ג'ון מאני

ג'ון ויליאם מאני (באנגלית: John William Money, ובקצרה, ג'ון מאני, ‏8 ביולי 1921 - 7 ביולי 2006) היה פסיכולוג רפואי אמריקני הנמנה עם ראשוני החוקרים בתחום הפסיכולוגיה של מגדר ומיניות. מאני נתפס כפסיכולוג שנוי במחלוקת קשה בעקבות התנהלותו בסקנדל דייוויד ריימר (The John\Johan case), פרשה המוכרת כאחת המקוממות בהיסטוריה של הפסיכולוגיה ואף הואשם בזיוף תוצאות מחקרו ובהולכת שולל של הקהילה המדעית.

ג'ון מאני
John Money

לידה	8 ביולי 1921 מורינסווייל, ניו זילנד
פטירה	7 ביולי 2006 (בגיל 84) טאוסן, ארצות הברית
שם לידה	John William Money
מדינה	ארצות הברית, ניו זילנד
מקום מגורים	ארצות הברית
השכלה	אוניברסיטת הרווארד (1952) אוניברסיטת ויקטוריה בוולינגטון (1 בינואר 1944) אוניברסיטת פיטסבורג Hutt Valley High School אוניברסיטת אוטגו
מעסיק	בית הספר לרפואה של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, אוניברסיטת אוטגו
פרסים והוקרה	מדליית מגנוס הירשפלד (2002) פרס עמית ג'יימס מקין קטל (1992) APA Distinguished Scientific Award for the Applications of Psychology (1985) דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת הופסטרה

ביוגרפיה

מאני נולד במורינסווייל, עיירה באזור ואיקטו בצפון ניו זילנד, למשפחה נוצרית דתית. ילדותו הייתה קשה, ויחסיו עם אביו ידעו תמורות. מאני למד פסיכולוגיה באוניברסיטת וולינגטון וסיים עם תואר משולב בפסיכולוגיה וחינוך בסוף 1944, אז הצטרף כחבר סגל לאוניברסיטת אוטגו בדנידין.^[1] ב-1947 היגר לארצות הברית, שם השלים תואר דוקטור לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד בשנת 1952. עבודת התזה שלו הייתה בנושא אינטרסקסואליות: "הרמפרודיטיזם: מבט אל טבעו של פרדוקס אנושי".^[2] חיבור זה היה הראשון מבין ספרים רבים שכתב, עד מותו, בנושא מגדר ומיניות, ובין הראשונים שעסקו בתופעת האינטרסקסואליות באספקלריה מדעית (להבדיל מעיסוק דתי שגם הוא לא היה מאוד נפוץ עד אז). ב-1951 התמנה כמרצה ללימודי רפואת ילדים ופסיכולוגיה רפואית בבית החולים האוניברסיטאי ג'ונס הופקינס בבולטימור. בעת כהונתו שימש כראש המחלקה הפסיכו-הורמונלית בבית חולים זה. החזיק במשרת הפרופסור עד מותו. בשנת 2002 זכה במדליית מגנוס הירשפלד, מ"האחווה הגרמנית למחקר סוציאלי-מדעי של המיניות".

מאני ביקר עבודותיהם של מדענים שייחסו לזהות המגדרית בסיס ביולוגי בלבדי או עיקרי, מבלי להתחשב מספיק, לדעתו, בגורמים סביבתיים אשר יכולים גם הם להטות את ההתפתחות בהקשר זה. הוא נמנה עם מבקריו של המודל הפסיכוסקסואלי של זיגמונד פרויד.^[3]

בפרסומיו השונים הרבה להביע ביקורת על סטריאוטיפים מיניים, ועל דיכויין של קבוצות בעלות אוריינטציה מינית לא שגרתית. כך למשל, יצא להגנתם של קהילת הלהט"ב, והזדהה לא אחת עם טענות פמיניסטיות.

בשנות ה-50 התחתן, אך נישואין אלה עלו במהרה על שרטון. למאני לא היו ילדים. בשנת 2006 נפטר מסיבוכים של מחלת פרקינסון.

מחקריו

מאני פרסם מאמרים וספרים שחלקם השפיעו משמעותית, לתקופת מה, על תחום הפסיכולוגיה. עם זאת, מאוחר יותר נשללו חלק ממצאיו ובעיקר ניתוח המקרה הכוזב שלו של מטופלו דייוויד ריימר, שהטיל אשמה במאני והתאבד, אשר פורסם בספר שחיבר יחד עם הפסיכולוגית אנקה ארהרדט בשנת 1972 ששמו "Man & Woman, Boy & Girl", בו שטחו משנה מאורגנת וראשונית של הגישה האינטגרטיבית להבנת היווצרות הזהות המגדרית של האדם (אם כי בדגש קונסטרוקציוניסטי), תוך שהם נסמכים על מחקרים רבים שנעשו בתחום זה, עוד מראשית המאה ה-20.^[4]

כקלינאי ייעץ מאני להורים ליילודים אינטרסקסואלים, לגבי גידול ילדיהם, וההשמה המגדרית (Gender assignment) הנכונה להם לדעתו. כמו כן, טיפל בעברייני וסוטי מין.

מאני עסק רבות בטרמינולוגיה מגדרית, הוא פיתח את המונחים "זהות מגדרית, "תפקיד מגדרי",^[5] טבע את המונח "Gender identity-role" המתאר את האיזון בין שני אספקטים אלה של החוויה האנושית.^[6] ובדומה לאריק אריקסון, הוא הכיר בטענה שזהות המגדר בילדות וזהות המגדר בבגרות^[7] אולי יהיו שונות.^[8][9] מאני גם טבע את המונח "מפת אהבה" (Lovemap), המתאר את ההקשר הוויזואלי של הנטייה המינית. מאני הניח כי במוח האדם קיימות מעין "תמונות" כלליות של קטגוריות מגדריות דוגמת גברים או נשים או קטגוריות אחרות, וכי קיומן של ה"תמונות" האלה מכווין אותו (כפי שמפה מכווינה אדם למקום מסוים), להימשך מינית למראה הוויזואלי של עצמים מאותה קטגוריה.

מאני טיפל באנסים ופדופילים. הוא פרסם מאמרים, חלקם פסיכופרמקולוגיים, על הטיפול בהם^[10] הוא עסק גם בהתפתחות ובמניעה של פאראפיליות לא מקובלות כגון זואופיליה, חנק ארוטי ועוד, וטיפל באנשים עם נטיות מיניות אלה.

לקראת מותו, פרסם מאני מספר ספרים המסכמים את ממצאי מחקריו וניסיוני הקליני משנות ה-50, סוף שנות ה-90 ושנות ה-2000 המוקדמות. בין אלו נמנים: "Unspeakable monsters", "Principles of developmental sexology", וכן המקראה "Sin, Science, and the sex police", האוגדת מאמרים שונים שפרסם במרוצת השנים.

מאני ביקר את העולם האקדמי על כך שאינו מסדיר את לימודי הסקסולוגיה, וטען שכל עוד האקדמיות לא יתקצבו חוקרים בתחום זה, הדבר יסכן את כלל האנושות בשכיחותם של פשעי מין והפקרות מינית.

על פדופיליה

מאני הדגיש את ההבדל בין פדופיליה סדיסטית כלפי ילדים, בה הוא ראה הפרעה חמורה הנזקקת לטיפול משולב של סירוס כימי ופסיכותרפיה; לבין התופעה של נערים המקיימים יחסים עם מבוגרים כאשר הדבר נעשה בהסכמה מלאה של שני הצדדים, וללא עבריינות.

הוא גרס שלאבהות (היות האדם אב) יש חלק פוטנציאלי בהתפתחות נטייה פדופילית (כאשר זו טרם התקיימה מסיבות אחרות שבהיסטוריה ההתפתחותית).

ביקורת

הביקורת הידועה ביותר על מאני נקשרת בטענה אשר יוחסה לו, שזהות המגדר נרכשת יותר בהשפעה פסיכו-חברתית מאשר הורמונלית-מארגנת.^[11] המחלוקת נסובה סביב טיפולו בתאומים דייוויד וברוס ריימר והייעוץ שנתן להוריהם. מחלוקת זו, הביאה לגינויים קשים נגד מאני, והשליכה רבות על הרפואה וההתנהלות עם תינוקות אינטרסקסואלים. כמו כן, יש לה מקום מרכזי בשיח הפסיכולוגי, בהיסטוריה, ובביקורת על הפסיכולוגיה המגדרית. סיפור זה אומץ לתוכניות טלוויזיה שונות, נכתבו עליו חיבורים רבים, והופקו מספר סרטים דוקומנטריים וכן פרק בסדרה חוק וסדר: מדור מיוחד בהשראתו.

דייוויד ריימר היה קנדי אשר כתינוק סבל מפימוזיס והופנה לניתוח מילה לשם כך. בשנת 1966, בעודו תינוק בן 8 חודשים, הובא ריימר על ידי הוריו לבית חולים מקומי על מנת לעבור את התהליך. רופא בשם ד"ר יוט ביצע שיטה לא-קונבנציונלית לחיתוך העורלה ואיחוי הרקמות באמצעות צריבה חשמלית, ותקלה במכשיר גרמה לשריפת איבר מינו של ריימר. מספר חודשים לאחר מכן, כשהם המומים, וחושבים על פעילותם, צפו הוריו של ריימר בטלוויזיה בתוכנית בה התארח ג'ון מאני, אשר באותן שנים בנה מעמדו כחוקר בעל שם עולמי בחקר התפתחות המגדר בילדים, אחר שנזכרו כי כבר שמעו עליו בעבר, כמי שעוסק במקרים הדומים לאלה שבנם עבר, כתבו לו, והוא הזמין אותם למשרדו בג'ונס הופקינס להתייעצות דחופה לגבי המשך גידולו של בנם (אשר אז כבר הגיע לגיל שנתיים). בפגישה הציע מאני להורים לגדל את בנם כילדה, ובנוסף, על ידי מספר הליכים כירורגיים, לשנות את איבר מינו, כך שיראה נקבי, בטענה שאם לא יעשו כך, ילדותו של דייוויד ריימר תהיה כואבת כבן המשולל מאיבר מין משאר בני גילו בסביבתו. בסופו של דבר הוריו הסכימו. ישנה מחלוקת לגבי טיב היחסים בין מאני להורים, ולגבי עמדותיהם של שני הצדדים לגבי הצלחת הניסיון, בשנותיו הראשונות.

לאחר חמש שנים, בשנת 1972 כשפורסם ספרו "Man & Woman, Boy & Girl", הוצג המקרה (באופן אנקדוטאלי) כהצלחה, ופרסום (שלימים התגלה כטראגי וכוזב) נקנה על ידי הקהילה הרפואית והפסיכולוגית, והיא החלה ליישם אותו לגבי תינוקות אינטרסקסואלים. בגיל ההתבגרות גילה ריימר גילה על כל זאת, שקע בדיכאון קליני, ממנו יצא בהדרגה, תוך שהוא עמל להחזיר את עצמו למראה זכרי ומאמץ זהות גברית. עם השנים החל ריימר לתת הרצאות על מה שעבר, והתראיין בנושא בתוכניות שונות. הוא אף השתתף בכתיבת ספר העוסק בסיפור חייו.^[12] ריימר ואחיו התאום האשימו את מאני כי הטריד אותם מינית בעת שהיו מגיעים לביקורים שגרתיים בקלינקה שלו.^[13] בהמשך התחתן ריימר עם ג'יין פונטיין, בחורה קנדית מאזור מגוריו, ואימץ את ילדיה. עם זאת, אחרי מספר שנות נישואין, ואחרי שאחיו התאום לקה בסכיזופרניה ומת (כנראה ממנת יתר של סמים או מהתאבדות), שם דייוויד קץ לחייו. התרחשות זו הגבירה את הביקורות כלפי מאני ואת הטענות כלפיו על רשלנות, וחוסר אתיקה.^[12] מאני מצידו נמנע מלהתייחס לנושא בצורה גלויה, בעיקר בטענה של חיסיון רפואי. אמנם, עם התעצמות הביקורות נגדו (שהחלה עוד בסוף שנות ה-90), רמז נגד מבקריו באחד מספריו המאוחרים.^[14] מאני נפטר בשנת 2006.

ביקורת על מאני עלתה ממגוון אנשי מקצוע שחלקם עבדו עימו. ביקורת עלתה מן הביולוג האמריקני מילטון דיאמונד, מן האקטיביסט לחרטה על שינוי מגדרי וולט הייר (Walt Heyer) ואחרים.

ראו גם

• נטייה מינית
• זהות מגדרית

קישורים חיצוניים

• ג'ון מאני, ברשת החברתית Goodreads
• תוכנית תיעודית של BBC הורייזן על טרגדיית דייוויד רימר, סרטון באתר יוטיוב
• ג'ון מאני, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

1. John William Money, Career or culture? : a study of the relation of vocation & culture in education, 1944-01-01 doi: 10.26686/wgtn.17061158.v1
2. Money, John. Hermaphroditism: An Inquiry into the Nature of a Human Paradox. Thesis (Ph.D.), Harvard University, 1952.
3. מאני וסטולר, 1968
4. למשל, מחקריה של הביולוגית הסובייטית ורה דנצ'קוף (Vera Dantchakoff), מחקריו האנתרופולוגיים של ברוניסלב מלינובסקי על דפוסי הורות שונים בתרבויות לא-מערביות, מחקריו של מילטן דיאמונד על התמיינות מערכת הרוויה, מחקריו של רוג'ר גורסקי על התמיינות מוחית הדימורפית-מגדרית, ועוד.
5. העוסק בשאלה, איזו זהות מתרגל\משחק הפרט בחייו בפועל, באופן עקבי או שאינו עקבי
6. Diamond, Milton ‘Sex, gender, and identity over the years: a changing perspective’, Child and Adolescent Psychiatric Clinics of North America 13 (2004): 591-607. PMID 15183375 Full text
7. אשר אצל אריקסון מכונה "זהות מינית" (Sexual identity).
8. ראו בפרק התקציר, עמוד 3, תרשים 1.1, בספרו "Man & Woman, Boy & Girl", את החלוקה ל Juvenile\Adult Gender-identity.
9. חלוקה מרכזית בתאורייתו של הפסיכולוג ריי בלנשרד, על התפתחות הטרנסווסטופיליה (Fetishistic transvestitism).
10. ראו למשל, פרק 17, "Treatment", בספרו "Lovemaps", המוקדש לטיפול קליני בפדופילים בעזרת התרופה MPA.
11. בספרו Sin, Science, and the sex police, בפרק 4, חלק 9, מאני תוקף את מבקריו בטענה שהם מייחסים לו טענה לא-לו.
12. Colapinto, J (2001). As Nature Made Him: The Boy Who Was Raised as a Girl. Harper Perennial. ISBN 0-06-092959-6. Revised in 2006
13. יאן יקיליאק, "תעשיית המגדר היא שדה קרב, ושדה הקרב הוא המוח והערכים של הילדים שלנו", Epoc 370, 2023, עמ' 33
14. בספרו Sin, Science, and the sex police, בפרק 4, חלק 9, מאני תוקף את המבקרים.