקודמת על ידי מעגלים פמיניסטיים מסוימים. חסרונות אלה כוללים נטייה לסווג סכסוכים מזוינים שבהם התרחשו מקרי אונס רבים כ"מלחמות נגד נשים", על אף הסבל הניכר שנגרם בהם גם לגברים. היא קוראת לנקוט חשדנות לגבי השוואות מסוג זה בטיעונים משפטיים. מאמר זה הוא גם דוגמה לשימוש של האלי בהשכלתה הספרותית כמתודולוגיה לכתיבתה בנושאים משפטיים.[15]
תקנונים למניעת הטרדה מינית בקמפוסים בארצות הברית
האלי השמיעה קול ביקורתי בולט כלפי השינויים שהכניסו כמה ממוסדות ההשכלה הגבוהה בארצות הברית לתקנונים שלהם למניעת הטרדה מינית, והייתה ממובילי מחאת הסגל באוניברסיטת הרווארד נגד שינוי המדיניות בתחום במוסד בשנת 2014. היא טוענת שכמה קמפוסים הפכו את הדרישות להרשעה בתקיפה מינית למקלות מדי, וכי הדבר נעשה בהשפעת רעיונות פמיניסטיים שהגיעו ממחלקת החינוך של ארצות הברית ומתנועות מחאה של סטודנטים וסטודנטיות.[7] שינויים אלה, על פי האלי, מאפשרים הגשת תלונה על בסיס התחושה הסובייקטיבית של המתלוננת או המתלונן כי המעשה המיני היה בלתי רצוי, תוך ויתור על דרישת הסבירות של בית המשפט העליון האמריקאי. דרישת הסבירות קובעת כי כדי שייחשב לתקיפה מינית, המעשה צריך להיות חמור ושיהיו לו השלכות מזיקות על המתלונן בעיניו של האדם הסביר.[7] היא גם טוענת כי הדרישות החדשות בחלק מהתקנונים להסכמה מפורשת למגע מיני, כמו בהרווארד, מטפחת נורמה מוסרית דכאנית ושלילית כלפי יחסי מין. היא כותבת כי הדרישה להסכמה מפורשת:
"תאפשר למי שהשתתפו בהתלהבות ביחסי מין להתכחש לכך אחר כך ולהעניש את בני הזוג שלהם. היא תתפקד כחקיקה מגוננת המעודדת חולשה בקרב מי שעליהם היא מנסה לגונן. היא תתקין נורמות מוסריות מסורתיות של אחריות גברית וחוסר אונים נשי".[7]
האלי הייתה אחת מתוך 28 חברי סגל בבית הספר למשפטים בהרווארד שחתמה על גילוי דעת נגד השינויים בתקנון למניעת הטרדה מינית של המוסד בשנת 2014. בגילוי הדעת נכתב כי במדיניות ובהליכים החדשים חסרים "האלמנטים הבסיסיים ביותר של הוגנות והליך הוגן" וכי הם מרחיבים את ההיקף של מעשים אסורים כך שנכללים בהם כללים חד-צדדיים המוטים באופן בוטה לטובת המתלוננים והמתלוננות.[7] בתזכיר ששלחה לעמיתיה בהרווארד בעקבות הרפורמה, האלי כתבה כי היא מכירה בכך שיש צורך לשנות את המדיניות הישנה, שלטענתה טיפלה בתלונות על הטרדה מינית באופן רשלני, מבטל ואף "מרושע". עם זאת היא הזהירה שהכללים החדשים מאיימים על מיעוטים הסובלים מדעות קדומות, אינם מספקים תמיכה מתאימה לתלמידים המואשמים ופוגעת בצדק התהליכי.[16] שנה לאחר שהאלי ועמיתיה השמיעו את ביקורתם, הודיע בית הספר למשפטים בהרווארד כי הוא יחיל תקנון עצמאי למניעת הטרדה מינית בבית הספר. בשונה מהתקנון שהוחל בכלל האוניברסיטה, התקנון החדש במשפטים כולל סיוע לנאשמים וייצוגים על ידי עורך דין, כמו גם ערכאה שיפוטית שתכריע באשמה שחבריה לא יהיו שייכים למוסד.[17]
האלי ביקרה בכמה אוניברסיטאות בארצות הברית כדי להציג את עמדותיה וביקורתה על השינויים בתקנונים למניעת הטרדה מינית בקמפוסים.[18]
Remove ads
המחלוקת האינטלקטואלית המפורסמת ביותר של האלי היא ככל הנראה עם קתרין מקינון, משפטנית והוגה פמיניסטית, וממובילות זרם הפמיניזם של שליטה ומאבקיו המשפטיים. המחלוקת הפומבית ביניהן החלה סביב תביעה מפורסמת של עובד שטען כי הוטרד מינית על ידי גברים באסדת הקידוח שבה עבד (.Oncale v. Sundowner Offshore Services, Inc) בשנות ה-90. מקינון הגישה חוות דעת לבית המשפט לפיה, בין היתר, העובד חווה אפליה מינית מפני שגברים כמוהו עוברים "פמיניזציה", כלומר מכריחים אותם למלא את התפקיד החברתי שנשים ממלאות בדרך כלל, של כפיפות לגברים. האלי פרסמה מאמר שבו ביקרה את הטיעון של מקינון (המאמר פורסם בכרך שמקינון הייתה אחת מעורכותיו) בין היתר מפני שמקינון ציינה שהעובד חשב כי תוקפיו הם הומוסקסואלים. האלי כתבה כי גישתה של מקינון פותחת פתח להומופוביה מצד בית המשפט, שייבחן אם חלה אפליה על בסיס מין גם לפי נטייה מינית של התוקפים או המותקפים.[19] האלי המשיכה לכתוב בביקורתיות על גישתה של מקינון לשימוש במשפט ככלי במאבק הפמיניסטי והקדישה פרק שלם לניתוח ביקורתי של כתיבתה של מקינון בספרה Split Decisions. שתיהן מלמדות כיום בהרווארד, האלי בקביעות ואילו מקינון סמסטר אחד מדי שנה.[18]
כמה משפטניות וחוקרות פמיניסטיות ביקרו את כתיבתה של האלי, ובייחוד את הקריאה השנויה במחלוקת "לקחת הפסקה מפמיניזם". בספרה Reshaping the Work-Family Debate, המשפטנית ג'ואן ויליאמס כותבת שהקריאה של האלי היא לא דבר ש"נשים הסובלות מאלימות במשפחה, אונס, התרוששות לעת גירושין, ועוד נושאים שהם בלב עיסוקו של הפמיניזם" ירצו להשתתף בו. ויליאמס טוענת שעבודתה של האלי מתמקדת יותר ברצון להידמות לגברים מאשר במצוקותיהן ובבעיותיהן של נשים, וכחיזוק לטענתה מציינת את כתיבתה של האלי בעבר תחת שם גברי ואת התבטאותה לגבי הזדהות עם גברים הומואים.[20] היא גם רומזת כי יש קשר בין האופן שבו האלי "חוגגת את הגבריות", לדבריה, לבין משרתה בהרווארד. היא כתבה כי "זה מסקרן שהרווארד בחרה תאורטיקנית של מגדר שעשתה לעצמה שם בכך שאמרה לנשים לא להציב דרישות לגברים".[20]
מישל דאובר מבית הספר למשפטים באוניברסיטת סטנפורד מתנגדת לטענה של האלי לפיה הליך פלילי הוא כלי עם פוטנציאל נזק, שפמיניסטיות עושות בו שימוש נרחב מדי לרגולציה של מיניות. לדבריה, "החוויה הממשית בחייהן של נשים אמיתיות היא שהן לעיתים קרובות קורבן לאלימות מינית. זה אבסורד לומר שלספק להן כלי שימנע את הדבר הרע הזה זאת חתירה תחת הסוכנות של נשים. אנשים סובלים מפגיעה, את מספקת להם תרופה, ואיכשהו זה מקטין? לא, זה מעצים".[18]
רובין ווסט ביקרה את עבודתה של האלי על לגליזם בשמאל וכינתה אותה חלק מ"הגישה הנאו-ביקורתית למשפט". ווסט טוענת כי בניגוד לגישה הביקורתית המסורתית, אשר עסקה באפשרויות אוטופיות לקיום פחות מנוכר, נאו-ביקורתיים כמו האלי כותבים נגד הניסיונות לקדם אפשרויות כאלה. לדברי ווסט, הם מבטלים את הניסיונות האוטופיים תוך תקיפה של עולם זכויות האזרח המתרחב, המתמקד בין היתר בפגיעה במיעוטים שונות, הטרדה מינית של נשים במקומות עבודה, ובמבוגרים וילדים בעלי מוגבלויות.[21] היא טוענת כי האלי ועמיתיה מסרבים להכיר בסבל האנושי ובגורמים לו כנושא למחקר ולכתיבה בתחום התאוריה המשפטית של השמאל, וכי גישה זו מביאה את התנועה הנאו-ביקורתית החדשה לכדי קרבה גדולה יותר למטרות ליברטריאניות מאשר שהייתה רוצות להודות.[22]
Remove ads
האלי הגיעה בעבר לביקור בישראל והביעה התנגדות לחרם האקדמי עליה, אך כינתה את המציאות בה (נכון לשנת 2003) "אפרטהייד". היא הייתה אורחת הכבוד בכנס "סקס אחר" ללימודים הומו-לסביים ולתאוריה קווירית באוניברסיטת תל אביב בשנת 2003 ונשאה בו הרצאה ובה סקירה ביקורתית על הזרם המרכזי בפמיניזם האמריקאי ומאבקיו המשפטיים. באותה שנה התראיינה ואמרה כי היא "מאוד נלהבת מישראל" ומנסה ללמוד עוד עליה ועל הסכסוך הישראלי פלסטיני:
"לגבי החרם - אני חושבת שהרעיון של חרם אקדמי על ידי מישהו כנגד מישהו רק בגלל סיטואציה פוליטית שאותה לא ניתן לפתור בהינף יד הוא מגוחך ומגונה גם יחד. באתי לכאן, בין היתר, כדי ללמוד על אופי הסכסוך, ואני אסירת תודה לכל אלה שהראו לי את הגאוגרפיה של הכיבוש ואת האפרטהייד השורר בישראל. אני רוצה ללמוד עוד. אני בסך הכל מתחילה".[23]
היא אף משתפת פעולה עם אנשי אקדמיה ישראלים בכתיבתה, ובימים אלה כותבת ספר משותף עם ד"ר הילה שמיר מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב על פמיניזם של ממשליות.
Remove ads
ספריה
- Split Decisions: How and Why to Take a Break from Feminism (Princeton University Press, 2006)
- Don’t: A Reader’s Guide to the Military’s Anti-Gay Policy (Duke University Press, 1999)
ספרים וכרכים בעריכתה
- Left Legalism/Left Critique (Duke University Press, 2002; co-editor Wendy Brown)
- After Sex? New Writing Since Queer Theory (Duke University Press, 2011; co-editor Andrew Parker)
- Critical Directions in Comparative Family Law, Vol. 58, no. 4 of the American Journal of Comparative Law (2010)
- Seeking the Woman in Late Medieval and Renaissance Literature: Essays in Feminist Contextual Criticism (University of Tennessee Press, 1989; co-editor Sheila Fisher)
מאמרים נבחרים
- "What is Family Law?: A Genealogy Part II", Yale Journal of Law and the Humanities ,Vol. 23: Iss. 2, Article 1 (2011)
- “What is Family Law?: A Genealogy Part I", Yale Journal of Law and the Humanities, Vol. 23: Iss. 1, Article 1 (2011)
- "Rape in Berlin: Reconsidering the Criminalisation of Rape in the International Law of Armed Conflict", 9 Melbourne Journal of International Law, Vol. 78 (2008)
Remove ads
Remove ads
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
Remove ads