אורומו (עם)

אורומו
**Oromo**
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
	אתיופיה: 29,600,000 (2020) ; קניה: 470,000 (2019) ; סומליה: 80,000 ; ארצות הברית: 10,000 ; קנדה: 3,350 (2016) ; אוסטרליה: 2,030 (2014) ;
שפות
	אורומו, אמהרית, תיגרינית
דת
	55% - 60% - אסלאם ; 40% - 45% - הכנסייה האורתודוקסית האתיופית נצרות פרוטסטנטית 15% ומעלה - אמונות מקומיות
קבוצות אתניות קשורות
	אגאו, אמהרים, סומלים, תגרים, עפרים

האוֹרוֹמוּ (באורומו: Oromoo) הם קבוצה אתנית המצויה ברובה באתיופיה, בקניה ובסומליה^[1], וחלק קטן בארצות הברית, קנדה ואוסטרליה. אנשי האורומו מהווים את הקבוצה האתנית הגדולה ביותר באתיופיה ובחלק נרחב מחצי האי סומליה. נכון לשנת 2007, האורומו מונים כ-34% מאזרחי אתיופיה. אוכלוסיית אתיופיה מונה מעל 102 מיליון אנשים, כאשר מתוכה האורומו מונים למעלה מ-35 מיליון. האורומו מדברים אורומו (נקראת גם Afaan oromo, Oromiffa), שפה כושית, חלק ממשפחת השפות האפרו-אסיאתיות. במשך ההיסטוריה כונו האורומו "גאלה" [עבדים], אולם כינוי זה כיום נחשב פוגעני ומזלזל^[2]. המילה אורומו הופיעה בפעם הראשונה בשנת 1893 והפכה נפוצה במחצית השנייה של המאה ה-20^[3].

עובדות מהירות ריכוזי אוכלוסייה עיקריים, שפות ...

סגירה

האורומו התנהלו במשך מאות שנים על פי שיטת ממשל בשם גאדא (אנ'), שבה השלטון לא נמצא בידי שליט יחיד ולא עובר בירושה, אלא נמצא בידי תשעה מנהיגים שנבחרים בקונצנזוס אחת לשמונה שנים. מערכת הגאדאא הוכרה על ידי אונסק"ו כמורשת תרבותית בלתי מוחשית מאז 2016.

האורומו מהווים את הקבוצה האתנית הגדולה ביותר באתיופיה ומונים כ-35 מיליון איש נכון לשנת 2016. האוכלוסייה מפוזרת על פני ארצות רבות וביניהן אתיופיה, קניה, סומליה ואוסטרליה והריכוז הגדול ביותר מצוי באתיופיה.

במשך מאות שנים היו האורומו חברת רועים-נוודים, המאורגנת על פי שיטת הגאדאא. שיטה זו חילקה את החברה לקבוצות גיל קשיחות בנות שמונה שנים, כשלכל קבוצת גיל יש תפקידים חברתיים מסוימים: הבחורים הצעירים הינם טירונים, הגברים - לוחמים, גברים מבוגרים מכהנים כשופטים, והזקנים עורכים את הטקסים. אחת לשמונה שנים האורומו בחרו באמצעות הגעה לקונצנזוס תשעה מנהיגים (אבאא גדאא), שישלטו במשך שמונה שנים עד לבחירות הבאות. במקרה שאבאא גדאא מת בזמן מילוי תפקידו, נוטלת אשתו את מקומו. לצד היותם רועים, המאפיינים הצבאיים של החברה, יחד עם שיטת הממשל העצמי הסדורה שלהם אשר תרמה לליכודה של האוכלוסייה, הפכו את האורומו לאיום בלתי פוסק על האימפריה האתיופית, וההיסטוריה שלהם קשורה בה קשר הדוק^[4]. כיום, 95% מהאורומו הם עובדי אדמה ומעטים גרים במרכזים העירוניים. האורומו מרוכזים במיוחד במרכז אתיופיה וישנן קבוצות בולטות גם בצפון קניה, במחוז מרסביט (Marsabit), ובאזור וולו (Welo) וטיגרה (Tigre)^[5].

תתי קבוצות

האורומו מחולקים לשני ענפים מרכזיים אשר מתפצלים למגוון שבטים ומפוזרים בין מערב למזרח אתיופיה. הענף הראשון הוא שבט הבוראנה (Borana), שבט רועים הממוקם בדרום אתיופיה ובצפון קניה. השבט מאכלס את המחוזות הקדומים של שווה (Shewa), וולאגה (Welega), אילובאבור (Illubabor), כאפה (Kafa), ג'ימא (Jimma) וסידאמו,(Sidamo) צפון וצפון מזרח קניה וקבוצה קטנה של פליטים בסומליה. הענף השני הוא שבט הברטומה (Baraytuma), אנשי שבט זה מתגוררים בעיקר בחלקים המזרחיים באזור אורומיה: מארב (מערב) האררגיה (Mirab Haraghe), אזור הארסי (Arsi), אזור באלה ((Bala, אזור דבוב מארב שאווה (Debub mirab Shewa), אזור דירה דאווה (Dire dawa), אזור ג'יג'יגה (Jijiga)^[5].

האורומו מדברים בשפת האורומו, הידועה גם כ Afaan Oromoo (אפאן אורומו, "הפה של האורומו") ו-Oromiffa (אורומיפה) והיא מהווה חלק מענף השפות הכושיות השייך למשפחה האפרו-אסיאתית. לפי האתנולוגיה קיימים כ-17,465,900 דוברי שפת אורומו ברחבי העולם.

שפת האורומו מחולקת לארבעה סוגים לשוניים עיקריים: 1. בוראנה-ארסי-גוג'י אורומו (Borana arsi guji Oromo) אשר מדוברת בעיקר בדרום אתיופיה וצפון קניה על ידי אנשי הבוראנה. 2. אורומו מזרחית, אשר מדוברת באזור מערב חג'אג', אזור מסראק הרארגיה (Misraq hararghe) וצפון באלה המצויים באתיופיה. 3. אורומה המדוברת בקניה 4. אורומו מרכז מערבית, המדוברת בפי רבים מהארומו ובנוסף בפי מהגרים בדרום אפריקה, לוב, מצרים וסודאן.

מערכות כתיבה מודרניות משמשות לתמלול שפת אורומו אשר כוללות את הכתב הלטיני. קהילות אורומו במרכז מערב אתיופיה עשו שימוש בכתב האתיופי עד שנות ה-90, כמו גם בכתב הסאפלו שאותו פיתח השייח באקרי סאפלו במהלך שנות ה-50 והיווה מערכת כתיבה מרכזית לשימוש האורומו^[6].

מלחמת האזרחים באתיופיה

ערך מורחב – מלחמת האזרחים באתיופיה

בשנת 1973, חוסר שביעות רצונם של האורומו באשר למעמדם הוביל להיווצרות החזית לשחרור אורומו (OLF), שהובילה לתסיסה פוליטית בין האורומו. באותה השנה שרר רעב כבד שגרם למותם של מעל רבע מיליון בני אדם, לפני שהממשלה הספיקה לנקוט צעדים כנגד האסון. מרבית הקורבנות היו אורומו, אמהריים מאזורי וולו, עפארים, ותגרים, וכתוצאה מכך התקיימו שביתות והפגנות באדיס אבבה. בפברואר 1974 ממשלת היילה סלאסי הוחלפה בחונטה צבאית (קבוצת קצינים שהגיעה לשלטון כתוצאה מהפיכה צבאית) בשם דרג בהנהגת מנגיסטו היילה מריאם. מאוחר יותר, בשנת 1975 הכריזה הממשלה על הלאמת האדמות הכפריות, זו נתקלה בהתנגדות מצד הארגונים הקולקטיביסטיים.

בשנת 1991, חונטת הדרג הוחלפה בחזית העממית הדמוקרטית המהפכנית האתיופית (EPRDF) אשר עמדה לצד "החזית לשחרור האורומו" בשלטון. אולם "החזית העממית לשחרור תיגראי" (TPLF) שהיוותה ענף ב- EPRDF, יצרה את תנועת ה-OPDO כדי לדחוק את תנועת "החזית לשחרור האורומו" מהשלטון ולבסוף לגרשה מהארץ. על אף ההרס שנגרם לאורומו כתוצאה מחיכוכים אלו, תנועת ה-OPDO קידמה את השפה והתרבות של האורומו במהלך שני העשורים האחרונים. כמו כן, תנועת ה-TPLF הביאה להישגים לשוניים ותרבותיים. עם זאת, רוב האורומו עדיין אינם חשים כי הם בעלי זכויות פוליטיות ורבים תומכים ב"חזית לשחרור אורומו" ובקבוצות אופוזיציה נוספות^[7].

האורומו וזכויות האדם

בדצמבר 2009 התפרסם דו"ח בנוגע לזכויות האדם בשם "זכויות האדם באתיופיה: דרך עיניהם של תפוצות אורומו". הדו"ח גובש על ידי פעילי זכויות האדם אשר תיעדו הפרות זכויות באתיופיה במשך שלושה משטרים רציפים: האימפריה האתיופית תחת היילה סלאסי, ממשלת דרג המרקסיסטית וממשלת אתיופיה הנוכחית של החזית-העממית-הדמוקרטית-המהפכנית-האתיופית הנשלטת על ידי אנשי החזית לשחרור תיגראי. כראייה לכך, לדברי משרד הנציב העליון של האו"ם לזכויות האדם, קבוצת התמיכה האורומית (OSG) רשמה 594 הוצאות להורג ללא משפט ו-43 היעלמויות במעצר בין השנים 2005–2008. בנוסף, החל מנובמבר 2015 במהלך גל מחאות המוניות על ידי האורומו בנוגע להרחבת הגבול של הבירה אדיס אבבה, יותר מ-500 בני אדם נהרגו ורבים אחרים נפצעו. המחאות התפשטו גם לקבוצות אתניות נוספות בנוגע לעוולות חברתיות רחבות יותר. עקב כך, הכריזה אתיופיה באוקוטובר 2016 על מצב חירום^[8].

הנצרות אומצה באתיופיה בשנת 340 לספירה על ידי ממלכת אקסום. אתיופיה הייתה ממלכה נוצרית מוקדמת אשר נשארה בשלטון גם בעידן המודרני. כמו כן, האסלאם הגיע מאזור החוף בתקופת ימי הביניים מעבר למפרץ עדן, והוביל ליצירת המלחמות האסלאמיות והסולטניות בין הממלכות האדיה (Hadiya), באלי (Bali), פאתאגר (Fatagar), דוארו (Dawaro) ואדל (Adal). ממלכות אלו שלטו והשפיעו על ההיסטוריה של האורומו. השפעת מלחמת 30 השנים בין 1529–1559 שנערכה בין האורומו, הנוצרים והמוסלמים, פגעה בחוזק הפוליטי של הצדדים. באזור זה נמצא עיר שייח' חוסיין הקדוש למוסלמים. על כן, האמונות הדתיות של אורומו התפתחו בסביבה סוציו-פוליטית זו. במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20, הן המוסלמים ששלטו על אזורים רבים והן האתיופים האורתודוקסים שהחזיקו באזורים אחרים לא אפשרו לפרוטסטנטיים או לקתולים להמיר את דתם^[9].

במפקד האוכלוסייה שנערך ב-2007 באתיופיה אשר כלל את האורומו ותושבים אחרים נמצא כי 48.7% מאוכלוסייתה נוצרים, 47.5% מוסלמים ו3.3% מסורתיים. בקרב הנוצרים, האורתודוקסים מהווים את חלק הארי (30.5%) של אוכלוסייה, אחריהם הפרוטסטנטים (17.7%) ולבסוף הקתולים המהווים 0.5% בלבד. הדת המסורתית היא השכיחה ביותר בקרב אוכלוסיית האורומו הדרומית, הנצרות שכיחה יותר במרכזים עירוניים ובסביבתם, ואילו האסלאם שכיח יותר סמוך לגבול סומליה והצפון. כמו כן, דבקות במנהגים מסורתיים וטקסים עודנה נפוצה בקרב אורומו רבים ללא קשר לרקע הדתי שלהם. שמו של האלוהים של דת האורומו המסורתית הוא וואק (Waaq), אולם רק כ-3% מאוכלוסיית אורומו ממשיכים להאמין בו, בעיקר אלו החיים באזור בוראנה^[10].

קשה להתחקות על מוצאם של האורומו שכן לא היה להם כתב, ולכן את הדיווחים הקדומים אודותיהם חיברו אנשים שלא דברו את שפתם, ושלא הכירו את ההיסטוריה שלהם ואת אורחות חייהם. דיווחים אלה היו מוטים ונטו להקצין את ניצחונות האימפריה האתיופית מחד גיסא, ואת מפלות האורומו מאידך. בשל השוני התרבותי, הם גם התעלמו מתרבותם השוויונית יחסית לזמנה של האורומו^[2]. אולם מסורות שבעל-פה, שמתיישבות עם מסמך של הנזיר האתיופי אבא ברהה משנת 1593 שחיבר את הספר "זינהו לגאלה" בשפת הגעז (וכלל גם את המילון האמהרי-אורומו הראשון) יש חוקרים המשערים שמוצאם של האורומו הוא מסומליה^[4], בעוד אחרים ממקמים אותם לראשונה במרכז אפריקה או צפון קניה^[2].

האורומו היו במקור עם של רועים-נוודים. עדריהם החלו להתרחב במהירות והם היו זקוקים ליותר שטחי מרעה, על כן החלו לנדוד בקבוצות קטנות. בתקופה זו לא הייתה מלוכה בקרבם והאורומו בחרו את מנהיגיהם בהתבסס על שיטת גאדה, שלפיה מנהיג נבחר על ידי עמו. עד המאה ה-16, הופיעו שתי קונפדרציות אורומיות גדולות: אפרה (Afre) וסאדאקה (Sadaqa). אלו התבססו במקור בחלקים הדרומיים של אתיופיה והחלו לנוע צפונה במאה ה-16, מה שכונה "הגירת האורומה הגדולה"^[11] לדברי ההיסטוריון ריצ'רד פנקהרסט, הגירה זו הייתה קשורה לפשיטות הראשונות בתוך היבשה בקרן אפריקה על ידי אימאם אחמד אבן איברהים, שהוביל את מרד גראן באימפריה האתיופית. כמו כן, הגירה זו הייתה לאחת התוצאות המשמעותיות של מלחמת ההתשה בין צבאות נוצרים ומוסלמים באזור קרן אפריקה במאה ה-15 וה-16, בה נהרגו אנשים רבים^[12].

האורומו ושכניהם האתניים כמו אמהרה, סידאמה (Sidama), אדל וסומלי (Somali) נעו בין שלווה לתחרותיות אלימה לאורך השנים. השנים 1500–1800 התאפיינו בגלים של מלחמות ומאבקים בין נוצרים, מוסלמים ואוכלוסיות פוליתאיסטיות בקרן אפריקה. מאבקים אלו הובילו לפיצול מחדש של האוכלוסיות הגדולות. זאת ועוד, פעילותה של התנועה הצפונית, מזרחית ומערבית של האורומו בשנת 1535 שיקפה את ההרחבה של השטחים הסומאליים. הרחבת סומאליה משטחי אוגדן מערבה לכיוון נהר יובה הוביל לעימות עם אורומו. הרחבה זו הייתה חלק מהג'יהאד הסומלי כאמצעי לשלוט באדמה הפורייה הטובה ביותר ולהרחיב את האסלאם. כתוצאה מכך, הסומלים הצליחו לשלוט בשטחים שבהמשך עברו לחזקת אתיופיה לרבות חופי הים האדום. התפתחויות גאו-פוליטיות אלו יצרו ניגוד תחרותי בין אורומו לסומלים בתחרות על משאבי טריטוריה ומים^[13].

סיבה מרכזית להצלחתם של האורומו, הייתה פשיטות העבדות האינסופיות של ההנהגה האתיופית הנוצרית נגד העמים האליליים. פשיטות אלו בוצעו כביכול כדי לממן את המלחמה נגד האורומו. אולם למעשה תרמו בעקיפין דווקא להתפשטותם המהירה. פשיטות העבדות למעשה רוקנו את האזור, ויצרו ואקום שלתוכו האורומו נע במהירות, מבלי להיתקל בהתנגדות רבה^[4].

על פי רודולף וור, פרופסור להיסטוריה אפריקאית, עבדות הפכה לדבר כה מרכזי בכלכלה הפוליטית בקרן אפריקה כך של אורומה לא הייתה ברירה אלא להישאב אליה. עבדות הייתה ליסוד מרכזי בסדר החברתי, הפוליטי והכלכלי של הסוואנה הצפונית, אתיופיה והחוף האפריקאי המזרחי במשך כמה מאות שנים. העבדים סווגו לקבוצות על ידי אנשי אמהרה: "האדומים" שהיו בהירי עור ודוברי השפה הכושית ו"השחורים" שהיו כהי עור. העבדים ה"אדומים" היו יקרים יותר וניתן היה לייצא אותם, בעוד שה"שחורים" הוחזקו במקומם ולא נשלחו אל מעבר לים^[14]. כמו כן, על פי עדויות נוספות האורומו שיעבדו קבוצות אתניות אחרות במאה ה-16 אשר ישבו באזורים שכבשו במהלך מלחמות אכזריות^[15].

בעשורים הראשונים של המאה ה-19, התפתחו שלוש מונרכיות של אורומו: אנריה (Enarya), גומה (Goma) וגומא (Guma) (Degu, 2002: 142). האזור המכונה גאלה (Galla-land) שכולל את רוב מרכז ודרום אתיופיה היה שייך באותה תקופה לקבוצות אתניות אחרות. מנהיג אורומו בשם ראס גובאנה הוביל להתפתחות אתיופיה המודרנית ובזכות השילוב המדיני והצבאי שהביא עמו תרם לכיבוש אדמות נוספות והרחיב את גבולות אתיופיה לימים שלפני פלישת אחמד גראן. כמו כן, היחסים הבין שבטיים בקרב האורומו כמו גם מערכת היחסים שלהם עם אמהרה שמהווים את הקבוצה האתנית השנייה בגודלה, היו מסובכים מאז ומתמיד^[16].

ריבוד חברתי

כמו קבוצות אתניות אחרות בקרן אפריקה ומזרח אפריקה, לאורומו ריבוד חברתי המורכב מארבע שכבות היררכיות. השכבות הגבוהות כללו את האצילים שנקראו בוראנה (Borana) ו- גאבארו (Gabbaro). השכבות התחתונות הכילו אמנים למיניהם והשכבה התחתונה ביותר כללה עבדים. כל שכבה התמחתה בעיסוק מסוים כגון: נפחות, נגרות, נשק, קדרות, אריגה, עיבוד עורות וצייד^[17].

לוח שנה

האורומו פיתחו לוח שנה סולארי שהתחיל ככל הנראה מתקופת המאה ה-16 ולפני הגירת האורומה הגדולה. לוח שנה זה היה ליומן מתוחכם הדומה לאלה שנמצאו בקרב הסינים, ההודים ו המאיה. זה שימש עבורם לתזמון מועדים מיוחדים כמו יום סיומן של שמונה השנים בכל קבוצת גיל, ויום בחירת המנהיגים למערכת הגאדאא^[2]. כמו כן, על פי לוח זה, השנה החדשה של האורומו מתחילה בחודש אוקטובר. בלוח אינם מצוינים שבועות, אך קיים שם ייחודי עבור כל יום בחודש^[18].

מטבח

המזונות העיקריים של האורומו כוללים מוצרים מן החי כגון: פון (סוג של בשר), ענאן (חלב) באדו (גבינה) דהאבא (חמאה) ודגנים בצורת לחם או דייסה. הם נוהגים לשתות בירה, יין דבש וקפה וחלקם אף נוהגים ללעוס צ'את (גת), שהוא עלה ממריץ. המנה המיוחדת של האורומו נקראת איטו (Itoo) הכוללת תבשיל בשר או עוף, פלפל חריף ותבלינים נוספים. בנוסף, ישנו לחם ייחודי העשוי דוחן. ככלל, האורומו נוהגים לאכול שתי ארוחות מסודרות יחדיו על מגשים מעץ וישיבה על שרפרפים^[19].

במהלך ההיסטוריה, התפרסמו מספר אישיים מ האורומו הראויים לציון בתחומים שונים. הראשון מביניהם הוא אבבה ביקילה (Abebe Bikila), האתיופי הראשון שזכה במדליית זהב, ועשה זאת במשחקים האולימפיים ברומא בקיץ 1960, בענף ריצת המרתון^[20]. ספורטאית נוספת היא פאטומה רובה (Fatuma Roba) שהייתה האישה האפריקאית הראשונה שזכתה במדליית זהב בריצת מרתון באולימפיאדת אטלנטה (1996)^[21]. אישיות נוספת ראויה לציון היא מולטו טשומה (Mulatu Teshome), ונשיא אתיופיה שכיהן בשנים 2013–2018. [אבדיסה אגא] פטריוט אתיופי שנלחם באיטלקים.

Abbink. 1985. Myths and Rites of the Western Oromo of Ethiopia by Lambert Bartels. Reimer Press.
Clive L. N. Ruggles. 2005. Ancient Astronomy: An Encyclopedia of cosmologies and myth. ABC-CLIO Press.
Donald N. Levine. 2014. Greater Ethiopia: The evolution of a multiethnic society. University of Chicago Press.
Fahlbusch Erwin, 1999. The Encyclopedia of Christianity. Wm. B. Eerdmans Publishing.
Harold G. Marcus. 1994. A history of Ethiopia. University of California Press.
Hassen Mohammed. 2002. Conquest, tyranny, and Ethnocide against the Oromo: A historical assessment of human rights conditions in Ethiopia, ca. 1880s-2002. Georgia States University: Atlanta.
Hattenstone, Simon, 6.4.2012. "The Ethiopian town that's home to the world's greatest runners", the guardian, https://www.theguardian.com/sport/2012/apr/06/ethiopian-home-worlds-greatest-runners.
Maraniss David. 2008. Rome 1960: the Olympics that change the world. New-York: Simon and Schuster.
Mario I. Aguilar. 1996. "The eagle as messenger, pilgrim and voice: divinatory processes among the Waso Boorana of Kenia" In Journal of religion in Africa. Brill. pp. 56–72.
Mohammad Hassen. 2015. The Oromo and the christain kingdom of Ethiopia: 1300-1700. Cambridge University Press.
Milikias Paulos. 2003. Ethiopia, the TPLF, and the roots of the 2001 political tremor. Marianopolis College: Montreal.
Ta'a Tesema. 2006. The political economy of an African society in transformation: the case of Macca Oromo. Harrassowitz Verlag: Wiesbaden.
R. J. Hayword, Hassan Mohammed. 1981. "The Oromo orthographw of shaykh bakri sapalo" In Bulletin of The School of Oriental and African Studies. Cambridge University Press. pp. 550–566.
Pankhurst Ritchard. 1997. The Ethiopian Bordelands: Essays in Regional History from Ancient times to the end of the 18th' century. The Red Sea Press.
Rudolph T. Ware. 2011. The Cambridge world history of slavery. Cambridge University Press.
W. A. Degu. 2002. The state, the crisis of state institutions and refugee migration in the

horn of Africa: the cases of Ethiopia Sudan and Somalia. Amsterdam Thela Thesis.

2006, "Oromos", Countries and cultures, http://www.everyculture.com/wc/Costa-Rica-to-Georgia/Oromos.html#ixzz4bg5txd3v.

2016. Encyclopedia Britannica.

מדיה וקבצים בנושא אורומו בוויקישיתוף

אתיופיה - מדינת מיעוטים
אורומו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אורומו (עם אפריקני), דף שער בספרייה הלאומית

[1]
Tesema,2006:17
[2]
Mohammed Hassen, The Oromo and the Christian Kingdom of Ethiopia: 1300–1700, Boydell & Brewer (Originally: Cambridge University Press), 2015, עמ' 11
[3]
Hassen,2015: 2-3
[4]
Mohammed Hassen, [https://eprints.soas.ac.uk/29226/1/10731321.pdf THE OROMO OF ETHIOPIA, 1500-1850 : WITH SPECIAL EMPHASIS ON THE GIBE REGION], Thesis submitted for the degree of Ph.D. of the University of London School of Oriental and African Studies, 1982
[5]
Aguilar, 2007: 56-72
[6]
Hassan, 1981:44,550-556
[7]
milikias, 2003: 13-66
[8]
Hassen, 2002: 15-49
[9]
Fahlbusch, 1999: 158-159
[10]
Encyclopedia Britannica, 2016
[11]
Levine,2014: 78-89
[12]
Pankhurst,1997: 281-283
[13]
Degu, 2002: 142
[14]
Ware, 2011: 72-74)
[15]
Pankhurst, 1997: 284,423
[16]
Levine, 2014
[17]
Abbink.1985: 285-287
[18]
Ruggles ,2005: 45-46
[19]
Countries and cultures,2006
[20]
Maraniss,2008 : 373- 374
[21]
Hattenstone,2012

[הערה_מספר_אחת-1] [1]
Tesema,2006:17

[:1-2] [2]
Mohammed Hassen, The Oromo and the Christian Kingdom of Ethiopia: 1300–1700, Boydell & Brewer (Originally: Cambridge University Press), 2015, עמ' 11

[הערה_מספר_שתיים-3] [3]
Hassen,2015: 2-3

[:0-4] [4]
Mohammed Hassen, [https://eprints.soas.ac.uk/29226/1/10731321.pdf THE OROMO OF ETHIOPIA, 1500-1850 : WITH SPECIAL EMPHASIS ON THE GIBE REGION], Thesis submitted for the degree of Ph.D. of the University of London School of Oriental and African Studies, 1982

[הערה_מספר_שלוש-5] [5]
Aguilar, 2007: 56-72

[6] [6]
Hassan, 1981:44,550-556

[7] [7]
milikias, 2003: 13-66

[8] [8]
Hassen, 2002: 15-49

[9] [9]
Fahlbusch, 1999: 158-159

[10] [10]
Encyclopedia Britannica, 2016

[11] [11]
Levine,2014: 78-89

[12] [12]
Pankhurst,1997: 281-283

[13] [13]
Degu, 2002: 142

[14] [14]
Ware, 2011: 72-74)

[15] [15]
Pankhurst, 1997: 284,423

[16] [16]
Levine, 2014

[17] [17]
Abbink.1985: 285-287

[18] [18]
Ruggles ,2005: 45-46

[19] [19]
Countries and cultures,2006

[20] [20]
Maraniss,2008 : 373- 374

[21] [21]
Hattenstone,2012

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]