אשלים (היאחזות נח"ל)

אשלים הייתה היאחזות נח"ל שהתקיימה על הדרך מבאר שבע לפתחת ניצנה בין השנים 1956–1958.

ערך זה עוסק בהיאחזות נח"ל משנות ה-50. אם התכוונתם ליישוב קהילתי בשם זה, ראו אשלים.

הרקע להקמת ההיאחזות

ציר ביר עסלוג'–עוג'ה אל חפיר (צומת משאבים–ניצנה) נכבש בקרב עוג'ה במהלך מבצע חורב בסוף שנת 1948. בשנים שלפני מלחמת סיני היה אזור פתחת ניצנה בתחום האזור המפורז כחלק מהסכם שביתת הנשק עם מצרים. בעיקר מסיבות ביטחוניות, הוחלט ליישב את אזורי הספר בכלל ואת אזור ניצנה בפרט. תחילה הוקמה היאחזות נח"ל בגבעת רחל (היום מחנה קציעות) שישבה בתוך האזור המפורז. בהמשך, בעקבות התגברות התקפות הפדאיון ופלישה של כוחות מצרים לאזור ניצנה, הוחלט להרחיב את ההתיישבות בציר עסלוג'–עוג'ה, ועל כן הוקמו במרץ 1956 ההיאחזויות בארותיים (עזוז) ושיזף (שלח). באפריל 1956, סייר ראש הממשלה דוד בן-גוריון באזור והתלהב מהיישובים התורמים לביטחון המדינה ולבניין הארץ. בהסכמת הרמטכ"ל משה דיין וראשי המערכת המיישבת, לוי אשכול ורענן ויץ, הוחלט להעלות אל קרקע עוד שתי היאחזויות נוספות.

ההיאחזות אשלים קמה ב-18 ביוני 1956 באזור משלטי הת'מילה, שהיה אחד מאתרי הקרבות במהלך מבצע חורב במלחמת העצמאות (ת'מילה (מערבית)= מקווה מים עליונים). במקביל באותו היום קמה גם היאחזות מבוא שבטה (נח"ל שבטה) כעשרה ק"מ מעבר לכביש^[1]. היאחזות זו שרדה רק חמישה חודשים.

מקור השם

בימים הראשונים נקראה ההיאחזות 'פקועה' על שם אבטיח הפקועה, צמח בר שגדל באזור. שם זה שונה במהרה על ידי הגרעין המיישב שביקש להתנער מהקונוטציה ל'בני פקועה' (שהיה כינוי גנאי בפי מורות כלפי תלמידים סוררים), לשם 'אשלים', על שם עצי האשל שגם הם גדלים באזור.

החיים בהיאחזות

תושבי 'היאחזות אשלים' היו מגרעיני הנח"ל (כמה עשרות נח"לאים בכל מחזור, רובם בוגרי בתי ספר חקלאיים) וסגל המפקדים (מ"כים ומ"פ). הגדוד הגזרתי שהורכב מחמש ההיאחזויות נקרא גדוד 150 והמג"ד ישב ב'היאחזות שלח'. החיילים שישבו באשלים, מילאו את תפקידם במסלול קבוע: חצי שנה טירונות, חצי שנה בהיאחזות, חצי שנה אימון מתקדם וחצי שנה של"ת (שירות ללא תשלום) ביישוב היעד.

חיי היום-יום התאפיינו בעבודה ובאימונים. העבודה לא הייתה רבה, והתבצעה בגן הירק, ברעיית עדר הכבשים, טיפול בברווזים ובניסיונות לחפור תעלות למים. בנחל הבשור, שסמוך להיאחזות, מצאו החיילים שרידי טרסות שהעידו כנראה על קיום חקלאות קדומה בנחל אך לא הצליחו לשחזר את הגידולים בהן. מים הובאו פעם ביום מרביבים על ידי מכלית מים ומדי יום הגיעה אספקת אוכל על ידי קומנדקר שהצטייד בבאר שבע. הלבוש במשך היום היה אזרחי, ואף על פי שהתקיימו שמירות בלילה יחד עם אימוני הקפצות, פינוי מוקשים וכו', נשמרה החזות יישובית ולא של בסיס צבאי. חברי הגרעין לא הרגישו תחושה של איום ביטחוני אמיתי, וגם בדואים לא נראו באזור אשלים.

בחודשים שלפני מלחמת סיני הייתה ההתיישבות באזור חשובה מתמיד. זאב צור, חבר הכנסת מטעם אחדות העבודה, אמר: "טרם עשינו את עבודת כיבוש הנגב. כל נקודה נוספת – מרחיבה ומבטיחה את גבולנו. אנו מתחפרים באדמה". מלבד הרושם ההגנתי, היה נראה שאשלים ושכנותיה (שיזף, בארותיים, עזוז, קציעות וכרם אבשלום) – נמצאים שם כדי להישאר. היה רצון להפוך את ההיאחזות ליישוב קבע, שתושביו יהפכו לחקלאים. ההצדקה ביטחונית לכך מובאת בדבריו של איתמר בן ברק, אלוף פיקוד הנח"ל: "מתיישב ייטיב להגן על כברת אדמתו המעובדת יותר מחייל בשוחתו ובחפירתו". ואף התקיים טקס מטעם הקיבוץ המאוחד לכבוד הקמת הנקודה השישים של הארגון. ישובי הקבע השכנים, רביבים ומשאבי שדה, שמחו על המצטרפים החדשים שעזרו להגדיל את ההתיישבות באזור, וניאותו להדריך חברתית וחקלאית את הנח"לאים.

הגרעינים שעלו להיאחזות: 'מרחבים ב', המחנות העולים למחניים; 'שדה-רגבים', חברת נוער עולה לרגבים. הגרעינים שהוכשרו בישוב: 'רעים', הנוער העולה למנרה; 'מתערים' א' ו-ב', המחנות העולים למנרה; 'עלומים', חברת נוער לגבת; 'לנגב ב', גרעין פרטי לרביבים.

פירוק ההיאחזות

שרידי דיר הכבשים מהיאחזות הנח"ל על רקע היישוב החדש. ההיאחזות ישבה על הגבעה המגודרת מצד ימין

למרות רצונם של חברי גרעין הנח"ל לחזור וליישב את המקום בפרק השל"ת של שירותם, היו מי שהתנגדו לכך. יוסף ויץ, ממנהלי הקק"ל, היה סבור כי מבחינה חקלאית הקרקע באזור לא פורייה ואין בה מקורות מים. אמנם התפקיד הביטחוני חשוב אך יישוב תושבי קבע במקום יהיה לדבריו "משמר צבאי נצחי" – ה"אדמה שראויה לעיבוד מועטה ומפוזרת ומלוחה ברובה. אקלים שחון ומשקעים מתחת למאה מ"מ בשנה ... אין הצדקה להפריש לשם מים מבחינה כלכלית ומתנחלים באזורים אלו היוו נטל על קופת המדינה". עקב כך חשב ויץ שעדיף להשאיר את ההיאחזויות במתכונת צבאית שבה מתחלפים החיילים כל חצי שנה, ולא להפכה ליישוב קבע.

ההיאחזות פורקה לאחר שנתיים על הקרקע כיוון שלא היו הצדקות ביטחוניות מספיקות או כלכליות להחזיקה. מבחינה כלכלית החקלאות לא הצליחה להתפתח, היו חסרים מקומות עבודה, ולא היה גורם שלחץ על מימון צינור המים להיאחזות. למרות ניסיונותיהם של הגרעינים המיישבים לעשות חקלאות ולאגור מים, לא היו מספיק שיטפונות או מקורות מים טבעיים שיאפשרו גידולים, מחיר המים היה גבוה והצינור שתוכנן לא הגיע לידי מימוש. ההיאחזות היוותה נטל כלכלי כבד על הסוכנות. לאחר שהיה נראה שאין איום ביטחוני ממשי אחרי מבצע קדש, ביטול ה"מפורז" והקמת כוח חרום של האו"ם, הוחלט להפסיק את התזרים התקציבי. אפשר להניח שהקמתו של מחנה שבטה במקום גם כן תרמה להפחתת הלחץ הביטחוני. למרות התנגדותם של בן-גוריון שרצה ליישב את אזורי הספר בנגב, של הקיבוץ המאוחד שביקשו גם כן לחזק את התיישבות הנגב ושל הנח"לאים שביקשו לחזור ולשבת באשלים כישוב קבע, ההיאחזות פונתה ב-16 במאי 1958.

בשנת 1979 הוקם במקום יישוב קהילתי שנקרא גם הוא אשלים. בכניסה ליישוב ניתן לראות את שרידי הדיר מתקופת ההיאחזות.

לקריאה נוספת

• יאיר דואר (1992), לנו המגל הוא החרב (הקישור אינו פעיל), תל אביב, יד טבנקין.
• זאב זיוון (2012), מניצנה עד אילת - סיפורו של הנגב הדרומי 1949–1957, אוניברסיטת בן-גוריון, מכון בן-גוריון לחקר ישראל וציונות.
• זאב צור (1983), הקיבוץ המאוחד בישובה של הארץ, כרך ג' 1949–1960, מכון טבנקין.

הערות שוליים

1. שני יישובי נח"ל הוקמו בנגב הרחוק, חרות, 19 ביוני 1956