אתיופיה המשוחררת

בשנת 1930 הוכתר היילה סלאסי לקיסר אתיופיה, אך בעקבות כיבוש אתיופיה ב-1936 על ידי איטליה הפשיסטית במלחמת איטליה-אתיופיה השנייה, יצא סלאסי לגלות. בשנת 1941, לאחר שחרורה של אתיופיה במהלך מלחמת העולם השנייה, סלאסי חזר לאתיופיה בתור מנצח. תקופת שלטונו השנייה מתאפיינת בביטול השליטה של הכנסייה הקופטית המצרית בנצרות האתיופית, ניסיונות לכינון מערכת מיסים מודרנית וחזרה לאידאולוגיה של האימפריה האתיופית הכוללת שאיפות להתרחבות ולכלול שטחים כגון אריתריאה, ג'יבוטי וסומליה. הקיסר גם יזם את כינון הארגון לאחדות אפריקה. סלאסי הופל לבסוף על ידי ועדה של קציני צבא שנקראה "הדרג" ב-1974, ונרצח כשנה לאחר מכן.

היילה סלאסי קיסרה של אתיופיה בתקופה זו

יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ניסוחים לא ברורים, נדרשת הגהה, החלפת המונח פרובינציה.

הרפורמות

רפורמה במס

ההתרחבות של סמכות מרכזית של פקידים מופקדים דרשה מס אמין ומבסס, במיוחד באזורים מבוססים כמו ברמות של אמהרה ותיגראי. עקב זאת במרץ 1942 מבלי להתייחס לבית הנבחרים המוחזר, החליט הקיסר על מערכת מיסים שחילקה כל אדמה לאחת משלוש קטגוריות: פורה, חצי פורה, ועני. היטל מתקן, תלוי בקטגוריה, הוטל על כל אחד מהגאשה (ארבעים הקטרים) של אדמה.

האצילים של גוג'ם, תיגראי, ובגמדר סירבו לקבל כל הגבלה על השליטה במערכת של קביעת האדמה ולחמו בהצלחה בממשלה. הקיסר הודה במפלה וביטל את חובת המס מפרובינציות אלו. כאשר בעלי בית במקומות אחרים מחו על מס, הקיסר פטר אותם גם כן. אך מס זה, באופן מסורתי נאסף על ידי בעלי בית, פשוט נעבר בלדיירים. ב-1951 בתגובה ללחץ נוסף מבעלי הבית, היילה סלאסי המשך והקטין את מס האדמה, קלטרת האיכר כפי שבעבר מאות, המשיכה להביא את כל המסים.

רפורמה בכנסייה

מעט רפורמה גם בוצעה בתוך הכנסייה האורתודוקסית האתיופית. ביולי 1948 יזם היילה סלאסי צעדים להפרדת הכנסייה מהכנסייה הקופטית המצרית ובמסגרתם הוא הפקיד את תפקיד ראש הכנסייה האתיופית - האבאן, או הפטריארך - ב-1956 בידי אזרח אתיופי, במקום הפטריארך של אלכסנדריה.כך שלראשונה באלף שש מאות שנות נצרות האתיופית, אתיופי עמד בראש הכנסייה ולא הפטריארך ממצרים. הכנסייה האתיופית, אף על פי כן, המשיכה להכיר את בסמכותה של הכנסייה באלכסנדריה. בישוף חדש מונה לחבש והאתיופים יכלו לבחור את הפטריארך שלהם. אבאנה באסיליוס, הארכיבישוף האתיופי הראשון, הועלה למעמד של פטריארך ב-1959. השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה הראו שינוי במערכת היחסים בין המדינה לכנסייה, הכנסייה נעשתה כפופה לחוקי המס, והכמורה איבדה את הזכות למנות פקידים של הכנסייה בבית המשפט.

שינויים מנהליים וחוקתיים

בנסיונותיו לבצע רפורמה, היילה סלאסי ציפה להתנגדות עיקשת של האצולה המחוזית, אריסים גדולים אחרים, ופקידי כנסייה וכל מי שהתכוון לטעון לכוחו לזכויות מיוחדות. ואכן, כמה מהאצילות המחוזית התנגדו לקיסר בגלל התביעות הארוכות המוחזקות שלהם לכתר. היילה סלאסי היה נאמן למציאות פוליטית והכיר בכך שכוחו הצבאי היה חלש ולכן, הוא יצטרך להתפשר עם האצילות והכנסייה האמהרית ותיגראינית. לכן הוא הפנה מאמצים כלפי קבוצות אחרות באימפריה. למשל, הוא לבסוף הרשה לאוטונומיה מתחת לאף שלאדיס אבבה לסולטנות אוסה. בדרך כלל, השינויים הפוליטיים היו מעטים ובוטלו בסימן הראשון של התנגדות רצינית.

הקיסר השתדל גם לחזק את הממשלה הלאומית. דור חדש של אתיופים מחונכים ומשכילים החלו להשתלב בממשלה של סלאסי. הקיסר הקים מערכת משפטית לאומית ומינה את השופטים. ב-1955 היילה סלאסי הכריז על חוקה מתוקנת. כנראה, חיפש לספק בסיס פורמלי למאמצים שלו למשוך את הנאמנות של המשכילים החדשים בכך להראות שיש חוק וחוקה.

בית הנבחרים והשלטון המנהלי הוקמו כבר ב 1952.

חוקת 1955

חוקת 1955, כמו חוקת 1931 הקודמת, מתייחסת לדעה הבינלאומית. דעה זו הייתה חשובה במיוחד כאשר אתיופיה דרשה באופן חד משמעי את סיפוחה של אריתריאה אליה כשמדינות אפריקניות סמוכות השתחררו מהשלטון הקולוניאלי האירופאי.

לבית נבחרים האתיופי לא היה חלק בכתיבת חוקת 1955 החדשה, כך שחוקה זו רחוקה מלהגביל את הקיסר, ומדגישה את המקורות הדתיים של הכוח הקיסרי והאריכה את מרכוז הכוח בידו. הסנאט נשאר בערפל ומונה על ידי הקיסר, אך הסגנים, לפחות באופן נומינלי, נבחרו. אף על פי כן, ההיעדרות של מפקד אוכלוסייה ואנאלפביתיות כוללת, והשליטה של אזורי הכפר על ידי האצילים אמרו שרובם של מועמדים שחיפשו בוחרים ב 1957 היו בעצם ונבחרו על ידי האליטה. אף על פי כן, תנאים בחוקה שהבטיחה חופשים אישיים, כוללים חופש של אספה, תנועה, ונאום, שעד עכשיו סולקו מהמציאויות של החיים האתיופיים.

המחוזות

הקיסר חיפש להשיג שליטה מעל הממשלות מקומיות על ידי שינוי האדמיניסטרציה המרכזית באדיס אבבה. ולכן אתיופיה חולקה ליחידות מנהליות שהיו המחוז (טאקלאי יזאץ), מהם היו ארבעה עשר באמצע 1960, שלכל אחת מהם היה מושל שמונה בידי הקיסר. כל מחוז נחלק שוב לתת מחוז (אווראג'אס), לנפות (וואראדאס), ותת נפה (מיקיטיל וואראדאס). אף על פי שהמבנה באופן חיצוני דמה למדינה מודרנית, ההשפעה שלו במידה רבה הייתה על ידי העובדה שהאצילים החזיקו בתפקידים החשובים. פקידים מחונכים וצעירים היו יותר מעוזרים למושלים כלליים.

יחסי חוץ

ערך מורחב – פאן-אפריקניזם

חיילים אתיופים במלחמת קוריאה, 1951

אחרי מלחמת העולם השנייה מערכת היחסים עם בריטניה התדרדרו. ב-1953 הקיסר פנה לארצות הברית לעזרה צבאית ותמיכה כלכלית. אף על פי שתלות שלו בוושינגטון הייתה גדולה, היילה סלאסי גיוון את המקורות מהעזרה הבינלאומית שלו, שכללה מדינות שונות כמו איטליה, סין, מערב גרמניה, טאיוואן, יוגוסלביה, שוודיה, וברית המועצות.

בעקבות מלחמת קוריאה, הקיסר היילה סלאסי שלח חיילים אתיופים לסייע לכוחות האו"ם במלחמה תחת פיקודו של הגנרל מאלאגאאטה באלי, כוחות אלו נלחמו בקרב קאגניו. חיילי אתיופיה היו מסופחים לגדוד השבעי בצבא ארצות הברית, ונלחמו במספר קרבות כולל קרב על גבעת החזיר החוטב.

ב 1963, הקיסר ניהל הקמה של הארגון לאחדות אפריקה, עם בסיסו הממוקם באדיס אבבה. ככל שיותר ויותר מדינות אפרקאיות החלו להשתחרר מהשלטון הקולוניאלי האירופאי וקיבלו את עצמאותם והצטרפו לארגון הוא נעשה חשוב. ארגון זה שיחק תפקיד מרכזי יחד עם מודיבו קטה מאמלי, הם הצליחו לנהל משא ומתן, בין מרוקו ואלג'יריה והביאו לסוף הסכסוך בין שתי המדינות על גבולם המשותף.

ניסיון ההפיכה

היילה סלאסי בנאום בחצר הבית הלבן

מאמציו של היילה סלאסי להשיג שינוי מבלי לסכן את מעמדו וכוחו לא צלחו. ב-13 בדצמבר 1960, בזמן שהקיסר שהה בברזיל, החלה הפיכה בראשותם של שלוש קבוצות: המפקד של שומרי הראש הקיסרי מנגיסטו ניואי, ונאמניו, כמה מפקידי הביטחון שכללו את המפכ"ל, ואינטלקטואלים רבים אחרים שכללו את גירמאם ניואי, אחיו של מנגיסטו ניואי.

ההפיכה הצליחה בבירה אדיס אבבה, וכשהמתקוממים אחזו ביורש העצר וביותר מעשרים שרי הקבינט ומנהיגי הממשלה האחרים. תמיכתם של שומר הראש הקיסרי, חוט השדרה של המרד, הושגה בלי להודיע לגברים המגויסים או אפילו לרוב הקצינים שהיו המטרה של פעולות המתקוממים. הכוונה המוכרזת של מנהיגי ההפיכה היה ההקמה של ממשלה שתשפר את המצב הסוציאלי והכלכלי, והייתה גם העמדה פוליטית של האוכלוסייה הכללית.

מנהיגי ההפיכה נכשלו בהשגת תמיכה פופולרית לפעולותיהם. אף על פי שהסטודנטים באוניברסיטאות היו בעד ההפיכה, הצבא ויחידות חיל האוויר נשארו נאמנים לקיסר, שחזר לבירה ב-17 בדצמבר. הפטריארך של הכנסייה, שהגדירה את המתקוממים כבוגדים אנטי-דתיים ולא נאמנים לקיסר, תמך בשומרי האמונים. חרף כישלון ההפיכה, היא גרמה למונרכיה לחשוף את חולשותיה ולגרום לקיטוב המסורתיים כנגד הכוחות המודרניים.

איומי פירוד

מחוץ לאמהרה ולתיגראי שהם לב המדינה, שני האזורים המציגים את הבעיות הכי עקביות לשליטים של אתיופיה היו אריתריאה שנכנסה לפדרציה תחת החלטת האו"ם בשנת 1952 והאזור הסומלי אוגדן שסופח סופית לאתיופיה ב 1948.

אריתריאה

ערך מורחב – מלחמת העצמאות של אריתריאה

מיקום אריתריאה

האדמיניסטרציה הצבאית בריטית הסתיימה בספטמבר 1952 שעלתה בקנה אחד עם ההחלטה של העצרת הכללית של האו"ם ב 1952 והוחלפה על ידי ממשלה אריתראית עצמאית חדשה בהתאחדות פדרלית עם אתיופיה.

מדינות ערב ראו את אריתריאה ואוכלוסייתה המוסלמית הגדולה שלה כחלק מהעולם הערבי, ותמכו בהקמה של מדינה עצמאית.

המשלחת של האו"ם, שהגיעה לאריתריאה בפברואר 1950, אישרה לבסוף תוכנית כוללת לאיחוד עם אתיופיה. בדצמבר העצרת כללית של או"ם אימץ תוכנית, עם התנאי שבריטניה, הכוח הנסוג, צריכה להקל את המאמצים של האו"ם ולצאת מהמושבה לכל המאוחר עד ה 15 בספטמבר 1952. האדמיניסטרציה הבריטית התקיימה עד ה 16 במרץ 1952 בבחירות לאספה הייצוגית האריתראית שמנתה ששים ושמונה חברים. בגוף הזה, היו במידה שווה ייצוג של נוצרים ומוסלמים, וקיבלו את החוקה שקודמה על ידי הנציב של או"ם ב-10 ביולי.

ב-15 בספטמבר 1952 העצרת הכללית של האו"ם אישרה ואימצה ברוב של 47 מול עשרה מתנגדים את התוכנית, אריתריאה הייתה צריכה לחבור לאתיופיה במבנה פדרלי רופף מתחת לשלטונו של הקיסר היילה סלאסי אך עם אוטונומיה פנימית רחבה. הממשלה הפדרלית, שמכל הבחינות הייתה הממשלה הקיסרית הקיימת, תשלוט בענייני חוץ, הגנה, סחר בן מדינות זרות, תחבורה. הממשלה העצמי באריתריאה לעומת זאת ישלוט בעניינים ביתיים (כולל משטרה, אדמיניסטרציה מקומית, ותקציב) האזרחים יבחרו אספה לאומית אריתראית על המודל הפרלמנטארי. המדינה תהיה בעלת מבנה מנהלי שיפוטי עצמאי.

כמעט מתחילתה של הפדרציה, הייצוג של הקיסר והסטאטוס הנפרד של השטח נהפכו להיות מתחת למערכת הפדרלית. באוגוסט 1955 טאדלה באירה, האריתראי שהיה המנהל הראשי שנבחר על ידי האספה, התפטר תחת לחץ מהקיסר סלאסי, שהחליף את טאדלה עם מועמד משלו. הוא הכריז על האמהרית כשפה הרשמית במקום ערבית וטיגריניה, סיים את השימוש בדגל האריתריאי והעביר מגוון רחב של עסקים מאריתריאה. בנוסף לכך השלטון רדף מפלגות פוליטיות רבות, והעביר את הסמכות המנהלית העצמאית מהאזור לאמהרה שבאתיופיה. לא די בכך פעולות אלו עוררו את הקונפליקט בין הנוצרים למוסלמים באזור. בנובמבר 1962, רבים מחברי האספה הלאומית האריתריאית הואשמו בקבלת שוחד, הקיסר שינה את מעמדה של אריתריאה מאוטונומיה למחוז אתיופי. כל זאת בעקבות מינוי ראס אסראט קאסה השמרני למושל המחוז, הקיסר הואשם בהלאמה פדרלית של השטח.

דגל אריתריאה בוטל על ידי הקיסר

הביטול של הפדרציה גיבשה התנגדות חיצונית פנימית להתאחדות. ב 1958 מספר אזרחים אריתראים הקימו את התנועה לשחרור אריתריאה (ELM) בקהיר. הארגון הזה, אף על פי כן, ארגון זה נוטרל. סיעה חדשה, החזית לשחרור אריתריאה (ELF), נולדה ב 1960. בתחילה הייתה תנועה מוסלמית. בתחילת 1961, הארגון פנה למאבק מזוין ועד 1966 אתגר את כוחות צבא הקיסר ברחבי אריתריאה.

ביוני, 1970 ראש הליגה המוסלמית בזמנו, וסמאן סאלאה סאב, יצר את הארגון הארגון לשחרור פופולרי מכריח שהוביל ישירות למייסדים של החזית העממית לשחרור אריתריאה (EPLF) ב 1972. עד 1975 ה EPLF מנתה יותר מ 10,000 חברים. אף על פי כן, הגידול של ה EPLF גרם לאסונות במיוחד בין 1972 ל 1974 כאשר מספר הפצועים היו מעל 1,200 נפש. ב 1976 וסמאן איחד את החזית העממית לשחרור אריתריאה יחד עם הארגון לשחרור פופולרי מכריח ויצר את ה ELF-PLF.

עד קריסת שלטונו של הקיסר האתיופי היילה סלאסי, ארגוני הגרילות החלו לשלוט בכל השטח עד 1977. הכוחות אתיופיים הוגבלו במידה רבה למרכזים עירוניים והשתלטו על הדרכים העיקריות רק ביום.

מחוז תיגראי

ערך מורחב – החזית העממית לשחרור תיגראי

מיקום מחוז תיגראי

מתיחות גלויה בתיגראי הייתה במשך שנות המלכות של סלאסי ובייחוד ב-1943 תנועת התנגדות הייתה ידועה באתיופיה בשם וויאנה. התנועה ניצלה את אי שביעות רצון הפופולרית נגד שלטון הקיסרים האמהרים אבל הייתה בעיקר מתנגדת לכלל הקיסרים שהיו תלויים בשלושה מקורות עיקריים של תמיכה במחוז זה. האזור החצי פסטורלי של תיגראי המזרחית, שכלל את אזאבו וראיה, שהיו בנויים במבנה הסוציאלי של האורומו שהיו מאוימים על יד האצילות התיגראינית המקומית, שתפסה את העמדה שלהם וסכנה את כוחה של הממשלה המרכזית, והאחרונים היו האיכרים, שהרגישו פגועים והקימו מיליציות משלהם.

קיומו של הוויאנה היה קצר יחסית מ 22 במאי, ועד 14 באוקטובר 1943^[1]. אף על פי שהמתקוממים השיגו מעט ניצחונות מקומים בתחילה, הכוחות הקיסריים, שנתמכו על ידי חיל האוויר הבריטי החלו להתקיף אותם. הנהגה צבאית ענייה, בשילוב עם מחלוקות בין מנהיגי המתקוממים, גרעה מהיעילות ומהמאמצים שלהם. אחרי הסתיו של מאקאל, ב-14 באוקטובר 1943 למעשה כל התנגדות המאורגנת התמוטטה. הממשלה גירשה או הסגירה את המנהיגים של המרד. הקיסר לקח פעולות תגמול נגד איכרים שנחשדו בתמיכת וויאנה.

אף על פי שרזולוציה צבאית של הוואניה החזירה את הסמכות קיסרית לתיגראי, המידות הגסות שהיו השתמשו בעל ידי הצבאיות אתיופיות לעשות כל כך נוצרו מכעס של כלל הקיסרים. הכעס של תושבי תיגראי היה כנגד שלטון האמהרים שמחזיקים בקיסרות כנגד טבעם כך לפי טענות הוואניה. אחרי מותו של היילה סלאסי רגשות הבדלנות שוב צצו ברחבי תיגראי.

אזורי אוגדן והאאד הסומליים

ערך מורחב – סומליה הגדולה
, הסכסוך האתיופי-סומלי

דגל סומליה מסמל את אחדות סומליה הגדולה

אוגדן הוא אזור חול רחב שחיים בו נוודים סומליים הנמשך מדרום מזרח הרמות הדרומיות של אתיופיה שכולל גם אזור מזרחי הידוע בשם האאד.

הכניסה של אתיופיה לתוך האזור של הסומלים הם כתוצאה מכיבושיו של מניליק השני בסוף המאה ה-19, הקיסר שביסס את הפעולות שלו בתביעות ישנות של ריבונות אתיופית. ב 1945 היילה סלאסי, שפחד מהאפשרות של תמיכה בריטית למדינת סומלית עצמאית נפרדת שתכלול את אזור אוגדן, הקיסר טען על בעלות אתיופית על סומלילנד האיטלקית כ "פרובינציה האבודה". אך בסומלילנד האיטלקית, ליגת הנוער הסומלית התנגדו לתביעה הזאת ודרשו איחוד של כל השטחים הסומליים למדינה אחת, כולל אלו שבאתיופיה.

אחרי שהבריטים פינו את אזור אוגדן ב 1948 קצינים אתיופיים השתלטו על העיר ג'ייגה, ודכאו את הפגנות שנוהלו על ידי ליגת הנוער הסומלית, שהממשלה הוציאה אל מחוץ לחוק. ובאותו עת, אתיופיה ויתרה על תביעתה על סומלילנד האיטלקית מתוך יראת כבוד לאו"ם. אך האתיופים הזכירו שממשל עצמי אינו מתאים לאיחוד בין סומלילנד האיטלקית לאתיופיה.

עם לידתה של הרפובליקה של סומליה ב-1960 באיחודשל סומלילנד הבריטית וסומלילנד האיטלקית, הארץ החדשה הכריזה במדיניות של סיפוח שטחים. סומליה שמה תביעה לסיפוח אזורים בהם חיים סומליים כמו סומלילנד הצרפתית (שקיבלה עצמאות בשם ג'יבוטי ב-1977), הפינה הצפון מזרחית של קניה, ואוגדן.

בירוק: אוגדן, תכלת: האאד

האמנה האנגלו-אתיופית היא זו שקבעה את גבול אתיופיה בצפון-מזרח המדינה לאחר מלחמת העולם השנייה. אף על פי כן, סומליה טענה שזה באופן לא הוגן על מנת להוציא את תושבי הארדארס בסומליה מאדמות רעיה עונתיות חיוניות בהאאד. האאד למעשה הייתה חלק אינטגראלי של סומלילנד הבריטית, אף על פי שריבונות אתיופית הוכרה שם. אחרי זה פורק ביתר אתיופיה, האדמיניסטרציה הצבאית הבריטית המשיכה לפקח את התחום מהערבות מזרחה ולא הוציאה מההאאד עד זה 1955. אפילו אז, הלחץ הבריטי על חשיבות האזור לסומליה לדרוש מאתיופיה להבטחה לגישה חינמית של סומליים לרעות אדמות באוגדן.

סומליה סירבה להכיר בכל אמנה כלשהי שמגדירה את גבולותיה לפני 1960 משום שגבולות אלו נקבעו על ידי אתיופיה והשלטון הקולוניאלי. חרף הצורך לגשת לשדות מרעה לעדרים מקומיים, הממשלה הסומלית סירבה אפילו לאמנה הבריטית המבטיחה זכויות רועי הצאן הסומליים בהאאד כי זה יכל להוביל להכרה בריבונות אתיופית באזור.

כחצי שנה לאחר עצמאותה של סומליה, מקרים צבאיים קרו בין אתיופיים וסומאלי בגבולותיהם המשותפים. העימותים החריפו שוב ב 1964 כאשר חיל האוויר האתיופי התקיף כפרים בתוך גבולות סומליה. האיבה בין שתי המדינות הסתיימה בתיווכם של הארגון לאחדות אפריקה וסודאן. אף על פי כן, סומליה המשיכה לקדם את שאיפותיה לסיפוח אוגדן על ידי תמיכה בחזית לשחרור מערב סומליה, קרי אוגדן. תגליות נפט באזור עוררו את הסכסוך שוב ב 1973.

המהפכה המרקסיסטית

בתחילת 1974 אתיופיה נכנסה לתקופה של פעילות פוליטית וכלכלית ענפה, של שינויים סוציאליים, שהיו מלוות לעיתים קרובות באלימות רבה. עימות בין כוחות מודרניים מסורתיים פרץ והפך את המצב הכלכלי פוליטי וסוציאלי של המדינה האתיופית לבלתי יציב.

הגורמים למהפכה

ארבע עשרה שנותיו האחרונות של מלוכתו של היילה סלאסי העידו על גידול בהתנגדות לשלטון שלו. אחרי המרד הכושל ב-1960, הקיסר חיפש לקבל מחדש את הנאמנות של אוהדי ההפיכה על ידי רפורמות חדשות. במאמץ רב מענקי אדמה הוענקו לקציני צבא ומשטרה, למרות זאת תבנית עקבית כלכלית והתפתחות סוציאלית הופיעו.

ב 1966 יצאה תוכנית לעמת את הכוחות המסורתיים דרך הביצוע של מערכת מס מודרנית. מובן בהצעה, שדרשה הרשמה של כל אדמה, שמטרתה הייתה להשמיד את הכוח של האצילות. אבל כאשר הצעות מס מתקדמות הוגשו לבית הנבחרים בסוף 1960, הם ברובם נשללו על ידי החברים. בית נבחרים ייצר מס ביבול חקלאי בנובמבר,1967 אבל בצורה רחבה שהייתה שונה מהצעת הממשלה. אף על פי כן, בגוג'ם התנגדו באופן עז וחריף, וכל הפרובינציה התמרדה. ב 1969 אחרי שנתיים של פעולה צבאית, הממשלה המרכזית הוציאה את החיילים שלה, הפסיקה אכיפה של המס, וביטלה כל פיגורים של מיסים חוזרים מ 1940.

מפלת הקיסר בגוג'אם עודדה התקוממויות על ידי בעלי קרקעות מחוזיים אחרים, אף על פי שלא באותו סולם. אבל חוקים מחדשים להרשמת ולשינוי של מערכות יחסים של דייר של בעל הבית הייתה התנגדות יותר חריפה מצד הסגנים והסנאט. ההצעות האלה היו בקונפליקט עד אמצע שנת 1970.

באותו הזמן הקיסר ציפה להתנגדות להשתנות, כוחות אחרים הפעילו ישירים או לחץ לא ישיר בעד רפורמה. בתחילת 1965 הפגנות סטודנטים התמקדו על הצורך לבצע רפורמת אדמה ולפנות להשחתה ועלייה במחירים. הפרעות איכרים, אף על פי שזה היה בסולם קטן, היו במיוחד מרובות בפרובינציות הדרומיות, היכן שהממשלה הקיסרית באופן מסורתי פיצתה את התומכים שלו עם מענקי אדמה.

אף על פי שאיגודי עובדים התארגנו ב 1962 הממשלה הגבילה פעילויות התאחדות. ההתאחדות של איגודי העובדים האתיופיים (CELU) היו יותר מדי משועבדים לממשלה. בציפייה לעם כזה ריבוי של בעיות, הקיסר המזדקן עזב את העניינים הבייתיהם לטובת ראש ממשלתו, אקלילה האבט ווולד (שהתמנה ב 1961), ופינה את תשומת הלב שלו לענייני חוץ.

הרעב בוואלו

רעב בצפון מזרח אתיופיה, בעיקר בוואלו, ובכמה חלקים בתיגראי מוערכים בכ 200,000 מתים בין השנים 1972 – 1973. על אף שאזור זה מפורסם בתוצרת החקלאית המקומית שלו, עם חוסר אוכל וסיכון לבצורות, גרם לאחת מהאסונות ומהבצורות הגרועות ביותר בהיסטוריה האפריקנית. רבים בעולם טענו שהממשלה אינה עוזרת לאוכלוסייה מכיוון שמשתמשת בזה כנשק נגד האוכלוסייה המתקוממת המקומית, ניסיון להסתרת האמת על הרעב על ידי הממשלה הקיסרית תרם להתקוממות הפופולרית שהוליכה לנפילת הקיסר והעלייה של מנגיסטו היילה מריאם לשלטון.

ערב המהפכה

כישלון הממשלה לבצע רפורמות כלכליות פוליטיות משמעותיות במשך כל הארבעה עשר שנות שלטונה יחד עם העלייה באינפלציה, השחיתות, הרעב שהשפיע על כמה פרובינציות (במיוחד בוואלו ותיגראי) והוסתר מהקהילה הבינלאומית, ואי שביעות הרצון הגדולה של קבוצות אינטרס עירוניות סיפקה את הרקע למהפכה המרקסיסטית שהחלה להתפתח. הואיל והבסיס העירוני, של העילתה שקידם חופש ודמוקרטיה פרלמנטארית האי שקט שהתחיל בינואר של 1974 החל מתפשט לכיוון האוכלוסייה האזרחית הכללית בהתפרצות של אי שביעות רצון כללית בעם.

הצבא אתיופי ערב המהפכה התחלק למספר סייעות, הקיסר קידם את החלוקה הזאת על מנת למנוע מכל אדם או קבוצה שלא תצבור יותר מדי כוח. סיעות אלו כללו את שומרי הראש הקיסרי, שנבנו מחדש בגלל ההפיכה הכושלת ב 1960, זרוע היבשה (הכוח הקרקעי הלאומי של אתיופיה), שהיה מחולק בעצמו למספר רב של סיעות אך נשלט על ידי קבוצה של קצינים בכירים שהיו קשורים לקבוצת האנשים שנקראו "הגולים" (שם זה ניתן להם מכיוון שברחו עם הקיסר היילה סלאסי ב 1936 אחרי הפלישה האיטלקית, והזרוע האחרונה חיל האוויר. בוגרי האוניברסיטאות הצבאיים וקציני האוניברסיטאות יצרו גם קבוצה ברורה בהתנגדות.

תנאי הצבא היה לעיתים קרובות תת-תקני, עם אנשי צוות מגויסים לעיתים קרובות שקיבלו משכורות נמוכות ואוכל בלתי-מספיק והספקות פגם. אנשי צוות המגויסים וגם כמה בוגרי אוניברסיטה שבאו מהאזורים הכפריים, שסבלו בזמן זה מבצורת ארוכה ורעב חריף. התפיסה הכללית הייתה שהממשלה המרכזית סירבה בכוונה לעזור ברעב המתחולל בצפון המדינה. אי שביעות רצון הרבה ופופולרית של עניין זה, יצר אי שביעות רצון נפוצה בכלל רבים מן האוכלוסייה בעיקר בין שכבות הביניים, שרובם תמכו בקיסר מאז סוף מלחמת העולם השנייה.

המהפכה

ההתקוממויות

המהפכה התחילה עם המרד של החטיבה הרביעית של הצבא בבנאגאל שהייתה ממוקמת בפרובינציה הדרומית של סידאמו ב-12 בינואר 1974. החיילים מחו על חוסר באוכל ומים, שהונהגו על ידי הקצינים הזוטרים שלהם, הם מרדו ולקחו כבן הערובה קצין בכיר, וביקשו פיצוי מהקיסר. המבוי הסתום שבא לאחר-מכן קידם את ההתפשטות של אי שביעות הרצון ליחידות אחרות ברחבי הצבא, כולל אלו המוצבים באריתריאה. שם, האוגדה השנייה המוצבת באסמרה החלה למרוד, וכלאה את מפקדיהם, והודיעו על התמיכה שלהם במורדים של החטיבה הרביעית בבנאגאל. חיל הקשר, בסימפתיה עם ההתקוממויות, שידר מידע על האירועים לשאר יחידות הצבא. בו בזמן, אי שביעות רצון כללית החלה לעלות בסימני התנגדות ברחבי הקיסרות האתיופית. התנגדות להעלאת מחירי הדלק ותוכנית לימודים חדשה בבתי הספר, ומשכורות מורים נמוכים ונושאים נוספים, כל אלו החלו להתגבש עד לסוף חודש פברואר. מורים, עובדים, ולבסוף סטודנטים כל אלו דורש משכורות גבוהות יותר ותנאים יותר טובים של עבודה וחינוך גם סיבות אחרות נוספות, כמו רפורמת אדמה והקלת הרעב בצפון. כל אלו הקימו קבוצות חדשות שדרשו מערכת פוליטית חדשה. מהומות בבירה אדיס אבבה והמרד הצבאי הממושך גרמו לבסוף להתפטרות של ראש הממשלה אקלילה. אקלילה הוחלף על ידי ראש ממשלה חדש ב-28 בפברואר אריסטוקרט משוואה, בשם אנדאלקאטצ'אוו מקונן מונה לתפקיד, והיה לראש הממשלה האחרון וכיהן עד ה 22 ביולי 1974.

אנדרטת המהפכה

ב-5 במרץ הממשלה הודיעה על שינוי בחוקת 1955 השינוי היה שבית הנבחרים יכתוב אותה מחדש. הממשלה החדשה קרוב לוודאי שיקפה את ההחלטה של היילה סלאסי להקטין את השינוי, הקבינט החדש, למשל, ייצג למעשה את כל האריסטוקרטיה האתיופית. הוועדה החוקתית השמרנית שקמה ב-21 במרץ לא כללה נציגים של הקבוצות המתקוממות. הממשלה החדשה לא הציגה רפורמות רציניות (אף על פי שהגדילה את המשכורת הצבאית לחיילים). דוחה שינויים לא פופולריים במערכת החינוך והתחיל את חזרת המחיר ושליטה באינפלציה. כתוצאה מכך אי שביעות הרצון החלה לדעוך עד שהתפרצה שוב.

מעט מאוד מהסיעות בצבא האתיופי שעדיין לא היו מרוצות מהממשלה החדשה החלו להתלונן שוב. אלה כלל את שומר הראש הקיסרי תחת הקצינים הישנים, קבוצה של "קיצוני" הקצינים הזוטרים, ומספר יותר גדול של חיילים בינוניים וקציני משטרה החלו להתקבץ תחת אלוף-משנה אלאם זאווד טאסאמה, המפקד של החטיבה המוטסת שבסיסה באדיס אבבה. בחודש מרץ, אלאם זאווד נעשה ראש לא פורמלי, בעקבות זאת הוקמה וועדה שנקראה הוועדה לתיאום הכוחות המזוינים (AFCC). עם האישור של ראש הממשלה החדש, אלאם זאווד נעצר עם מספר גדול של קצינים ממורמרים מחיל אוויר שבדרך כלל טענו לתמיכתם בממשלה של אנדאלקאטצ'אוו.

עליית הדרג

ערך מורחב – החונטה הצבאית האתיופית

ביוני, גוף של גברים שמנה כ 120 חברים כמעט כל הנציגים היו זוטרים ואלמוניים, גוף זה אורגן מחדש ואוחד עם הוועדה לתיאום הכוחות המזוינים, המשטרה וזרוע היבשה ונקרא ה"דרג". ובחרו במנגיסטו היילה מריאם בתור היושב ראש של הארגון ואטנאפא אבאט כסגן היושב ראש.

אף על פי שבתחילה הדרג דגל בנאמנות לקיסר, הוא החל באופן מידי לעצור חברים מהאריסטוקרטיה, אנשי צבא וממשלה ששיתפו פעולה עם הקיסר ועם השלטון הישן. אלוף-משנה אלאם זאווד טאסאמה שהיה המפקד של החטיבה המוטסת שהיה כלוא, ברח מפחד משלטון הדרג וממפקדו הצעיר הרדיקלי.

סמלו של שלטון הדרג

ביולי הדרג סחט חמישה ויתורים מהקיסר כולל שחרור כל האסירים הפוליטיים, פרסום וביצוע מהיר של החוקה החדשה, ביטוח שבית נבחרים יישים את הרפורמות הנ"ל, והבטחה שהדרג נתן לקיסר שייגבה אותו בכל הרמות של מבצע לאומי. הדרג קידם אג'נדה לשינויים קיימים שהיו רחוקים מעל ומעבר מאז שהמהפכה התחילה בינואר, הדרג הכריזה על אתיופיה טיקדאם (אתיופיה ראשונה) שכיוון לפילוסופיה שלו.

באוגוסט, החוקה המתוקנת, שהייתה קשורה עוד למונרכיה החוקתית, נדחתה כאשר זה הועבר לאישור. בהדרגה הדרג עצר את המפקד של שומר הראש הקיסרי, פיטר את מושלי האזורים, סגר את חשבונו הפרטי של הקיסר, והלאים את הארמון הקיסרי. בסוף אוגוסט, הקיסר הואשם בכיסוי מכוון של הרעב בוואלו ובתיגראי. הדרג באופן רשמי הדיח את היילה סלאסי ב-12 בספטמבר וכלא אותו. הקיסר היה יותר מדי זקן על מנת להתנגד. שלושה ימים לאחר מכן, הדרג הפך את עצמו ל מועצה הצבאית המנהלית הזמנית (PMAC) תחת היושב ראש אמן אנדום.

ראו גם

• המודרניזציה של אתיופיה

קישורים חיצוניים

• האוצר האתיופי
• הארכיונים של היילה סלאסי
• משפחת המלוכה האתיופית
• שנותיו האחרונות של היילה סלאסי
• הכנסייה וסלאסי

הערות שוליים

1. החזית העממית לשחרור תיגראי שהוקמה ב-1975 התייחסה אל הוויאנה והפכה אותה לחלק משמה בתיגראינית: הזבאווי וואינה חארנת תיגראיTPLF

הקודם: אתיופיה הכבושה

היסטוריה של אתיופיה 31 בינואר 1942 - 12 בספטמבר 1974

הבא: החונטה הצבאית