Remove ads
הָאֱמוֹרִים (לפי ניקוד המסורה) או אָמוּרִּים (בכתב יתדות: 𒈥𒌅,[2] בשומרית: MAR.TU, מרתו, באכדית: Amurrû או Amurrītu)[3] היה עם דובר שפה שמית צפון־מערבית, נוודי ברובו. מקורם של האמורים הוא מערבות צפון מזרח סוריה של היום, ומשם נדדו שבטים אמורים שונים מזרחה ומערבה.
.jpg)
הגדרת האמורים אינה חד משמעית: חלק מהחוקרים מחשיבים אף את החיקסוס כאמורים בצורה מסוימת, או רואים בתואר אמורי תואר שאיננו אתני טהור אלא גם בעל מאפיינים חברתיים.[4]
ערבות המדבר הסורי, לרבות עמקי הפרת התיכון והחבור אותם הן חוצות, היו נקודת המוצא לנדידת האמורים לסהר הפורה באלף ה־3 לפנה"ס, והיוו ואזור הריכוז המרכזי שלהם בתקופה הבבלית הקדומה.[5] אותן ערבות הן האזור היחיד המתאים מבחינה אקלימית ואקולוגית למאפייני האמורים הקדומים – נוודות המתבססת על רעיית צאן.[6]
לקראת סוף האלף ה־3 לפנה"ס חוותה ארץ בבל (כלומר האזור בין הפרת והחידקל שמדרום לבגדד) הגירה הולכת וגדלה של נוודים מגדלי צאן, שמקורם בערבות המדבר הסורי.[7] הסיבה שהביאה את האמורים לנדוד לא ידועה; ייתכן שמדובר בשינויים אקולוגיים, לחץ לנדוד בעקבות גדילת האוכלוסייה או תנאים פוליטיים לא יציבים.[8]
השם ומקורו
המונח השומרי Martu (מרתו) מקביל למונח האכדי Amurru (טופונים, שם ארץ) ו־Amurrû/Amurrītu (כשם העם, האנשים); האחרון בתורו מקביל למושג המקראי "אמרי" – אֱמֹרִי (לפי ניקוד המסורה) או אָמֻרִּי (ʾamur(r)ī, לפי שחזור ההיגוי המקורי).[9] המונח השומרי מאוית לרוב כ־MAR.TU, אך לעיתים גם בצורות אחרות, כמו MAR.DU8.[3] סביר שקיים קשר בין המונח השומרי לאכדי, אך קשה לעמוד על טיבו.[3] מקובל במחקר ששורש המונח המקורי הוא מ־ר־ר, אך האטימולוגיה של המונח לא ברורה.[3] בכתבים שומרים מוקדמים (מסוף האלף ה־3 לפנה"ס), וכן במקורות אכדיים מהמחצית הראשונה של האלף השני, אמֻרֻּ הוא גם שם לכיוון המערב, וכן שם הארץ התחומה בין הפרת, הים התיכון וגבול מצרים (בדומה לעבר הנהר).[10][11] עדויות מאבלה מראות כי מרתו (Mar-tuki או Mar-tumki) הייתה מזרחית לאבלה, כך שסביר להניח ששם הישות הגאוגרפית היה הראשון וממנו נגזר מאוחר יותר שם הכיוון הגאוגרפי מערב (או צפון־מערב), ולא להפך (בדומה לשמות הכיוונים הגזורים משמות הארצות אלם – מזרח, שומר – דרום ושוברתו (אנ') – צפון).[3]
במקומות אחרים ניכרים קשרים בין המונח אמורים למונחים "חֿנה" ו"אחֿלמו", המייצגים נוודים.[12]
העדויות הראשונות למונח מרתו נמצאו החל מאמצע האלף ה־3 לפנה"ס בשורופק ובאבלה, ככינוי לאנשים ולישות מדינית.[7] ארץ מרתו ואנשי מרתו קשורים באלף ה־3 לפנה"ס באופן מובהק לאזור הפרת התיכון, כלומר לתותול ואמר בכתבי אבלה, ולהר בישרי (אנ') בתקופה האכדית הקדומה (נרם-סין כינה את ההר ba-sa-ar SA-DÚ-ì MAR-TUki,[13] "בסר (בישרי) הר האמורי", ובנו שר-כלי-שרי (אנ') כתב שהביס את ה־MAR-TU-am בהר בסר (בישרי)) ובתקופת אור השלישית.[14] גודאה מלך לגש ייבא אבנים מ"בַסַלַּה (בסר (בישרי) בחילוף עיצורים ר־ל) רמת המרתו".[15] אמר-סין הזכיר ברשימה אחת איש מרתו מרמת מרתו, איש מאבלה, איש מאורשו ואיש ממארי.[16] עדויות אלה מלמדות על המיקום המקורי של מרתו באזור תסובת הפרת, בערבות סוריה התחומות בין מארי, אבלה ואורשו.[16]
עליית האמורי בנהריים
בתקופת אור השלישית החלו להופיע בטקסטים השומריים שמות שניתן לסמן בבירור כאמורים; הם מסומנים בתואר Martu המזהה אותם כזרים שלא נטמעים. כ־40% מאותם מרתו נשאו שמות אמוריים מובהקים, 9% שמות אכדיים או אמוריים, 14% שמות אכדיים, 21% שמות שומריים ו־16% לא ברור.[17] בתקופת אור השלישית גדל הלחץ של הנוודים האמורים על האדמות המעובדות של בבל עד כדי כך שהוקמה נגדם חומת מגן,[8] והעדויות האפיגרפיות מעידות על חרדת המלכים מפני הפלישות האמוריות, אך גם חומה זאת לא עמדה בלחץ, ומדינת אור השלישית נפלה בעקבות מהומות האמורים ב־1940 לפנה"ס (לפי הכרונולוגיה הנמוכה).[18] שתי תעודות מזכירות באופן ספציפי את שבט ה'דיתנום' כגורם לנפילה.[19] לאחר נפילת אור השלישית קיבלו האמורים את ההנהגה הפוליטית של ערים רבות, כלרסה, כיש, מרד (אנ'), ארך ובבל, ובמקביל, דרום מסופוטמיה השומרי הפך להיות יותר ויותר אכדי.[19]
תחילת התקופה הבבלית הקדומה
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הפרק עוסק (בינתיים) בעיקר בציבור האמורי, אף שהיותן של רוב השושלות באזור אמוריות משמעותית לא פחות וכמעט שאיננה נזכרת.
הטקסטים מהתקופה הבבלית הקדומה מאשנונה מראים על מאמצים מגוונים מצד מלכי העיר לשלוט על אוכלוסיית הנוודים, בין השאר קשרי נישואים עם מנהיגי משפחות האמורי.[19] מצד שני, מנהיגי אשנונה (כמו מנהיגי מארי מאוחר יותר), השתמשו בסמכותם כדי להתערב בשאלות של מנהיגות שבטית.[19] עם זאת, נסיונותיהם לשלוט לא תמיד צלחו, וסכסוכים צבאיים היו בלתי נמנעים.[19]
לאחר התבססות האמורים ניתן למצוא את שמותיהם בדרום נהריים, בדיאלא ואף בבחריין, ושמות אמורים היו כ־11% משמות שולחי ומקבלי המכתבים באותה תקופה.[20] עם זאת, דרום מסופוטמיה היה אזור אמורי פריפריאלי ביחס לאזור מסופוטמיה עלית, ערבות סוריה וצפון מערבה (בין החלק המערבי של הפרת לים התיכון), שכן שם היו אזורי הריכוז הראשיים של האמורים.[20] החל מתקופת עמורפיא ירד שיעור השמות האמוריים, דבר המשקף את היטמעותם בשפה ובתרבות הבבליות, תהליך שהושלם רק לאחר תום התקופה הבבלית הקדומה, באמצע האלף ה־2 לפנה"ס.[20] גם בימי עמי־צדוקה, הוזכרו בחוקיו "האכדי והאמורי", דבר המעיד על היותם קבוצות מובחנות.[20] כל מלכי השושלת האמורית של בבל, למעט שני קודמיו של עמורפיא, נשאו שמות אמוריים, ושושלתם נזככה כאמורית ולא אכדית גם באלף הראשון לפנה"ס.[21]
קשרי האמורי עם תסובת הפרת והר בישרי מתועדים בחלקם גם במארי בתקופה הבבלית הקדומה, תחת השם האכדי Amurrû המקביל למרתו השומרי.[22] לקראת סוף תקופת השַכַּנַכּוּ (אנ') (שהתרחשה בין 2216–1742 לפנה"ס) במארי החל שלב ההסתננות השני של הנוודים, שהביא בעיקר את עמק הפרת התיכון, מארי, מסופוטמיה עלית וצפון־מערב סוריה לשליטה אמורית.[23] שלב זה החל לא יאוחר מימי יגיד־ליאם (אנ') מצופרום ואל־כבכבו (אנ') מאכלתום (בערך 1750 לפנה"ס).[23] המקור החשוב ביותר לתולדות האמורים בתקופה זאת בפרט, ולידיעות על נוודוּת במזרח הקדום בכלל, היא ארכיון הארמון של מארי.[24] כ־41% מהשמות בארכיון אמורים, 34% אכדים, 9% חֿורים והשאר לא מזוהים; מתוך השמות של הנוודים בארכיון, כ־78% אמורים, רק 13% אכדים ופחות מ־0.1% חֿוריים.[24] גם באתרים אחרים באזור, כמו תל א-רימאח ושעֿר בזר שיעור השמות האמוריים היה גבוה משיעורם בבבל (גם אם עדיין נמוך משיעור השמות האכדיים באזור).[24]
[[קובץ:Investiture of Zimri-Lim Louvre AO19826 n01.jpg|ממוזער|הכתרת מלך מארי האמורי זמרי-לים
שליטי מארי ביקשו לעיתים להכניע צבאית את הנוודים. יעדון־ליאם (אנ') הביס את אנשי חֿנה שבפרת התיכון ושבה את מלכם, ומאז הוא כינה את עצמו "מלך מארי וארץ חֿנה", וזמרי-לים (המתהדר בתואר "מלך (ה)אכדים ו (ה)אמורים" – LUGAL ak-ka-d[i-i]m ù a-m[u-u]r-ri-im[25]) התמודד עם מרד בני ימין בתחילת שלטונו, הנחיל להם תבוסה והרג את מלכיהם.[26] מהכיוון השני, הנוודים (כגון הסותו) ביצעו לעיתים פשיטות (באכדית: šiḫṭu, "שִיחֿטֻ") על כפרים, עדרים או שיירות של יושבי קבע.[26] מארכיון מארי ניתן ללמוד ששבטי הנוודים, כמו יושבי הקבע, השתמשו במשואות לתקשורת,[27] ושמלכים שונים גייסו את הנוודים לצרכים צבאיים (אף שלא תמיד ניתן היה לסמוך עליהם) ואף לעזרה בפעילויותאחרות (כגון קציר).[28] מתועדים גם, למשל, חוזים, שמאפייניהם דומים מאוד לברית בין הבתרים המקראית.[29]
בתקופה הבבלית הקדומה בערך החלה המעבר מערבה של שם הישות הגאוגרפית Amurru והאתניקון (שם זיהוי אתני) Amurrû, כפי שמשתקף בכמה מכתבי מארי שמשייכים את השמות לאזורים דרום־מערביים לפרת (בעוד אחרים ממשיכים לשייך את השמות לשמיים הצפון־מערביים שעל הפרת התיכון ומסביב לו).[25] המעבר הסתיים במחצית השנייה של האלף השני לפנה"ס עם ההעברה המוחלטת של השם למדינה המערבית הקטנה ממלכת אמורו.[25] עד סיום המעבר, הכינוי "אמורו" נשא עמו כמה משמעויות (בדומה, למשל, לשם אנגליה, המתייחס הן לבריטניה הגדולה והן לאנגליה להבדיל מויילס וסקוטלנד).[30]
לאחר חורבן מארי
לאחר שמארי חרבה תחת אימפריית עמורפיא, קמה בתרקה ממלכה שנקראה "ממלכת חֿנה", שהתקיימה בסוף התקופה הבבלית הקדומה ותחילת התקופה הבבלית התיכונה, ואשר כמעט כל מלכיה נשאו שמות אמוריים.[31] גם בממלכה זאת רווחו שמות אמוריים (38%), אך השמות האכדיים התעלו בשיעורם כעת (49%; 3% אחרים ו־10% לא מזוהים).[31] מאותה תקופה והלאה קשה להתחקות אחר תולדות האמורים.[32]
מאמצע האלף השני הושלם המעבר של המונח "אמורו" לממלכת אמורו, שהשתרעה בין הים התיכון למישור הארנת, מעבר שהחל כאמור בתקופה הבבלית הקדומה עת כונו מלכים מחצור, קטנה וחלב תוארו כאמורים.[33] האמורים קשורים לארמים הקדומים שנדדו דרומה לאזורים שמדרום־מערב לפרת, ואת מורשתם ניתן לראות בבירור בכתבי אמר במאה ה־14 לפנה"ס.[33]
מידע נוסף
במסורת השומרית בתקופת ממלכת לרסה איסין בשומר במאה ה-18 לפנה"ס מתוארים נישואיה של אלה שומרית לאל אמורו - המשמשים כאלגוריה על התנחלות שבטי רועים נוודים "אמוריים" מהמדבר הסורי, בשטחים המושקים במי הנהרות, בתקופות המשברים האקלימיים שהתחוללו במרחבו של המזרח הקדום - במהלך תקופת הברונזה הבניימית. אוכלוסייה זאת בשם "אמורים" השוכנים באזור ההררי הגובל עם מסופוטמיה ממערב בשם הר בישרי (אנ') ומשם הם התפשטו על כל השטח המישורי החצי צחיח מערבה לנהר הפרת.
כותבי כתב היתדות הבבליים והאשוריים מכנים בכל הדורות הבאים את הארצות אשר ממערב לפרת בשם הכללי אמר, ולעיתים מקביל שם זה אל "אֶבִרִ-נָרִ" - כלומר עבר הנהר (עבר נהרה), נבונאיד מלך בבל עדיין משתמש בשם ארכאי זה בדברו על תימא (חצי האי ערב) אשר במדבר, וכן משתמש בו כורש ברשימת הארצות שקיבלו עליהן את מרותו אחרי כיבוש בבל. נראה, שהשם "אמורי" בהוראתו הגאוגרפית והאתנוגרפית הכוללת הושאל וניתן לתושבי סוריה וארץ ישראל באלף השני לפנה"ס מן האכדית, שהייתה במשך מאות רבות של שנים הלשון הבין לאומית בכל ארצות הקשת הפורייה, גם בני ישראל קיבלו את השם הזה, וכך גם כונו בפיהם בני היישוב הקדומים.[34]
חוקרים מצאו למעלה מ-200 שמות תאופוריים אמוריים בכתב יתדות המכילים בתוכם את המילה העברית-אמורית (עם, עמ-Amm) שייצגה אלוהות אמורית, שם תיאופורי זה נמצא גם בכתבי ערבית - קדומה (כתבניאן, ספאיטיק, תמודית),עברית, מואבית, ועוד.
עיר המדינה הגדולה מארי שעל גדות נהר הפרת, הייתה העיר הבולטת מבין הערים האמוריות (ובנוסף עליה היו הערים איסין, אשנונה ולרסה). במארי נבנה ארמון גדול ובו ארכיון גדול של טבלות מהמאה ה-18 לפנה"ס שנכתב בדיאלקט של אכדית. השפה האמורית הייתה דיאלקט שמי צפון-מערבי. מקור המידע המרכזי על השפה הוא שמות רשמיים שנמצאו בכתבים שאינם בסגנון האכדי. שמות רבים נמצאו דומים לשמות מאוחרים יותר בתנ"ך.
במאות ה-13-14 לפנה"ס התקיימה באזור לבנון של ימינו ממלכת אמורו שמלכיה היו אמורים. ייתכן שהיא הייתה שריד לממלכה שהתקיימה בשם באזור במאה ה-18.[35] על השליטה בממלכה נאבקו האימפריה החתית והאימפריה המצרית. בשנת 1280 לפנה"ס נכרתה הברית בין המצרים ובין החתים, ונקבעו הגבולות בין שתי המעצמות. מלכות אמורו נספחה לממלכת החיתים כמדינה ואסאלית. כמאה שנה מאוחר יותר, בתארו את פלישת "גויי הים" לארצות שבחופו המזרחי של ים התיכון (1188 לפסה"נ), מזכיר פרעה רעמסס השלישי את מחנותיהם, שחנו בארץ אמורו ובזזו את הארץ ויושביה עד כלה. ממלכת אמורו נחרבה סופית בעקבות פלישת גויי הים במאה ה-12 לפנה"ס.[34]
Remove ads
האמורים חיו בחברה המחולקת ליחידות שבטיות: גוֹי[א] (באמורית gayyu), חֶבֶר (באמורית ḫibru), לאום (באמורית liʾmu) ו"ראש" (באמורית raʾsu, במשמעות "מטה").[36] גוי, חבר ולאום מופיעות ממש כמרכיב תאופורי בשמות.[36] קבוצות אתניות ספציפיות בקרב האמורים היו החֿנה, הסותו, בני ימין (כלומר בני הדרום[37]) ובני שמאל (צר') (כלומר בני הצפון[37]).[36] בני ימין ובני שמאל היו הקבוצות העיקריות מסביב למארי, ועל אף שמותיהם לא ניכרה חלוקה גאוגרפית של צפון ודרום ביניהם; ייתכן שהשמות הם זכר לחלוקה גאוגרפית קדומה יותר.[37] מלכי מארי היו מבני שמאל, וכן נראה שבני שמאל היו יותר יושבי קבע מבני ימין.[37] הסותו ישבו מדרום לנהר פרת המערבי, והיו כנראה שבט נוודי.[37] שבטים נוספים, פחות משמעותיים, היו נוּמְחַֿה, יַמוּתבַעַל ויַעִילַן.[37]
כמה טקסטים מציגים את האחדות היסודית בין האמורים, מעבר לחלוקה והשייכות השבטית.[37] כך למשל, בפני הסכנה האלמית, עמי־ישתמר נשבע לזמרי־לים על אחדות בני שמאל עם בני ימין:[38]
והיה כי יבואו (האֵלַמים) ממש לגדות הפרת – האם הם (חיל המגן שיתאסף) לא (רק) יפרידו עצמם כנמלים על שרשרת[ב] אשר אחד לבן ושני אדום? (אכן) יש האומרים: "כפר זה הוא שמאלי וכפר זה הוא ימני." (ועדיין) הלא הם תואמים אחד את השני כמֵי שיטפון הנהר מראשו עד סופו?
כלומר, בני שמאל ובני ימין הם כחרוזים בצבעים שונים בשרשרת אחת, ועם זאת הם מתערבבים אחד בשני כבשיטפון.[39] טקסט אחר מדבר על בני שמאל החֿנאים (הנוודים) ואנשי ימות־בעל כאחים (aḫḫu), ומתייחס לאחווה (atḫu) ביניהם.[39] ישנן עדויות לניידוּת של משפחות בין קבוצות השבטים.[40]
בראש השבטים עמד סוּגַגוּ, ראש שבט נוודים או יישוב קבע, והוא היווה גם שליח של הארמון אצל השבטים.[41] התושבים הציעו אותו והמלך מינה אותו לתפקיד, לאחר שהסוגגו שילם סכום כסף גדול למלך.[41] לעיתים ניתן היה גם להדיח סוגגו.[42] אחרי הסוגגו היו הזקנים (šībūtu), המוסד החשוב ביותר בקרב הנוודים, והם לעיתים גם יעצו לסוגגו, כרתו בריתות, או אף תיווכו בין השבטים למלך.[43]
Remove ads
ארץ אמורו הוזכרה בכתובות המלכותיות של כמה ממלכי אשור בתקופת הברזל:
- תגלת-פלאסר הראשון כתב שהוא הלך להר הלבנון, וכרת משם ארזים לבית אנו ואדד. הוא המשיך לארץ אמורו וכבש את כולה. הוא קיבל מנחות מגבל, צידון וארוד, והפליג מארוד לצומור אשר בארץ אמורו.[44] בהמשך הזכיר את תדמור שבארץ אמורו.[45]
- בכתובות אחרות כינו תגלת פלאסר, אשור־בל־כלה ושלמנאסר השלישי את הים התיכון "הים העליון של ארץ אמורו",[46][47] וכן כינו תגלת פלאסר, אשורנצירפל השני ושלמנאסר השלישי את אותו ים "הים הגדול של ארץ אמורו".[48][49] שלמנאסר השלישי קרא לו גם "הים המערבי, שנקרא גם הים של ארץ אמורו" או פשוט "הים של ארץ אמורו".[50]
- אשורנצירפל השני כתב שהוא עשה את דרכו למרגלות הר הלבנון והלך לים הגדול של ארץ אמורו, הטביל בו את נשקיו והקריב קרבן לאלים. הוא קיבל מנחות ממלכי חוף הים: צור, צידון, גבל, מחֿלתו,[ג] מַאיזוּ, כַאיזוּ, אמורו, וארוד שבים, ופירט את המנחות עצמן.[52]
- אדד-ניררי השלישי כתב שבשנה אחת הוא הכניע את כל ארץ אמורו וחֿתי, וקיבל מנחות ממריא הדמשקי, יואש השומרוני, צור וצידון.[53] בכתובת אחרת כתב שהכניע את הארץ המשתרעת מהפרת, ארץ חֿתי, ארץ אמורו בשלמותה, צור, צידון, חֿומרי (עומרי, כלומר ממלכת ישראל), אדום ופלשת, עד הים הגדול (הים התיכון).[54] בטקסט מקוטע אחר הוא הזכיר את צבא האמורו.[55]
- סרגון השני כתב שהוא גירש אנשים לדמשק של ארץ אמורו (בשומרוגרמות MAR.TU.KI);[56] סיפר על בניית ארמון חתי שנקרא "בית חֿילני" בלשון ארץ אמורו;[57] גירש כמה אוררטים ל"ארץ חֿתי של ארץ אמורו" (הפעם בכתב הברתי a-mur-re-e);[58] מנה את "ארץ אמורו הרחבה" בין הארצות שבשליטתו;[59] וכן הזכיר את אמורו כמה פעמים (חלקן משוחזרות) בקטעים מקוטעים הקשורים ליהובידי ומרד חמת.[60] בכתובת קצרה המזכירה את תוארי המלך, הוא מתואר כ"סרגון, המלך הגדול, מלך העולם, מלך בבל, מלך ארץ שומר ואכד, מפקד ארץ אשור וכל אמורו".[61]
- סנחריב כתב גם הוא על בניית ארמון שנקרא בית חֿילני בשפת ארץ אמורו.[62] הוא גם כתב שמלכי שומרון, צידון, ארוד, גבל, אשדוד, בית עמון, מואב ואדום, הם כל מלכי ארץ אמורו, הגישו לו מנחות,[63] ובמקום אחר כתב ששלח למלכי אמורו (בלי לפרטם).[64] בפעם אחרת סיפר שכינס את כל מלכי ארץ אמורו באוּשׁוּ (כנראה צור היבשתית) והטיל עליהם מנחה.[65] בקטע מקוטע הוא מספר שדרש מכל חיילי ארץ אמורו לשאת אדמה.[66]
- אסרחדון מונה את אמורו בין ארצות שלטונו,[67] ובמקום אחר מזכיר את מאדים כ"נותן ההחלטות על ארץ אמורו".[68]
- אשורבניפל הזכיר את פלישות הערבים (במשמעות "נוודים", ולא במשמעות אתנית) בראשות קדר לארץ אמורו, אותם הביש לבסוף כמוש־חֿלתה מלך מואב.[69] במקום נוסף הזכיר את מלך קדר אותו הוא הביס לאחר שיצא למלחמה נגד מלכי אמורו,[70] ובאותה כתובת הוזכר את שמש-שום-אוכין שהמריד את המלכים שאשורבניפל הציב על אֵלַם, ארץ הגותים, ארץ אמורו ומלוחּֿה (אתיופיה).[71]
Remove ads
ספר בראשית מתאר את הגנאלוגיה של האמורי, וקובע כי הם צאצאיו של כנען: ”וּכְנַעַן יָלַד אֶת-צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת-חֵת: וְאֶת-הַיְבוּסִי, וְאֶת-הָאֱמֹרִי, וְאֵת הַגִּרְגָּשִׁי:” (בראשית, י', ט"ו–ט"ז)
הכינוי אמורי נזכר בתנ"ך בהקשר לעם שוכן הרים בארץ כנען. האמוריים מתוארים כעם חזק השוכן ממזרח וממערב לירדן "גדול ורם כענקים". בעבר הירדן נזכר שהיו להם שני מלכים. האחד הוא עוג מלך הבשן שעליו נכתב כי הוא "נשאר מיתר הרפאים". המלך השני הוא סיחון.
על פי התיאור המקראי נראה כי אזור מגוריהם היה מההרים ממערב לים המלח (בראשית יד:ז) עד חברון (יג:ח; דברים ג:ח;ד:מו-מח), כולל את הגלעד והבשן (דברים ג:י) ועבר הירדן המזרחי (ד:מט) "ארץ שני מלכי האמורי סיחון ועוג".
האמורי נקשר גם לאזור ירושלים וייתכן כי העם היבוסי היה תת-קבוצה שלהם. "הר האמורי" הוא הכינוי למדרונות הדרומיים של הרי יהודה.
בספר בראשית מוזכרים שלושת האחים מבני האמורי: ענר, אשכול וממרא. מקום מושבו של אברהם היה באלוני ממרא, שהיה בן בריתו של אברהם (בראשית יד, יג).
האמורי נזכר גם במקרא כאחד מעמי כנען שנכבשו על ידי שבטי ישראל, ולפי מצוות מחיית שבעה עממים, הצטוו בני ישראל להשמיד כל צאצא האמורי.
יהושע בן נון ניצח את חמשת מלכי האמורי במי מרום (יהושע י:י, יא:ח). לפי יוחנן אהרוני מדובר ביחידה בתוך כנען שכונתה 'אמורי', ומלכיה הם 'מלכי האמורי', כפי שעולה גם מתעודות אל עמארנה.[72][דרושה הבהרה]
בספר שמואל מתואר כי היה שלום בין האמורי לבין בני ישראל (ספר שמואל א', פרק ז', פסוק י"ד). הגבעונים שכרתו ברית עם בני ישראל מתוארים כצאצאי האמורי. כששאול המלך הפר את הברית והרג מהם, האל העניש את בני ישראל ברעב.
מן המסופר בספר מלכים א', פרק ט' עולה בהתאם לתיאור המקראי בספרים הקודמים שמספר כי בני ישראל לא השמידו את עממי כנען שישבו לפניהם בארץ, וירשו את ארצות העמים מבלי להוריש את העמים מאותן ארצות, ונותרו מבני העממים האלה בארץ (ובהם האמורים) ושלמה המלך הסב אותם לעבדים לצרכיו השונים.[73]
Remove ads
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. ניתן ורצוי להרחיב על היסטוריית חקר האמורים.
במחצית השנייה של המאה התשע עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים ניסו אידאולוגים אנטישמיים ונאציים לנכס את האמורים לגזע הארי ואפילו לגזע הגרמאני, ואת מוצאם לאירופה, כיום מוסכם בקרב ההיסטוריונים כי מדובר בשכתוב של ההיסטוריה לצרכים אידאולוגיים.[74]
- נתן וסרמן ויגאל בלוך, האמורים – מסופוטמיה בראשית האלף השני לפנה"ס, הוצאת כרמל, 2019
- אמורים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אמורים, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
האמורים עם פרופסור נתן וסרמן, סרטון בערוץ "Alex Tseitlin", באתר יוטיוב (אורך: 01:07:37)
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
Remove ads