גירוש מוזע

גירוש מַוְזַע (או: גלות מוזע) היה אחד האסונות הגדולים בהיסטוריה של יהדות תימן, אשר התרחש בשנת ה'תל"ט (1679). בשנה זו גורשו יהודי תימן אל דרומה של תימן לאזור שפלה מלוח וצחיח בשם תהאמה שבמחוז תעז, שבו נמצאת העיר מוזע (موزع). המגפות, המחלות והחום (שיכול להגיע עד 50 מעלות צלזיוס), ההתמודדות עם חיות טרף ועם סופות חול גבו את מחירם, ורק רבע עד שליש מהגולים נותרו בחיים וזכו לשוב מגלות זו לאחר כשנה. פרטים רבים על גלות זו מצאו את רישומם בפיוטים וקינות שכתבו הגולים אשר נותרו בחיים וצאצאיהם. בין המגורשים היה גדול משוררי יהדות תימן, הרב שלום שבזי, אשר נתן ביטוי לסבלות התקופה בשירתו.

בנוסף לאובדן חייהם של רבים מיהודי תימן, לגירוש מוזע היו גם השפעות ארוכות טווח בתחומי התרבות, היצירה, מסורת ההלכה והמנהג בתימן.

רקע

בשנת ה'תל"ו (1676) עלה לשלטון בתימן האימאם אל-מהדי אחמד (אחמד בן אל-חסן בן אל-קאסם (אנ')). מראשית שלטונו פרסם גזירות דת קשות על היהודים ובהן הוראה לסגור ולהחריב את כל בתי הכנסת בתימן (למעט "כַּניסת אל-עולמאא" (كنيسة العلماء), בית כנסת החכמים, אשר הפך למסגד בשם "מסגד אל-ג'לאא", מסגד הגלות) ולאסור על תפילה בציבור. שיאן של הגזירות היה בהצהרה כי לא יתיר ליהודים לחיות בתימן אשר אדמתה קדושה למוסלמים ועל כן אינה יכולה לשאת את נוכחותם עליה. בתחילה ביקש אל-מהדי להטיל על היהודים לבחור בין המרת דת למוות, אך לבסוף הסכים להמיר את גזירת המוות בגירוש. מלבד מעטים שהתאסלמו נדרשו כל יהודי תימן בשנת ה'ת"ם (1680), מחידאן (ער') וסעדה בצפון ועד שרעב, חובייש (ער') ועדן בדרום לעזוב את מקומות מגוריהם ולנדוד אל מוזע אשר סמוכה לים סוף.

השתלשלות האירועים

היציאה לגלות

מנהיגי היהודים באותה העת היו מארי אהרן עראקי, מארי יחיא הלוי, מארי צאלח צאלח, מארי סלימאן אלנקאש ומארי שלום שבזי. צו הגלות נמסר למנהיגי היהודים ולראשי הקהילות ואלה העבירוהו לכל קהילותיהם אשר התארגנו ליציאה בזירוזם של שליחי האימאם.

היציאה לגלות נעשתה בהדרגה. הראשונים שיצאו היו יהודי צנעא שבדרכם למוזע התאכסנו בקהילות היהודיות שבהן עברו. רבים מהגולים מתו בדרכם למוזע, ועל פי עדויות הגולים באחת החניות מתו 80 איש.^{[דרוש מקור]}

במוזע

קודם הגעת הגולים למוזע שוגר למקום ראש קהילת צנעא, הרב סלימאן אלנקאש, על מנת להכשיר את המקום להתיישבות היהודים, אלא שתנאיו הקשים של המקום הפכו משימה זו לבלתי אפשרית. בהגיע ראשוני היהודים למוזע נהג בהם מושל המקום, ססיד אחסן, בהתחשבות יחסית ואף קידמם במאכל ומשתה. עם זאת, לא היה בכך כדי להציל את הגולים מרעב, ממחלות ומשיעור תמותה עצום אשר נגרמו כתוצאה מחוסר מחסה, תנאי אקלים קשים, חוסר פרנסה ומיעוט בארות מים ומליחותם. מתוך כעשרת אלפים בני צנעא אשר יצאו לגלות זו, נותרו בחיים כאלף בלבד.

מלבד הפגיעה בחיי היהודים וברכושם, גלות זו גרמה לאובדנם של כתבי יד עתיקים רבים. חלקם נהרסו בדרך ובמוזע עצמה וחלקם הושחתו בידי מוסלמים אשר בידיהם הופקדו על ידי היהודים קודם יציאתם.

סיומה של הגלות

לאחר שנת גלות אחת פנו אל האימאם מושלי המחוזות השונים ובראשם מושל מחוז עמראן בדרישה להחזיר את היהודים למקומם הראשון. ברקע בקשתם עמד המחסור שהורגש בבעלי מלאכות שונות בהן עסקו היהודים, וכן אמונתם כי זעם האל על גירוש היהודים הוא שהביא לאסונות טבע שונים שהתרחשו. כמו כן, נראה שאחיו של אל-מהדי אשר שלט במזרח תימן התערב גם הוא לטובתם.

אל-מהדי נאות לבסוף לבטל את גזירת הגלות אך אסר על היהודים לשוב למקומות מגוריהם הראשונים. הוראה זו השפיעה השפעה מהותית על תפרוסת הקהילות היהודיות בתימן ב-300 השנים הבאות. גם יהודי צנעא לא הורשו לחזור לבתיהם בשכונת אלסאילה, ואלה מהם ששבו בחיים התיישבו בבקעה בקצה העיר אשר כונתה "בקעת הצבוע", ומכאן ואילך כונתה "בקעת היהודים" (קאע אל-יהוד).

זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1681, מת האימאם אל-מהדי, והיו מהיהודים שראו בכך גמול שמיימי-אלוהי.

זיכרון הגלות ורשמיה

בכתיבה המוסלמית הסמוכה לגלות ניכרת הזדהות ותמיכה בגזירה זו. הסופר מוחמד א-שוכאני משבח את האימאם על הרמת קרן האסלאם וכך גם כותבים אחרים. על זיכרון הגירוש כתב פרופ' יהודה רצהבי:

גירוש מוזע נחרת בלב יהודי תימן והניח רישומים עמוקים בספרות העם... אולם מעשיו של אלמהדי סופרו ואף פוארו בידי סופרים תימנים. אחד מהם, המשורר מוחמד אלסוחלי, כתב לכבודו שיר: 'האימאם שלנו אלמהדי... אלמלא הייתה לו מכל מעלותיו רק המעלה שגירש את יהודי צנעא למקום הרע ביותר שבעולם ושהפך את בית תפילתם למסגד... כבר זכה בדבר והצליח...'

— עת־מול, אוקטובר 1990

בכתיבה היהודית, מטבע הדברים, זיכרון הגלות הותיר רושם קשה ביותר הן על אלה שחוו אותו והן על דורות מאוחרים יותר. ר' שלום שבזי הקדיש שלושה משיריו (אחד בעברית: "מהמון קמי שחתי", ושניים בערבית) לתיאור הגלות וכך גם משוררים אחרים ובהם שלום עאשרי. רבים מהכותבים הצדיקו עליהם את הדין וראו בכך גזירה משמים ועונש על חטאיהם.

הגירוש גם הוליד אגדות שונות. על פי אגדה אחת, כאשר מת בדרך אחד הגולים, הרב פנחס הכהן, ולא נמצאו מים לטהרו נעשה נס ונבקע במקום מעין. אגדה אחרת סיפרה על נס שנעשה לרב יחיא הלוי אשר מת גם הוא בדרך ועל קברו הופיע באורח פלא סלע להגן עליו.

מלבד מעשי ניסים, נוצרו גם אגדות בדבר מעשי קידוש השם שאירעו בזמן הגלות. על יהודי העיר חפאש מסופר שהשליכו עצמם יחד עם ספרי התורה לנהר עם הישמע בשורת הגירוש. על פי האגדה, מאז הגירוש איש אינו מעז לגעת בחורבות העיר ובימות החגים בוקעים מהעיר קולות שירה.

אגדה מסוג אחר אשר ביקשה לתת פשר לגזירה סיפרה על יהודי בשם פקעה אשר היה בן בית בארמונו של אל-מהדי, הכניס את בתו להריון ובכך עורר את כעסו של האימאם.

לקריאה נוספת

• משה צדוק, יהודי תימן: תולדותיהם וארחות חייהם, עם עובד, 1983, פרק שביעי: גלות מוזע, עמ' 54–60
• יהודה רצהבי, גלות מוזע, ספונות ה, תשכ"א, עמ' שלז–שצה

קישורים חיצוניים

• יהודה רצהבי, "יהודי תימן וקידוש השם", מחניים מ"א (ה'תש"ך), באתר דעת.
• קטע מקור על גלות מוזע, באתר yemenite.org.
• חן מרקס, "איך כותבים טראומה? הפואטיקה של גלות מוזע", הרצאה שניתנה בכנס הבין-לאומי השביעי של המכון לחקר יהדות תימן, 26 בפברואר 2020.
• גלות מוזה, דף שער בספרייה הלאומית