ארתור מיין

ארתור מיין (באנגלית: Arthur Meighen;‏ 16 ביוני 1874 – 5 באוגוסט 1960) היה עורך דין ופוליטיקאי קנדי שכיהן כראש ממשלת קנדה, התשיעי במניין מאז איחוד קנדה, בשתי תקופות כהונה: הראשונה מיולי 1920 ועד דצמבר 1921 והשנייה מיוני עד ספטמבר 1926. הוא שימש כמנהיג המפלגה השמרנית של קנדה בין השנים 1920 – 1926 ושוב, בין השנים 1941 – 1942.

ארתור מיין
Arthur Meighen

ארתור מיין, 1912
לידה	16 ביוני 1874 אנדרסון אונטריו, קנדה
פטירה	5 באוגוסט 1960 (בגיל 86) טורונטו אונטריו, קנדה
שם לידה	Arthur Meighen
מדינה	קנדה קנדה
מקום קבורה	St. Marys Cemetery
השכלה	אוניברסיטת טורונטו
מפלגה	המפלגה השמרנית של קנדה
בת זוג	איזבל מיין
ראש ממשלת קנדה ה־9 (כהונה ראשונה) 10 ביולי 1920 – 29 בדצמבר 1921 (שנה) → רוברט בורדן מקנזי קינג ←
ראש ממשלת קנדה ה־9 (כהונה שנייה) 29 ביוני 1926 – 25 בספטמבר 1926 (89 ימים) → מקנזי קינג מקנזי קינג ←
חתימה

מיין נולד במחוז הכפרי של פרת' שבאונטריו. הוא למד מתמטיקה באוניברסיטת טורונטו ולאחר מכן המשיך את לימודיו בבית הספר למשפטים אוסגוד. לאחר שהוסמך כעורך דין עבר לעיירה פרוטאג' לה פריירי שבמניטובה. ב-1908 הוא נבחר לבית הנבחרים הקנדי כשהיה בן 34 וב-1913 הוא מונה כשר בקבינט של רוברט בורדן. בממשלת בורדן שימש מיין כפרקליט המדינה (1917-1913), מזכיר המדינה (1917), שר המכרות (1917; 1920-1919), שר הפנים (1920-1917) והמפקח הכללי לענייני האינדיאנים (1920-1917).

ב-1920 ירש מיין את בורדן כמנהיג המפלגה השמרנית וכראש הממשלה, הראשון מבין ראשי ממשלת קנדה שנולד לאחר איחוד קנדה והיחיד עד כה שנבחר מטעם מחוז בחירה במניטובה. בבחירות של 1921 הוא נחל תבוסה קשה מידי המפלגה הליברלית בראשותו של ויליאם ליון מקנזי קינג. בבחירות ביניים שנערכו ב-1922 הוא נבחר מחדש לפרלמנט והמשיך להיות מנהיג האופוזיציה. בבחירות של 1925 היו חסרים למפלגתו שמונה מושבים בלבד כדי להצליח ולהשיג רוב להרכבת ממשלה.

תקופת כהונתו השנייה הקצרה של מיין כראש הממשלה הגיעה בעקבות "פרשת בינג קינג" והוא מונה לתפקיד בעקבות סירובו של מקנזי קינג לעריכת בחירות ובקשתו להתפטר. עד מהרה הוא הובס בהצעת אי-אמון שבעקבותיה נערכו בחירות כלליות שבהן איבדו השמרנים 24 מושבים וכל סיכוי להרכבת ממשלה.

לאחר הפסדו בבחירות 1926 התפטר מיין מתפקידו כמנהיג המפלגה ופרש מהחיים הפוליטיים כדי לשוב לעיסוקו בעריכת דין. ב-1932 הוא מונה כחבר הסנאט הקנדי ובתקופת כהונתו של ריצ'רד בדפורד בנט הוא שימש כמנהיג סיעת ממשלה בסנאט וכשר בלי תיק עד 1935. ב-1941, כשהיה בן 67, היה מיין שוב למנהיג המפלגה השמרנית, זאת בעקבות התפטרותו של רוברט מניון. הוא ניסה להיבחר שוב לבית הנבחרים בבחירות ביניים שנערכו במחוז הבחירה של יורק דרום, אך הפסיד בהן וזמן קצר לאחר מכן התפטר שוב מתפקידו כמנהיג המפלגה השמרנית.

ראשית חייו

ארתור מיין נולד בחווה ליד העיירה אנדרסון שבמחוז פרת', אונטריו לאביו ג'וזף מיין ולאמו מרי ג'יין בל. הוא התחנך בבית הספר היסודי בלנשארדף שבעיירה, שם בנוסף להיותו נכדו של מנהל בית הספר הוא היה תלמיד מצטיין ששימש כדוגמה לחבריו. ב-1892, בשנת לימודיו האחרונה בבית הספר התיכון במכון האוניברסיטאי סנט מרי, שלימים היה לבית הספר הציבורי נורת' וורד בסנט מרי (וכיום קרוי על שמו של מיין), הוא נבחר כמזכיר האגודה הספרותית והצטיין בפעילותו באגודת הדיבייט של בית ספרו בתקופה שהצטיינות בתחום זה הייתה ערובה למוניטין גבוה. הוא היה המצטיין בכיתתו במתמטיקה, אנגלית ולטינית.

לאחר סיום לימודיו בתיכון הוא החל ללמוד בקולג' האוניברסיטה של אוניברסיטת טורונטו, שם ב-1896 הוא קיבל תואר שני במתמטיקה, ושוב היה מצטיין בכיתתו. בתקופת לימודיו הוא הכיר את ויליאם ליון מקנזי קינג וכבר אז היה ליריבו. השניים, שלימים היו ראשי ממשלה, לא הסתדרו זה עם זה כבר מראשית היכרותם. לאחר מכן הוא סיים לימודי משפטים בבית הספר למשפטים על שם אוסגוד (Osgoode) של אוניברסיטת יורק.

ב-1904 נשא מיין לאישה את איזבל פוקס ויחד הם הביאו לעולם שני בנים ובת אחת.

ראשית הקריירה המקצועית

זמן קצר לאחר שסיים את לימודי המשפטים עקר מיין למניטובה. בראשית הקריירה המקצועית שלו הוא התנסה בכמה עיסוקים, כולל כמורה, עורך דין ואיש עסקים, לפני שהחל להיות מעורב בפוליטיקה כחבר המפלגה השמרנית. בפעילותו הציבורית היה מיין לנואם מהשורה הראשונה ונאמר שהוא ליטש את כושר הנאום שלו באמצעות מתן הרצאות לפני כיתות ריקות לאחר הלימודים. הוא נודע כבעל שכל חד.

ראשית הקריירה הפוליטית

ב-1908, כאשר היה בן 34, נבחר מיין לראשונה לבית הנבחרים של קנדה מטעם מחוז הבחירה של פרוטאג' לה פריירי, שם הביס את מי שייצג קודם לכן את המחוז, ג'ון קרופורד. ב-1911 ניצח מיין פעם נוספת בבחירות, הפעם כחבר מפלגת השלטון החדשה. ב-1913 הוא ניצח שוב בבחירות לאחר שמונה לתפקיד פרקליט המדינה (Solicitor General) בממשלתו של רוברט בורדן.

בזכות נאומיו הלוהטים והסרקסטיים רכש מיין אוהדים בשורת הספסלים האחוריים של המפלגה השמרנית, שראו בו כאדם בעל היגיון, מעודכן ובעל עקרונות. על אוהדיו נמנו אלו במפלגה שחשו שממשלתו של בורדן איבדה את הכיוון שלה.

שר בממשלה

מיין שימש בתפקיד פרקליט המדינה מיוני 1913 ועד אוגוסט 1917, אז הוא התמנה לתפקיד שר המכרות ומזכיר המדינה (השר האחראי על הקשרים בין קנדה לממשלת בריטניה). ב-1917 הוא היה אחראי בעיקר על יישום מדיניות גיוס החובה, כתוצאה ממשבר הגיוס שהתחולל באותה שנה. ראויה לציון היא החלטת הממשלה לאפשר זכות הצבעה לתומכי גיוס החובה (חיילים ובני משפחותיהם), במקביל לשלילת זכות ההצבעה ממתנגדים אפשריים למדיניות גיוס החובה, כמו מהגרים. באוקטובר 1917 מונה מיין לתפקיד חדש, הפעם כשר הפנים והמפקח הכללי על ענייני האינדיאנים.

בבחירות הכלליות שנערכו בדצמבר אותה שנה הוא נבחר מחדש. בבחירות אלה ממשלת האיחוד של בורדן הביסה את המפלגה הליברלית שבאופוזיציה בהנהגתו של וילפריד לורייה על רקע סוגיית הגיוס.

כשר הפנים ניהל מיין בפרלמנט את החקיקה הרחבה ביותר שהתקיימה מעולם בפרלמנט כלשהו באימפריה הבריטית: מיזוג של מספר חברות רכבת פושטות רגל לחברת הרכבת הלאומית של קנדה (אנ'), שקיימת עד היום.

ב-1919, כשר המשפטים בפועל וכבכיר נציגי מניטובה בממשלתו של בורדן, סייע מיין לדכא את השביתה הכללית בויניפג. זמן קצר לאחר סיום השביתה, הוא הפעיל את סעיף 98 בחוק הפלילי שאסר על הקמת התאגדויות שנחשבו כמסיתות. אף על פי שלעיתים קרובות נמתחה על מיין ביקורת על ידי ההיסטוריונים על פעולותיו להעמדה לדין של מנהיגי השביתה, למעשה הוא דחה דרישות שהתביעות יוגשו על ידי הממשלה הפדרלית כאשר ממשלת מניטובה סירבה לעשות כן. ביום האחרון של 1920 מונה מיין שוב כשר המכרות.

כהונה ראשונה כראש הממשלה

ב-10 ביולי 1920 היה מיין למנהיג המפלגה השמרנית והמפלגה היוניוניסטית ומונה כראש ממשלת קנדה לאחר שבורדן התפטר וויליאם תומאס וייט דחה את הזמנתו של המושל הכללי להרכיב ממשלה. תקופת כהונתו הראשונה של מיין כראש הממשלה ארכה כשנה וחצי.

מיין התמודד בבחירות של 1921 כמנהיג המפלגה הליברלית לאומית והשמרנית בניסיון לשמור על הברית עם הליברלים שתמכו בממשלת האיחוד שהוקמה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. אף על פי כן, מעשיו להנהגת גיוס החובה פגעו בתמיכה במפלגה בקוויבק, שהייתה ממילא כבר חלשה, בעוד שהשביתה הכללית בוויניפג ומחירי התוצרת החקלאית פגעו באהדה כלפיו הן בקרב מעמד העובדים ובן בקרב המגזר החקלאי. המפלגה הובסה על ידי הליברלים בהנהגתו של ויליאם ליון מקנזי קינג. מיין איבד את מושבו בפרלמנט במחוז הבחירה שלו והמפלגה הפכה לשלישית בגודלה אחרי המפלגה הפרוגרסיבית שאך הוקמה.

באופוזיציה

מיין המשך להנהיג את המפלגה השמרנית (ששבה לשמה המקורי) וב-1922 שב לפרלמנט לאחר שניצח בבחירות ביניים במחוז גרנוויל שבמזרח אונטריו.

על אף העובדה שמפלגתו הייתה לשלישית בגודלה, היה מיין למנהיג האופוזיציה, לאחר שהפרוגרסיביים דחו את ההצעה להיות האופוזיציה הרשמית. שלא כמו לורייה ובורדן, שביניהם הייתה מערכת יחסים עם כבוד הדדי, שררה בין מיין לבין קינג מערכת יחסים של חוסר אמון ועוינות. מיין התייחס בזלזול לקינג וכינה אותו בכינוי "רקס" (כינויו מתקופת לימודיהם באוניברסיטה) וראה בו אדם חסר מצפון. קינג התייחס למיין כאל שמרן בלתי מתפשר שהיה נכון להרוס את השקט החברתי של קנדה לאחר האירועים הטראומטיים של המלחמה. יריבותם המרירה והבלתי וותרנית הייתה ככל הנראה הנבזית ביותר בהיסטוריה של הפוליטיקה הקנדית.

תקופת כהונתו של מיין כמנהיג האופוזיציה עמדה בעיקר בסימן התגובה שלו למשבר צ'נקלה, שבו שר המושבות הבריטי, וינסטון צ'רצ'יל, הדליף לעיתונות שהדומיניונים יקראו לסייע לכוחות הבריטיים בצ'נקלה שבטורקיה. כשבאותה עת היה הפרלמנט בפגרה, סירב קינג להתחייב לפעולה ללא אישור הפרלמנט וטען שהעניין לא חשוב דיו כדי לכנס את הפרלמנט. מיין גינה בחריפות את הצהרתו של קינג, וציטט את ראש הממשלה לשעבר, וילפריד לורייה, שאמר: "כאשר קריאתה של בריטניה מגיעה, אזי על קנדה לומר 'מוכנים, כן אנו מוכנים, אנו עומדים לצדך'". המשבר נרגע תוך כמה ימים, עוד לפני שבקשה כזו הגיעה ובעקבותיו נפלה ממשלתו של ראש ממשלת בריטניה, דייוויד לויד ג'ורג'. מיין נותר עם מוניטין של מי שמוכן לתמוך באינטרסים הבריטים באופן עיוור.

ממשלתו הליברלית של מקנזי קינג הסתבכה עד מהרה בשערוריית שוחד במחלקת המכס. בעוד שהפכפכנותה של הממשלה והארגון הלקוי של המפלגה הפרוגרסיבית יצרו הזדמנות עבור השמרנים, סירב מיין לעבור מגישתו להשיב את הסדר החברתי שמלפני המלחמה ולחזור לרמת המחירים של "המדיניות הלאומית". האסטרטגיה שלו בקוויבק כללה הענקת אוטונומיה לאסיוף-ליאון פטנוד לנהל את המערכה בלי התערבות מצד מטה המפלגה השמרנית.

מיין והשמרנים נחלו ניצחון שלא היה חד משמעי בבחירות הכלליות של 1925. קינג, שכיהן אז כראש הממשלה, בחר להבטיח את אמון הבית בו באמצעות ברית בלתי רשמית עם הפרוגרסיביים. מיין גינה את קינג על כך שנאחז במשרתו כמו "לובסטר הנאחז בצבתותיו".

כהונה שנייה כראש הממשלה

לאחר חשיפת שערוריית השוחד במחלקת המכס, היה קינג על סף איבוד אמונו של בית הנבחרים. לפני ההצבעה ביקש קינג מהמושל הכללי, הלורד בינג, לפזר את הפרלמנט.

בינג, בהאמינו שהבקשה בלתי ראויה, בהתחשב בזמן הקצר שחלף מאז הבחירות, ובראותו את מספר חברי הפרלמנט שיתמכו במיין ואת הסיכויים הקלושים של קינג לזכות באמון הבית, ניצל את זכותו על פי החוק וסירב לבקשתו. לקינג לא הייתה ברירה והוא התפטר מתפקידו כראש הממשלה. מיין, שהבטיח לעצמו את תמיכת הפרוגרסיביים שבאופוזיציה, הוזמן על ידי בינג להרכיב ממשלה חדשה וקיבל את ההזמנה.

בשל האפשרות של אי קבלת אמון בית הנבחרים, ייעץ מיין לבינג למנות את השרים במעמד של "שרים בפועל", כדי להימנע מהצורך להתמודד בבחירות ביניים כפי שחייבה אז החוקה. קינג ניצל את הטכניקה הזאת כדי ללעוג לממשלה והוסיף והאשים את מיין שהוא פעל בחוסר אחריות כאשר נעתר להזמנתו של בינג להתמנות כראש הממשלה, ובכך גייס את תמיכתם של הפרוגרסיביים להפיל את הממשלה. שלושה ימים לאחר הקמת ממשלת מיין היא נפלה בהצבעת אי-אמון על רקע מינוי "השרים בפועל". מבלי שיראה לעין חבר פרלמנט אחר שיוכל להשיג את אמון הבית, הכריז בינג על עריכת בחירות חדשות.

התנהלותו של בינג זכתה לכינוי פרשת בינג קינג. עד היום נמשך הוויכוח אם קינג לא כיבד את זכותו החוקתית של המושל הכללי לסרב לבקשתו של ראש הממשלה להכרזה על בחירות, או אם בינג התערב בענייני הפרלמנט הקנדי כמנהיג בלתי נבחר והפר את העיקרון של ממשלה נבחרת ואת המסורת ארוכת השנים של חוסר מעורבות.

אף על פי שמינויו של מיין כראש הממשלה העניק לשמרנים שליטה על מנגנון הבחירות, חולשתם בקוויבק ובמערב קנדה המשיכה ומיין התמודד מול התקפותיהם של מקנזי קינג והליברלים על כך שקיבל את הזמנתו של בינג להרכיב ממשלה. אף על פי שהשמרנים זכו באחוזים גבוהים מכלל קולות הבורחים, הם איבדו את השלטון בעקבות זכייתם של הליברלים ברוב המושבים בבית הנבחרים ועלה בידם להקים ממשלת מיעוט יציבה עם תמיכתם של הפרוגרסיביים. מיין עצמו הובס שוב במחוז הבחירה שלו, לאחר שייצג אותו במשך שלושה חודשים בלבד.

זמן קצר לאחר הודיע מיין על התפטרותו ממנהיגות המפלגה השמרנית, אף על פי שבמהלך נאומו בוועידת המפלגה היה ברור שהוא מנסה לשלהב את החברים כדי להיבחר מחדש. לאחר מכן הוא עבר לטורונטו, שם חזר לעסוק בעריכת דין.

חבר הסנאט

ב-1932 מונה מיין כחבר הסנאט הקנדי בהמלצתו של מי שכיהן אז כראש הממשלה מטעם השמרנים, ריצ'רד בדפורד בנט. עד אוקטובר 1935 הוא שימש כמנהיג סיעת הממשלה בסנאט וכשר בלי תיק. לאחר מכן, ועד התפטרותו מהסנאט בינואר 1942 הוא שימש כמנהיג האופוזיציה בסנאט.

שובו למנהיגות המפלגה

בסוף 1941 נבחר מיין פה אחד על ידי וועידת המפלגה השמרנית לכהן שוב כמנהיגה במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא קיבל את מנהיגות המפלגה ב-13 בנובמבר אותה שנה וניהל מערכה בעד גיוס חובה לשירות מעבר לים, צעד שקודמו בתפקיד, רוברט מניון, התנגד לו. כמנהיג המפלגה הוא המשיך לתמוך בקיומה של ממשלת אחדות לאומית בשיתוף כל המפלגות, מהלך שבו תמכה המפלגה בבחירות הכלליות של 1940.

מיין שלא החזיק במושב בבית הנבחרים, התפטר ב-16 בינואר 1942 מהסנאט והתמודד בבחירות ביניים במחוז הבחירה של דרום יורק שבטורונטו. מועמדותו זכתה לתמיכה בלתי צפויה מראש ממשלת אונטריו, מיטצ'ל הפבורן. צעדו זה של הפבורן זירז את תום כהונתו כראש ממשלת הפרובינציה ובכל מקרה לא העניק למיין תמיכה בת קיימא בקרב ציבור הבוחרים. הליברלים לא הציגו מועמד בבחירות ביניים אלו, זאת על פי המוסכמה המקובלת שעל פיה היה נהוג לאפשר למנהיג האופוזיציה לזכות במושב בבית הנבחרים במקרה שהוא לא מכהן בו. אף על פי כן, מתוך שנאה עמוקה למנהיג המפלגה השמרנית ומתוך מחשבה שחזרתו לבית הנבחרים של מיין, שהיה ידוע כתומך בגיוס החובה, תצית מחדש את להבות הוויכוח על סוגיה זו, דאג מקנזי קינג שמועמד מפלגת הפדרציה השיתופית של הדומיניון, ג'וזף נוסוורת'י, יתמודד במחוז הבחירה וכתוצאה מכך בבחירות שנערכו ב-9 בפברואר 1942 הובס מיין.

כשמנהיג המפלגה נמצא מחוץ לבית הנבחרים, נחלשה המפלגה השמרנית יותר ויותר. מיין המשיך להיאבק למען הנהגתו המידית של גיוס חובה כחלק מהמלחמה הכוללת שהתנהלה במהלך האביב והקיץ של אותה שנה, אך חדל מניסיונותיו לזכות מחדש במושב בבית הנבחרים. בספטמבר קרא מיין לוועידת המפלגה להרחיב את משיכתה של המפלגה בציבור. עדיין לא היה ברור אם הוא ביקש שמנהיגותו תאושר מחדש או שהמפלגה תבחר את יורשו. עם התקרב הוועידה, דיווחו מקורות בעיתונות שמיין פנה לראש ממשלת מניטובה, חבר המפלגה ג'ון בראקן, שיקבל על עצמו את מנהיגות המפלגה וכן שהמפלגה תאמץ את קבלת מדיניות מדינת הרווחה. ב-9 בדצמבר 1942 הכריז מיין בנאומו המרכזי בוועידה שהוא לא מציג את מועמדותו כמנהיג המפלגה, ובסופו של דבר בחרה המפלגה בבראקן כמנהיג החדש ושינתה את שמה ל"מפלגה הפרוגרסיבית שמרנית של קנדה".

פרישתו, מותו ומורשתו

בעקבות פרישתו השנייה מן החיים הפוליטיים, שב מיין לעסוק בעריכת דין בטורונטו. ארתור מיין מת מאי-ספיקת לב בגיל 86 ב-5 באוגוסט 1960. הוא נטמן בבית הקברות שבסנט מרי שבאונטריו, ליד מקום הולדתו. תקופת פרישתו הייתה הארוכה ביותר מכל ראשי ממשלת קנדה, 33 שנים ו-315, עד שבינואר 2014 עקף אותו ג'ון קלארק.

ב-1961 הוציא דואר קנדה בול הנושא את דמותו. באותה שנה הוא הוסף לרשימת האישים בעלי חשיבות היסטורית לאומית של מועצת האתרים ההיסטוריים של קנדה. על שמו נקראו בתי ספר בפרוטאג' לה פריירי ובסנט מרי, הר ברכס הרי קריבו שבקולומביה הבריטית, אי בצפון-מערב נונאווט, ספרייה ואחד מבנייני הממשלה בטורונטו וגנים בסטרטפורד שבאונטריו.

הפרופסור לחינוך מאוניברסיטת וינדזור, אונטריו, לארי א. גלספורד, סיכם את דמותו של מיין: "ברשימה שלי בה דירגתי את ראשי ממשלת קנדה על פי הישגיהם בתקופת כהונתם, ארתור מיין לא מדורג במקום גבוה".

בשנת 1925 אמר מיין שהתוצאה המבורכת ביותר של מלחמת העולם הראשונה הייתה הצהרת בלפור^[1].

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ארתור מיין בוויקישיתוף

• סקירה על חייו מתוך המילון הביוגרפי הקנדי
• ארתור מיין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ארתור מיין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

1. Prime Minister for Canada on Hebrew University, פלסטיין בולטין, 6 במאי 1925