באליאן מאיבלין (בצרפתית: Balian d'Ibelin; 1143 לערך – 1193) היה אציל צלבני שלקח חלק באירועים היסטוריים הרי-גורל בממלכת ירושלים, בן למשפחת איבלין שהשפעתה במדינה הצלבנית הייתה מרחיקת לכת.
 | |
| חותמו של באליאן דה איבלין | |
| לידה |
1135 ארץ הקודש, ישראל  |
|---|---|
| פטירה |
1193 (בגיל 58 בערך) |
| בן או בת זוג |
מריה קומננה |
  | |
קורות חייו
לא ידוע הרבה על ילדותו של איבלין. הוא נולד למשפחת אצולה מקומית בממלכת ירושלים שצמחה - כמו רוב המשפחות המקומיות - מרקע של אצולה נמוכת דרגה, המשפחה קיבלה את איבלין - יבנה למשמרת - אז כחלק משרשרת המבצרים ששמרה על אשקלון הפטימית - מצרית לבל יצאו ממנה גדודי פשיטה מצריים אל עומק השטח הצלבני.
בשנת 1169 קיבל באליאן את האחוזה המשפחתית לידיו בעוד הסניורה של רמלה עברה לידי אחיו בלדווין. בשנת 1177 בעת קרב גזר נלחמו האחים שכם אל שכם בחוד החנית של ההתקפה הצלבנית שניפצה את שורות הצבא המצרי בפיקודו של צלאח א-דין. באותה שנה נישא בליאן למריה קומננה המלכה - אלמנה אשתו של המלך המנוח אמלריך הראשון, מלך ירושלים וכנדוניה קיבל את השליטה על העיר שכם. בליאן נפל בשבי המוסלמי במהלך קרב בנות יעקב בשנת 1179 ושנה לאחר מכן שוחרר בתמורה לתשלום דמי כופר ששולמו על ידי מנואל הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית - קרוב רחוק של מריה קומננה.
במהלך המאבק על ירושת בלדווין הרביעי, מלך ירושלים תמכו בליאן ובלדווין ד'איבלין ברמון השלישי מטריפולי במאבקו מול גי דה ליזיניאן. תחילה תמכו האחים לבית בליאן בהכתרת בלדווין החמישי, מלך ירושלים ובמהלך טקס ההכתרה אף נשא באליאן את המלך-ילד על ידיו.
באביב 1185 מת המלך בלדווין הרביעי, אחת הדמויות הטרגיות וההירואיות בהיסטוריה של ממלכת ירושלים וארץ ישראל ואת מקומו ירש בלדווין החמישי, בן השש. בעוד השלטון נמצא למעשה בידי ריימון מטריפולי. באביב 1185 נחתמה שביתת נשק בין הצלבנים למוסלמים לאחר ששני הצדדים הגיעו לאפיסת כוחות. בשנה לאחר מכן נפטר המלך בלדווין החמישי במפתיע. למרות החלטת מועצת האצילים שחייבה החלטה של וועדת שליטים אירופאים לגבי המלך החדש של ממלכת ירושלים פעלה מפלגת החצר - שהתנגדה להחלטה ובהפיכת בזק בוטלו כל סדרי הממשל שנקבעו בעבר. מפלגת החצר בראשות ז'וסלין דה קורטני אפוטרופוסו של המלך המנוח תפסה את ירושלים וניהלה בה מהלכים להכתרת גי דה ליזיניאן ומתנגדיהם בראשות ריימון מטריפולי שהתכנסו בשכם מתוך כוונה להכתיר את איזבל ובעלה. במהלך מפתיע, המכריע את הכף - ככל הנראה על מנת להימנע מעימות, או מחוסר עניין בכיסא המלך - חמק אונפרוא מטורון בלילה משכם והופיע למחרת בבוקר ה-20 ביולי 1186 בכנסיית הקבר שבירושלים ונשבע אמונים לסיבילה ובעלה - המלך החדש של ירושלים. מפלגת אצילי הממלכה בראשות ריימון מטריפולי התפרקה, והם הופיעו זה אחר זה בפני גי וסיבילה ונשבעו אמונים. בלדווין מאיבלין, אדון רמלה, העדיף לעזוב את ממלכת ירושלים מלשרת את גי דה ליזיניאן, באליאן נשאר כאדון הנחלות המשפחתיות ואפוטרופוס של בנו בכורו של בלדווין.[1]
תקופת שלטונו של גי דה ליזיניאן, קצרה, נמהרת ועמדה באופן מוחלט בצל הטרגדיה של קרב קרני חיטין. בתקופה הקצרה בין הכתרתו לקרב מואצים כל התהליכים ההרסניים בממלכת ירושלים והמדינה חדלה מלתפקד.
קרב קרני חיטין
ערך מורחב – קרב קרני חיטין
בשנת 1187 החליט צלאח א-דין כי השעה כשרה להגשמת שאיפתו מזה זמן רב להחריב את ממלכת ירושלים ובאביב התחילה לשכתו בדמשק לשלוח מכתבים ואגרות לכל רחבי המזרח התיכון בקריאה לג'יהאד נגד הצלבנים. המוסלמים נענו וצבא גדול התקבץ תחת דגלו. כשנודע לצלבנים על ההיערכות המסיבית מצדו של צלאח א-דין, הסכים דה ליזיניאן לשלוח משלחת לריימון בסוף חודש מרץ 1187. המשלחת כללה את ראשי שני המסדרים הצבאיים ואישי ממשל ודת בכירים. בוועידה בין אבירי הממלכה שנערכה בשכם, קרא המלך לגיוס כללי של כוחות הממלכה. הצבאות הנוצריים התחילו להתקבץ במקום כינוסם הקבוע במעיינות בציפורי ושם ערכו מועצת מלחמה, בסיכומו של יום הדיונים הכריע גי דה ליזיניאן על תנועה אל כוון הצבא המוסלמי וכניסה לעימות מכריע. השכם בבוקר ב-3 ביולי יצא הצבא הצלבני ממעיינות ציפורי לכיוון טבריה. הצלבנים הצליחו, תוך לחימה בלתי פוסקת לעבור כ-18 ק"מ, כמחצית מהדרך עד טבריה. ונאלצו לעצור לחניית לילה במקום עומדם בין כפר לוביא לכפר מסכנה. למחרת בבוקר, הצליחו הצלבנים להתקדם כמה קילומטרים נוספים עד שנבלמו על ידי המוסלמים בשטח ההררי שלמרגלות הר חיטין.[2] בשעת צהריים פקד המלך על רמון להיערך להתקפת נגד בראש גדודיו על מנת לפרוץ דרך לצבא הנצור לעבר מעיינות חיטין ועל ידי כך להציל אותו. טאקי א-דין, שפיקד על הכוחות המוסלמים שהוצבו במקום, פקד לפתוח את השורות והפרשים עברו דרכם בלי לגרום לנזק ממשי למוסלמים. לאחר שעברו הפרשים של רמון, נסגרו השורות המוסלמיות. במקום להסתובב לאחור ולהכות באויב בעורפו, בחר רמון להציל את נפשו. המלך לא הצליח לשלוט בכוחותיו וצבאו התמוסס תחת מטר החצים המוסלמים והחום הכבד. הרגלים החלו לנוס לעבר הקרן הצפונית, נסיגה זו סתמה את הגולל על הצבא הנוצרי. הפקודות החוזרות ונשנות של המלך לרדת מהפסגה ולבוא לעזרת האבירים שנלחמו בעוז במוסלמים למרגלות ההר נענו בשלילה. האבירים נלחמו כגיבורים, אך לבסוף נאלצו לסגת אף הם לעבר הפסגה והתקבצו תחת אוהלו האדום של המלך שהיה בקרן הדרומית. בשלב זה, הצליח גדוד קטן, בראשותם של באליאן ד'אבליין, רז'ינאלד מצידון וז'וסלין מאדסה לפרוץ את טבעת ההסגר ולהימלט. שאר הצבא לא הצליח לפרוץ את הטבעת והושמד.
המצור על ירושלים
- ערך מורחב – המצור על ירושלים (1187)
תוצאות קרב קרני חיטין היו הרות אסון לצלבנים. כמעט כל צבאם הושמד במערכה ויחד איתו אבדה כמעט כל האצולה הבכירה שניהלה את המדינה. הגיוס הטוטאלי של ממלכת ירושלים פגע בה קשות כי לא נותרו מספיק חיילים כדי להגן על המבצרים ועל הערים הבצורות. קומץ המגינים שנשאר להגן על מקומות היישוב הצלבניים נכנע במהירות ורק נקודות יישוב בודדות נשארו בידיים פרנקיות בפרק הזמן הקצר שעבר בין הקרב לבין שטיפת הארץ בנחשול המוסלמי. ב-17 בספטמבר הגיעו הגדודים המוסלמיים אל מול חומות ירושלים וב-20 בספטמבר הגיע צלאח א-דין בעצמו בראש עיקר הצבא המוסלמי וכיתר את ירושלים.
בימים כתיקונם מנתה אוכלוסיית העיר ירושלים הצלבנית בסביבות 30,000 איש ובחודשים שלאחר קרב קרני חיטין נאספו בין חומותיה כ-30,000 איש נוספים, פליטים מנקודות יישוב מבצרים וערים צלבניות שנקבצו מכל האזור כשהם שמים מבטחם בביצורים החזקים והקרבה למקומות הקדושים. מהעיר נעדרו כוחות צבא שמסוגלים לאייש את הביצורים. כל הגדודים של מלך ירושלים וחיל המצב של העיר הושמד בקרב חיטין. בהיעדר שליט או אביר המוסמך לקחת פיקוד הועבר שרביט השלטון לידי הפטריארך הלטיני היראקליוס.
אל העיר הגיע, בדרך המקרה באליאן דה איבלין בעקבות אשתו מריה קומננה ומשפחתו שהייתה בין הפליטים שהתקבצו בעיר. על פי מקורות מוסלמיים, נעשתה כניסתו לעיר של בליאן לעיר ברשותו של צלאח א-דין ובתנאי שבליאן ישהה בעיר יום אחד בלבד ולא יילחם נגד הסולטאן. משנכנס בליאן לעיר פנו אליו נציגי הציבור הצלבני וביקשו כי ייקח את הפיקוד ויגן על העיר. לטענתו כי נדר נדר שלא מאפשר לו לחימה שחרר אותו היראקליוס מנדרו[3]:
”אני משחרר אותך מהנדר ומהחטא, יהיה זה חטא גדול יותר לשמור על הבטחתך, יהיה זה כתם גדול עליך אם תעזוב את ירושלים במצבה הנוכחי, ולעולם לא תוכל להחזיר את כבודך.”
על פי מקורות לטיניים, בעיקר של ההיסטוריון בן התקופה שנכח בירושלים בעת המצור ארנול (בלטינית: Ernoul), כתב בליאן מכתב לצלאח א-דין בו התנצל על שהפר את הבטחתו וביקש את סליחת הסולטאן. המקורות הנוצרים מוסיפים ומספרים כי נדרו לסולטאן לא היה המחסום היחיד בטרם קיבל עליו בליאן את משימת הגנת העיר - הוא חוכך בדעתו ומצוטט[4] כמי שאומר:
”הרי עלולה ליפול עלי אשמה גדולה על לא עוול בכפי שהרי אם יפול דבר ולא יצליח רוב האשמה תבוא עלי ואם יצליח יבוא אחר שידחק את רגלי ולו יישארו הכנסות המקום.”
עם הסכמתו לקחת על עצמו את הפיקוד על הגנת העיר הוא מעמיד מספר תנאים המתמלאים מיידית. הוא דורש ומקבל הכרה כאדון העיר, הוא דורש ומקבל את שבועת הנאמנות המגיע לו במעמדו כסניור. בעיר נמצאו שני אבירים נוספים ובליאן הסמיך 50 בנים של אצילים מעל גיל 16 מתושבי העיר כאבירים, ובהמשך הסמיך מספר בורגנים לתואר אצולה על מנת שיוכלו לפקד על הלוחמים לעת מצוא - אזרחי העיר ולהוות גרעין עיקרי של כוח חיל המצב.
המצור, גולת הכותרת של מסע המלחמה והג'יהד של צלאח א-דין נמשך מה-20 בספטמבר 1187 עד לכניעת מגיני העיר ב-2 באוקטובר. המצור היה קצר יחסית אך אינטנסיבי ואלים, כאשר שני הצדדים מרגישים כי הם נלחמים על עיקרי אמונתם וסמל מרכזי בתרבותם. על פי דרישת הפטריארך הלטיני היראקליוס, וככל הנראה בלחץ האוכלוסייה האזרחית שרוחה נפלה בלחץ הקרבות ובהתייעצות עם מפקד העיר באליאן מאיבלין, הוחלט להיכנס למשא ומתן על תנאי הכניעה עם צלאח א-דין. הנוצרים ערכו מספר פגישות עם הסולטאן שהביע אי נכונות להציע תנאי כניעה אלא חזר על הצהרתו כי בדעתו לכבוש את העיר בכוח החרב ולהרוג בתושביה כפי שנפל בגורל תושבי ירושלים המוסלמיים לאחר המצור הצלבני. במפגש הבא בין באליאן דה איבלין לסולטאן הטיל הצלבני את כל הקלפים על השולחן ואיים ב"נשק יום הדין": על פי דבריו, אם לא יוכלו הנוצרים לקבל תנאי כניעה נוחים שיאפשרו יציאתם מהעיר תמורת כופר הם יפנו את זעמם אל השבויים המוסלמיים הנמצאים בעיר ולאחר מכן יפגעו באתרים הקדושים לאסלאם - הר הבית ובו כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא. איום זה בשילוב הלחץ מצד מפקדי הגדודים האסלאמיים שהאפשרות לסיום מהיר של הלחימה הביאה אותם לנכונות לוויתורים. בחוזה הכניעה סוכמו התנאים הבאים: העיר תיכנע לצלאח א-דין ותושביה יהיו שבויי מלחמה. תמורת תשלום שייקבע מראש ייפדו שבויי המלחמה את עצמם המחיר שנקבע היה 10 ביזנטים לגבר, 5 ביזנטים לאישה ו-2 ביזנטים לילד. ב-2 באוקטובר נמסרו מפתחות העיר ירושלים לידי צלאח א-דין והחלה יציאת הנוצרים הלטיניים מירושלים כאשר הם נספרים בעת צאתם משער יפו. עשירי העיר הצליחו לפדות את עצמם אך העניים והפליטים שהגיעו אל העיר בחוסר כל לאחר שכבר ברחו מבתיהם לא היו מסוגלים לשלם את דמי הכופר. כ-15,000 נוצרים חסרי כל שנותרו בעיר לאחר 40 ימי פינוי העיר יצאו מירושלים בשיירות שבויים לכוון ערים מוסלמיות כגון דמשק וקהיר שם כילו את חייהם כעבדים.
בליאן מאיבלין יצא את העיר בשיירה עם הפטריארך הלטיני בלווית פרשי המוסלמים לצור ומשם המשיך בליאן לטריפולי שם כבר המתינו אשתו וילדיו.
סיבוב שני של מאבק על המלוכה
- ערך מורחב – מסע הצלב השלישי
מסע הצלב השלישי הותיר את ממלכת הצלבנים מפולגת ונתונה לחסדי ההכרעה הפוליטית של פיליפ השני מלך צרפת וריצ'רד הראשון ("לב הארי"), מלך אנגליה. במהלך יולי 1190 נפטרו סיבילה ובנותיה במחנה הצלבני שלרגלי עכו. מותה שמט הלכה למעשה את הבסיס מתחת לתביעתו של גי דה ליזיניאן לכתר אך הוא נאחז בתואר על אף שהשפעתו במחנה הצלבני הייתה מזערית. את המצב ניצל בליאן מאיבלין ואשתו מריה קומננה שחברו לקונרד ממונפראטו במטרה לתפוס את הכתר - שוב. בליאן ואשתו החליטו להביא לגירושים בין יורשת העצר איזבל לבעלה חסר השאיפות. בסתיו של שנת 1190 נחטפה איזבל מבית בעלה על ידי שליחים של האם ואיבלין, הובאה לשכם ושם בוטלו נישואיה בטענה כי היא נישאה בגיל צעיר מדי וכי הנישואים נערכו בכפייה תחת איום של המלך באלדווין הרביעי. ב-24 בנובמבר נישאו איזבל, אשה צעירה בת עשרים, וקונרד, שזכה בזכות ייחוס אשתו איזבל לתבוע את זכותו לכיסא ממלכת ירושלים. ב-28 באפריל, בעוד צור מתכוננת להכתרת קונראד כמלך ירושלים, נדקר קונראד בעודו הולך ברחוב על ידי שני מתנקשים שכירים מכת החשישיון.
איזבל נישאה בחטף לאנרי השני, רוזן שמפאן. אנרי, צלבן שהשתתף במסע הצלב השלישי מתחילתו היה פתרון אידיאלי מאחר שהיה מקורב הן למלך הצרפתי פיליפ השני והן לריצ'רד הראשון מלך אנגליה. על מנת לקבל את תמיכת אצילי הארץ להכתרת המועמד הזר הוחלט להשיא אותו לאלתר לאיזבל שהייתה בהריון מתקדם מקונארד ועתידה ללדת את בתם המשותפת מריה ממונפראטו. בליאן עצמו הפך לאציל המקורב לכיסא המלוכה ויועץ למלך.
בליאן נפטר בשנת 1193, אשתו מריה קומננה נפטרה בין השנים 1208 ל-1217. לבני הזוג נולדו 4 ילדים: הלביס מאיבלין, ז'אן מאיבלין, אדון ביירות, מרגרט מאיבלין ופיליפ מאיבלין.
דמותו בקולנוע
דמותו של באליאן, בגילומו של אורלנדו בלום, משמשת כדמות המרכזית בסרט "ממלכת גן עדן" משנת 2005. הסרט מציג תיאור אירועים שונה מזה שאירע במציאות. על פי הסרט באליאן הוא נפח ממזר (ככל הנראה בנו של גוטפריד מבויון) היוצא במסע הצלב לארץ הקודש, ולאחר הגעתו לארץ הקודש מתקיים רומן בינו לבין סיבילה, מלכת ירושלים, והוא עובר להתגורר באחוזה באיבלין. הסרט אכן מציג את באליאן כמגינה היחיד של ירושלים, אולם בניגוד למציאות בה הגן באליאן על העיר יחד עם הפטריארך, בסרט הם מוצגים כיריבים אשר חולקים זה על זה בשאלות דתיות-מוסריות.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
