Loading AI tools
מטוס קרב בריטי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הבריסטול בופייטר (באנגלית: Bristol Type 156 Beaufighter) היה מטוס קרב כבד ארוך טווח מתוצרת בריסטול אירופליין ומבוסס על מפציץ הטורפדו בופורט שקדם לו. שמו של המטוס הוא הלחם של המילים (באנגלית) Beaufort ו-Fighter.
 | |
| בריסטול בופייטר סימן X חמוש ברקטות | |
| מאפיינים כלליים | |
|---|---|
| סוג | מטוס קרב כבד/ מטוס תקיפה |
| ארץ ייצור |
 בריטניה |
| יצרן | בריסטול אירופליין |
| טיסת בכורה | 17 ביולי 1939 |
| תקופת שירות | 1940–1960 (כ־20 שנה) |
| צוות | 2 |
| יחידות שיוצרו | 5,927 |
| משתמש ראשי | |
| משתמשים משניים |
 ארצות הברית |
לעומת הבופורט, לבופייטר הייתה קריירה ארוכה והוא שירת כמעט בכל זירות הלחימה במלחמת העולם השנייה, תחילה כמטוס קרב לילי, לאחר מכן כמטוס קרב-הפצצה ולבסוף החליף את הבופורט כמפציץ טורפדו. גרסה של הבופייטר נבנתה באוסטרליה על ידי המחלקה לייצור מטוסים (DAP) ונודעה כבופייטר DAP.
כתוצאה מהעדרו של מטוס קרב ארוך טווח בסדר הכוחות של חיל האוויר המלכותי הוצע הרעיון של הסבת הבופורט למטוס קרב למשרד האוויר הבריטי על ידי בריסטול[1]. במקביל להצעתה של בריסטול, חלו קשיים בפיתוחו של מטוס הקרב הדו-מנועי נושא התותח המיועד, הווסטלנד וירלוינד (Westland Whirlwind), ומכיוון ש"בופורט נושא תותח" היווה למעשה הסבה של תכנון קיים, היו צפויים שלבי הפיתוח והייצור להיות מהירים יותר מתכנון חדש לגמרי. בהתאם להצעתה של בריסטול, הורה משרד האוויר ליצור מטוס-ביניים עד לסיום פיתוחו של הווירלוינד ובריסטול החלה מיד בבניית אב טיפוס שנלקח ממטוס בופורט שעמד בפס הייצור. אב הטיפוס טס לראשונה ב-17 ביולי 1939[1], מעט יותר משמונה חודשים מתחילת התכנון בעיקר הודות לתכנון הקיים ולחלקים מוכנים שהיו שייכים לבופורט. שבועיים לפני טיסתו הראשונה של אב הטיפוס כבר הועברה הזמנה ראשונה ל-300 מטוסים[2].
כללית, היו ההבדלים בין הבופורט לבופייטר שוליים. אמצעי השליטה, כן הנחיתה המתכנס ואזור הירכתיים של גוף המטוס היו זהים לבופורט, בעוד הכנפיים היו זהות, מלבד אזור מרכז הכנף שעבר התאמות שונות. תא הפצצות הושמט וארבעה תותחי 20 מ"מ מסוג היספאנו סימן III (Hispano Mk III) לירי קדימה הותקנו תחת גוף המטוס. הזנת התחמושת לתותחים אלה הגיעה בתחילה ממחסניות עגולות בנות 60 כדורים כל אחת. החלפת המחסניות התבצעה ידנית, ומפעיל המכ"ם היה נאלץ לעיתים קרובות לבצע משימה לא נעימה זו בלילה ותוך מרדף אחר מפציצי אויב[2]. במהרה הוחלפו המחסניות במערכת של סרט הזנה. בנוסף לתותחים, הותקנו שישה מקלעי M1919 בראונינג בכנפיים (שניים בכנף ימין, ארבעה בכנף שמאל). עמדות המקלען האחורי ומטיל הפצצות הוסרו, מה שהשאיר רק את הטייס בעמדה דמוית קוקפיט של מטוס קרב ואת עמדת מפעיל המכ"ם ששימש גם כנווט תחת חופת פרספקס במקום בו היה קיים הצריח האחורי[2].
מנועי הבריסטול טאורוס (Bristol Taurus) שהיו בשימוש בבופורט לא היו חזקים מספיק עבור מטוס קרב והם הוחלפו במנוע חזק יותר, הבריסטול הרקולס (Bristol Hercules). הכוח הנוסף של המנוע הביא לבעיה של רעידות במטוס. הפתרון היה להתקין את המנועים על גבי תומכות ארוכות וגמישות יותר שבלטו החוצה מתוך הכנפיים, מה שהסיט את מרכז המסה קדימה, דבר לא רצוי בתכנון מטוס. קיצור החרטום (לא היה עוד צורך בעמדת מטיל הפצצות) העביר את מרבית גוף המטוס מאחורי הכנפיים, ומרכז המסה הוסט בחזרה למיקומו הנכון. כעת, היו בתי המנוע והמדחפים קדמיים יותר מקצה החרטום ונתנו למטוס צורה ייחודית ופרופיל "גוץ".
ייצור הבופורט באוסטרליה, וההצלחה הגדולה של הבופייטר תוצרת בריטניה בשירות חיל האוויר המלכותי האוסטרלי הביא להחלטה לייצרו מקומית על ידי המחלקה לייצור מטוסים (DAP) מ-1944 והלאה. גרסת ה-DAP של הבופייטר הייתה גרסת מטוס תקיפה/מפציץ טורפדו ונקראה סימן 21: בגרסה זו נעשה שימוש במנועי הרקולס סימן VII או XVIII ובנוסף היו שינויים משניים בחימוש.
5,562 מטוסים נבנו בבריטניה על ידי בריסטול וחברות נוספות[3] והייצור הסתיים ב-21 בספטמבר 1945[1]. באוסטרליה נבנו 365 מטוסי בופייטר סימן 21 והייצור הסתיים ב-1946.
במושגים של מטוסי קרב, הבופייטר סימן I היה כבד ואיטי, עם משקל כולל של 7,000 ק"ג ומהירות מקסימלית של 540 קמ"ש בגובה של 5,000 מטר. אך הבופייטר היה המטוס הזמין הטוב ביותר באותו שלב, כאשר ייצורו של המטוס שיועד להיות מחליפו, הווסטלנד וירלווינד, כבר נעצר בשל בעיות במנועי הרולס-רויס פרגרין (Rolls-Royce Peregrine) שלו.
הבופייטר החל לרדת מפס הייצור כמעט באותו הזמן בו נכנס לשירות מכ"ם היירוט האווירי הראשון ונכנס לשירות בפיקוד מטוסי הקרב של חיל האוויר המלכותי בספטמבר 1940, כמטוס היחיד המסוגל לשאת מכ"ם סימן IV ללא פגיעה בכוח האש שלו ובזמן שהייתו באוויר[1]. מכיוון שתותחי הבופייטר היו ממוקמים מתחת לגוף המטוס, היה החרטום פנוי להתקנת אנטנת המכ"ם וגוף המטוס המרווח איפשר התקנה קלה של המערכת. אפילו במשקל של 9,000 ק"ג היה הבופייטר מהיר מספיק כדי לרדוף אחר מפציצי אויב, אך חסרה לו יכולת תמרון, שהייתה זניחה ביירוטי לילה. המטוס גם לא שימש כפלטפורמת ירי יציבה בכל מהירות בה טס ולא היו לו מעצורי אוויר, אלא אפשרות להורדת מהירות ל-386 קמ"ש כאשר הדביק את מטרתו. בהדרגה ועם רכישת הניסיון ביירוט לילי עם מכ"ם מוטס, הוכיח עצמו הבופייטר כיעיל מאוד כנגד ההפצצות הליליות של הלופטוואפה[2]. המטוס בגרסאותיו השונות עבר במהרה לשרת בחזיתות מעבר לים, כאשר קשיחותו ואמינותו הפכו אותו לפופולרי מאוד בקרב צוותי האוויר.
גרסת מטוס הקרב הלילי, בופייטר סימן VIF, סופק לטייסות החל ממרץ 1942 וצויד במכ"ם יירוט אווירי סימן VIII. כאשר המוסקיטו המהיר החל לתפוס את מקומו כמטוס הקרב הלילי החל מאמצע 1942, נעשה בבופייטר שימוש יעיל מאוד לתקיפת ספינות, לתקיפה קרקעית ולאמנעה אווירית ארוכת טווח בכל זירות הפעולה העיקריות.
בים התיכון, צוידו בקיץ 1943 טייסות הקרב הליליות של חילות האוויר של צבא ארצות הברית ב-100 מטוסי בופייטר והפלה ראשונה נרשמה ביולי 1943. במהלך הקיץ בוצעו גם פעולות לאור יום כמו ליווי שיירות ותקיפת מטרות קרקע אך הבופייטר שימש בעיקר כמטוס יירוט הגנתי בשעות הלילה. אף על פי שמטוס הקרב הלילי P-61 Black Widow של נורת'רופ נכנס לשירות בדצמבר 1944, המשיך הבופייטר לשרת במשימות ליליות באיטליה ובצרפת עד לשלבים המאוחרים של המלחמה.
בסתיו 1943, כבר הייתה כמות מספקת של מטוסי מוסקיטו בשירות והוא החליף את הבופייטר כמטוס הקרב הלילי העיקרי. עד לסוף המלחמה הוכרו 70 טייסי בופייטר של חיל האוויר המלכותי כאלופי הפלות[4].
בשנת 1941 הופיעה גרסת הבופייטר סימן IC כמטוס קרב כבד ארוך טווח, שנכנסה לשירות במאי 1941 והופעלה על ידי כוח קטן מטייסת מס' 252 שפעל ממלטה. הבופייטר הוכיח את יעילותו הרבה בתקיפת ספינות, מטוסים ומטרות קרקעיות במידה כזו שפיקוד החופים הפך למפעיל העיקרי של הבופייטר כאשר החליף את מטוסי הבלנהיים והבופורט הישנים.
פיקוד החופים החל להכניס לשירות את הבופייטר סימן VIC המשודרג באמצע 1942. בסוף 1942 קיבלה גרסה זו יכולת לנשיאת טורפדו בריטי סימן 18 (457 מ"מ) או אמריקני סימן 22.5 (572 מ"מ) באמצעות מערכת מיתלים חיצונית. התקפת טורפדו מוצלחת ראשונה התרחשה באפריל 1943 כאשר מטוסי בופייטר מטייסת מס' 254 הטביעו שתי ספינות מטען גרמניות ליד חופי נורווגיה.
מנוע ההרקולס סימן XVII בעל 1,735 כ"ס בגובה של 150 מטר הורכב בגרסה חדשה שנקראה TF סימן X (Torpedo Fighter = TF), וכונתה "טורבו" (Torbeau), הפכה לגרסת הייצור העיקרית של הבופייטר. גרסת התקיפה של ה"טורבו" נקראה סימן XIC. מטוסי הבופייטר מגרסאות אלה היו עורכים תקיפות בגובה גלי הים כנגד ספינות אויב תוך שימוש בטורפדו או רקטות. המטוסים המוקדמים נשאו מכ"ם אוויר-ים ASV (air-to-surface vessel) עם אנטנות "עצם דג" שנישאו על החרטום ובקצות הכנפיים, שהוחלף בסוף 1943 במכ"ם יירוט סימן VIII עם כיסוי מכ"ם דמוי אצבעון בחרטום ששיפר את הביצועים בלילה ובמזג אוויר גרוע (ראו תרשים).
כנף התקיפה של פיקוד החופים שפעלה מבסיס נורת' קוטס (North Coates) שבחוף לינקולנשייר, צפון אנגליה, פיתחה טקטיקה של הפעלת מבנים גדולים של בופייטר חמושים בתותחים וברקטות לדיכוי אש נ"מ בשילוב עם בופייטר מנמיכי טוס הנושאים טורפדו. טקטיקה זו הוכנסה לשימוש באמצע 1943 וכתוצאה מכך הוטבעו בתוך עשרה חודשים ספינות בנפח של יותר מ-29,000 טונות. כאשר החלו הספינות לשוט בשעות הלילה עברה גם טקטיקת התקיפה התאמות. הכנף של נורת' קוטס הייתה הכוח נגד ספינות הגדול ביותר שהופעל במלחמת העולם השנייה והיא אחראית לטיבועים בנפח של יותר מ-150,000 טונות ו-117 ספינות במחיר איבוד 120 מטוסי בופייטר ו-241 אנשי צוות אוויר מתים או נעדרים. זוהי מחצית מנפח הטיבועים כולו של מטוסי תקיפה בשנים 1942–1945.
הבופייטר הגיע לזירות אסיה והאוקיינוס השקט החל מאמצע 1942. סופר, כי החיילים היפנים כינו את המטוס "המוות הלוחש" (על אף שבמקור הכינוי אומץ בחיל האוויר המלכותי, הוא פורסם בצורה זו בעיתונות הבריטית), ככל הנראה בשל העובדה שלעיתים קרובות המטוס לא נשמע עד שהיה מאוחר מידי. מנועי ההרקולס היו מצוידים בשסתומי שרוול שהיו שקטים יותר משסתומי מנועי מטוסים אחרים והפחיתו משמעותית את הרעש בקדמת המנוע.
בזירה הדרום מזרח אסייתית הבופייטר סימן VIF פעל מהודו בפעולות ליליות כנגד קווי האספקה והתקשורת של היפנים בבורמה ובתאילנד. במהירות גבוהה ובגובה נמוך, היו משימות אלה יעילות מאוד למרות תנאי מזג האוויר הגרועים והקשיים בתיקון ובתחזוקת המטוסים.
.jpg)
לפני שהבופייטר DAP נכנסו לשירות בחיל האוויר המלכותי האוסטרלי במערכה בדרום מערב האוקיינוס השקט, הבופייטר סימן IC שימש במשימות של תקיפת ספינות אויב.
המשימה המפורסמת ביותר של הבופייטר הייתה במהלך קרב ים ביסמרק, כאשר בשיתוף עם מפציצי A-20 בוסטון ו-B-25 מיטשל של חיל האוויר האמריקני, תקפה טייסת מס' 30 של חיל האוויר המלכותי האוסטרלי את ספינות הצי הקיסרי היפני לפני גל המפציצים המתקרב. השיירה היפנית ביצעה טעות טקטית ותשומת לבה הופנתה למטוסי הבופייטר מתוך ציפייה לתקיפת טורפדו מצידם, מה שחשף אותה להתקפת המפציצים האמריקנים שעשו שימוש בטכניקת "הפצצת דילוג" (Skip bombing). הבופייטר גרמו לנזק מקסימלי לתותחי הנ"מ, הגשרים וצוותי הספינות תוך שימוש בארבעת תותחי ה-20 מ"מ שבחרטום וששת מקלעי הבראונינג שבכנפיים. היפנים איבדו שמונה ספינות נושאות גייסות וארבע משחתות. לבעלות הברית אבדו חמישה מטוסים, כולל בופייטר אחד.
החל מסוף 1944 היה הבופייטר מעורב במלחמת האזרחים ביוון והוצא מהאזור ב-1946.
מלבד בעלות הברית, היה הבופייטר גם בשימוש חילות האוויר של פורטוגל, טורקיה והרפובליקה הדומיניקנית. הבופייטר שירת תקופה קצרה בחיל האוויר הישראלי.
מספר גדול של מטוסי בופייטר סימן X הוסבו לאחר המלחמה לשמש כגוררי מטרות ושירתו ביחידות אימונים של חיל האוויר המלכותי. הבופייטר האחרון יצא משירות ב-12 במאי 1960[2].
לאחר סיום מלחמת העולם השנייה הוצאו מטוסים רבים של חיל האוויר המלכותי כעודפים. חברת פיירי אויאשן (Fairey Aviation) שייצרה את הבופייטר כקבלן משנה עבור בריסטול בעבר, רכשה עודפי מטוסים ולאחר שיפוץ הציעה אותם לייצוא ולשוק האזרחי המקומי. הנציג שהופקד על רכש מטוסים בבריטניה, עמנואל צור, רכש מהחברה שישה מטוסים ביולי 1948. כדי להסוות את העסקה, נרכשו המטוסים על שמו של טייס לשעבר בחיל האוויר המלכותי, רוברט דיקנסון, ולאחר עבודת השיפוץ הוכשרו לטיסה ארבעה מטוסים (מטוס אחד פורק עבור חלקי חילוף לאחרים ומטוס נוסף התרסק בזמן העברתו).
הבאתו של הבופייטר לארץ החלה ברעיון מקורי על הכנת סרט אודות שירותם של הטייסים הניו זילנדים במלחמת העולם השנייה. לצורך הצילומים הוקמה חברת סרטים פיקטיבית ולפי ההסכם עם השלטונות הבריטיים, המטוסים יוסרטו כשהם ממריאים ויוטסו מיד לאחר מכן לסקוטלנד, לצורך המשך צילומי הסרט (בשל הדמיון לנופי ניו זילנד). לאחר המראת המטוסים המתוכננת הם פנו לקורסיקה, ולאחר חניה נוספת ביוגוסלביה הגיעו לישראל[5][6].
שירותו המבצעי של הבופייטר בחיל האוויר ארך כארבעה חודשים בלבד. הבופייטר הוצבו בבסיס חיל האוויר ברמת דוד כחלק מטייסת 103 וסבלו מרמת אחזקה לא נאותה וממחסור בחלקי חילוף: מטוס אחד ניזוק במהלך טיסת ניסוי ב-25 באוגוסט 1948 והוחלט לפרקו כדי לספק חלקי חילוף לשלושת האחרים[7].
ב-19 באוקטובר 1948 השתתף מטוס בופייטר בקרב ימי ואווירי מול חופה הצפוני של עזה, במהלכו גרם להתרסקותו של מטוס מצרי מדגם הוקר סי פיורי (Hawker Sea Fury) אל תוך הים[8][9].
הבופייטר השתתף במבצע יואב בתקיפת אל עריש ופלוג'ה[10]. ב-20 באוקטובר 1948 תקפו זוג מטוסי הבופייטר את משטרת עיראק סווידאן בגובה נמוך באמצעות פצצות ותותחים. במהלך התקיפה הופל אחד המטוסים, בו היו שלושה אנשי צוות. הטייס, לאונרד פיצ'ט, נהרג ושני הנותרים, דב שוגרמן וסטנלי אנדריוס הוכרזו כנעדרים[11][12]. שרידי המטוס נתגלו ב-1994 והועברו לתצוגה במוזיאון חיל האוויר בחצרים[13].
בופייטר נוסף התרסק בנחיתה ב-18 בנובמבר 1948 ולא היה ניתן לתקנו[14]. חלקיו שימשו לתחזוקת הבופייטר האחרון שנותר, ושעדיין היה בשירות ב-1950, כאשר הועבר לאחר סיום המלחמה לבית הספר הטכני בחיפה[15].
בופייטר סימן IF
בופייטר סימן IC
בופייטר סימן II
בופייטר סימן IIF
בופייטר סימן III/IV
בופייטר סימן V
בופייטר סימן VI
בופייטר סימן VIC
בופייטר סימן VIF
בופייטר סימן (ITF) VI
בופייטר סימן X
בופייטר סימן XIC
בופייטר סימן 21
בופייטר TT סימן 10
הבופייטר היה בשירות המדינות הבאות:
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
.svg){kind=small}
