Loading AI tools
נשיא בלארוס מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלכסנדר גריגורייביץ' לוּקָשֶׁנְקוֹ (ברוסית: Алекса́ндр Григо́рьевич Лукаше́нко; או אליאקסנדר ריהורביץ' לוקשנקה, בבלארוסית: Алякса́ндр Рыго́равіч Лукашэ́нка; נולד ב-30 באוגוסט 1954 מכונה גם "באטקה" שפירושו אבא) הוא מדינאי בלארוסי, המכהן כנשיא בלארוס מאז שנת 1994. רבים מייחסים לו התנהגות דיקטטורית (כגון מעצרים המוניים, זיוף בחירות ועינויי מתנגדים) והוא אף כינה את עצמו "הדיקטטור האחרון של אירופה". תחת שלטונו של לוקשנקו חלה פגיעה הדרגתית בזכויות האדם בבלארוס.
.jpg) | |||||
| לידה |
30 באוגוסט 1954 (בן 70) קופוסט, בלארוס הסובייטית, ברית המועצות | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| מדינה |
 בלארוס | ||||
| השכלה |
| ||||
| מפלגה | עצמאי | ||||
| בת זוג | גלינה לוקשנקו | ||||
|
president | |||||
| |||||
| פרסים והוקרה | |||||
| |||||
| חתימה |
  | ||||
  | |||||
לוקשנקו נולד ב-30 באוגוסט 1954 בעיירה קופוסט במחוז ויטבסק שבבלארוס הסובייטית. למד הוראת היסטוריה במכון להכשרת מורים באוניברסיטה הממלכתית של מוהילב בשנים 1971-1975; בהיותו סטודנט, היה מזכיר הקומסומול בבית ספר תיכון בעיר שקלוב. מ-1975 עד 1977 שירת בצבא הסובייטי, בק.ג.ב. ובמשמר הגבול של ברית-המועצות בתפקיד פוליטרוק. בשנים 1977–1978 שימש כמדריך מטעם הקומסומול במכללה מקצועית במוהילב.
בשנת 1990 החל את הקריירה הפוליטית כאשר נבחר לסובייט העליון של בלארוס שבתקופה זו עוד הייתה חלק מברית המועצות. במסגרת פעילותו בסובייט הקים קבוצת צירים בשם "קומוניסטים בעד דמוקרטיה", שדגלה בהמשך השלטון הקומוניסטי בברית המועצות תוך שילוב של רעיונות דמוקרטיים מסוימים. לוקשנקו טען שהיה הציר היחיד בסובייט שהצביע בהצבעה חשאית כנגד פירוק ברית המועצות, אך הדבר אינו ודאי[דרוש מקור]. עם פירוק ברית המועצות חזר לתפקידו בסובחוז.
בתקופה זו היה גם אחד הפוליטיקאים שתמכו בדגל הלבן-אדום-לבן שאחר-כך התנגד לו וכן ניסה להתקבל לתנועת החזית הבלארוסית הלאומית בראשות זיאנון פזניאק, אותה הוציא מחוץ לחוק בהיותו נשיא.[1]
בשנת 1993 מונה ליושב ראש הוועדה הפרלמנטרית למלחמה בשחיתות. בתפקיד זה יצא בעיקר נגד יושב ראש הפרלמנט סטניסלב שושקביץ' וראש הממשלה, ויאצ'סלב קביץ' שאותו כינה "ראש המאפיה הפרו-מוסקבאית".
בשנת 1994 התקבלה החוקה אשר קבעה את תפקיד הנשיא בבלארוס. בבחירות הנשיאותיות הראשונות בבלארוס העצמאית התמודדו שישה מועמדים, בהם לוקשנקו, זיאנון פזניאק, סטניסלב שושקביץ' וקביץ', שנחשב לבעל הסיכויים הטובים ביותר. לוקשנקו רץ עם מצע פופוליסטי שהבטיח מלחמה בשחיתות והעלאת משכורות לעובדי מדינה (שהיו הרוב המוחלט) והכה את התחזיות, כאשר זכה ל-45 אחוזי תמיכה בסיבוב הראשון[2] ובסיבוב השני הביס את קביץ' כאשר זכה ב-80 אחוז.
כנשיא פעל לייצוב הכלכלה הבלארוסית, שסבלה מצמיחה שלילית עקב הכישלון בהתמודדות עם סוף עידן הכלכלה המתוכננת הקומוניסטית. הוא הכפיל, כמובטח, את המשכורות וביטל כמה מהרפורמות הקפיטליסטיות שהנהיג המשטר הקודם, אך לא הצליח לבלום את האינפלציה. ב-1995 עורר מחלוקת בינלאומית כאשר בריאיון לעיתון הגרמני "האנדלסבלאט" (Handelsblatt) הביע תמיכה בשלטון נשיאותי חזק הנוקט יד קשה והשווה עצמו לאדולף היטלר, שתחתיו "גרמניה הגיעה לשיא פריחתה".
בשנת 1996 הפרלמנט ניסה להדיחו, אך בסיוע מתווכים מטעם ממשלת רוסיה ההדחה בוטלה. ב-24 בנובמבר באותה שנה נערך משאל עם שבו הוחלפו שוב הדגל והסמל של המדינה לסמלים בצבעי אדום-ירוק שהיו נהוגים בתקופה הסובייטית (בהשמטת סמל הקומוניזם - הפטיש והמגל), רוסית הוכרזה כשפה הרשמית, והחוקה שונתה כך שסמכויות הנשיא הורחבו, ובין היתר ניתנה לו הזכות לפזר את הפרלמנט. הצעות אלה של לוקשנקו זכו במשאל, אם כי אחוז ההצבעה היה נמוך ומשקיפים בינלאומיים טענו כי היו בו זיופים. לוקשנקו ניצל מיד את הסמכויות החדשות ופיזר את הפרלמנט. לפרלמנט החדש הורשו להתמודד רק תומכים של לוקשנקו. תנועות אופוזיציה הוצאו מחוץ לחוק; חלק ממנהיגיהן נאסרו, חלק עזבו את בלארוס וכמה אישים אף נעלמו ללא עקבות. רוב אמצעי התקשורת העצמאיים הולאמו.
לוקשנקו החל בתהליך מחודש של "רוסיפיקציה" של בלארוס. הסמלים הלאומיים של בלארוס הוחלפו בסמלים סובייטיים, והשימוש בלשון הרוסית הורחב על חשבון הבלארוסית בכל תחומי החיים - ממשל, חינוך, תקשורת ועסקים. תנועות למען החייאת התרבות הבלארוסית העצמאית דוכאו. לוקשנקו נואם בדרך-כלל ברוסית, ורק ב-2007 נוספה גרסה בלארוסית לאתר האינטרנט הרשמי שלו, שעד אז הוצג רק ברוסית ובאנגלית.
ממשל לוקשנקו הביע תמיכה פומבית וקיים קשרים כלכליים וביטחוניים עם משטרים אנטי-מערביים בעיראק, באיראן, בסודאן ובסרביה. לאור זאת וכן לאור הגבלת הדמוקרטיה וחופש הביטוי הופנתה נגד לוקשנקו ביקורת קשה מצד האיחוד האירופי וארצות הברית והוא זכה לכינוי "הדיקטטור האחרון באירופה". רוסיה, לעומת זאת, קיימה קשרים טובים עם משטרו, ושתי המדינות אף הקימו ברית קונפדרטיבית בשם "האיחוד של רוסיה ובלארוס", שבמסגרתה שתי המדינות שמרו על עצמאות פוליטית אך ניסו לבצע אינטגרציה חלקית בתחומי הכלכלה ויחסי החוץ, ניסיון שנכון שטרם נשא פרי. למרות קיום הברית הזאת, לוקשנקו לא מיהר לבצע הפרטה ורפורמות קפיטליסטיות כפי שנעשו ברוסיה ושמר על כלכלה מתוכננת שסגנונה לא השתנה בהרבה מהתקופה הסובייטית.
בשנת 2001 לוקשנקו זכה בבחירות לקדנציה נוספת; מועמד האופוזיציה המוביל היה ולדימיר הנצ'ריק. תוצאות הבחירות הוכרו רק על ידי רוסיה ומספר מדינות אנטי-מערביות. מצע הבחירות והסגנון השלטוני של לוקשנקו לא השתנו הרבה בקדנציה שנייה זו.
ב-17 באוקטובר 2004, באותו יום עם הבחירות לפרלמנט, נערך משאל עם על ביטול הגבלת כהונת הנשיא לשתי קדנציות. על-פי התוצאות הרשמיות 79 אחוז מהמצביעים תמכו בהסרת המגבלה והדבר סלל את דרכו של לוקשנקו להתמודדות נוספת על נשיאות.
בשנת 2006 התמודד לוקשנקו פעם נוספת בבחירות לנשיאות. הבחירות היו אמורות להיערך בחודש יולי, אך הוקדמו ל-19 במרץ, בניגוד לחוקה. מול לוקשנקו התמודדו מועמדי האופוזיציה אלכסנדר מילינקביץ' ואלכסנדר קאזולין, וכן סיארהיי היידוקביץ', שנחשב ל"מועמד־דמה" שהביע תמיכה בלוקשנקו; ביום הבחירות היידוקביץ' עצמו אמר כי הצביע בעד לוקשנקו. על-פי התוצאות הרשמיות לוקשנקו זכה לתמיכה של כ-80 אחוז מהמצביעים. מילינקביץ' וקאזולין ערכו מספר הפגנות המוניות בבירה מינסק אך בתוך פחות מחודשיים שניהם נעצרו על ידי המשטרה. מילינקביץ' שוחרר לאחר 15 ימים ואילו קאזולין נשלח לכלא לחמש שנים וחצי.
בדצמבר 2010 התמודד לוקשנקו פעם נוספת בבחירות לנשיאות וזכה שוב בניצחון, גם הפעם בליווי תלונות על זיוף קולות ומחאות אופוזיציוניות שלא נשאו פרי.
במהלך הקדנציה, בשנת 2012, התערב לטובת ראש המוסד הישראלי בעבר מאיר דגן לקבלת תרומת כבד להשתלה, לה סורב במדינות שונות בעולם.[3]
באוקטובר 2015 התמודד אלכסנדר לוקשנקו פעם נוספת בבחירות לנשיאות בלארוס וזכה בניצחון סוחף (על-פי התוצאות הרשמיות לוקשנקו זכה לתמיכה של כ-80% מהמצביעים), בבחירות שהוחרמו על ידי מפלגות האופוזיציה ובליווי תלונות רבות על זיוף קולות.
ב-16 במרץ 2020 לוקשנקו בצל האיום של נגיף הקורונה במדינתו הוא עודד עבודה בשדות והנעת טרקטורים כדרך להתגבר על המגפה: "אתם רק צריכים לעבוד, במיוחד עכשיו, בכפר [... ] שם, הטרקטור ירפא את כולם. השדות מרפאים את כולם".[4] בהערותיו הנוספות על המגפה, מנהיג בלארוס התייחס אליה כ"פסיכוזה" וב-28 במרץ, שיחק משחק הוקי ובהמשך הצהיר בראיון: "עדיף למות על הרגליים, מאשר לחיות על הברכיים [...] ספורט, במיוחד על קרח, טוב יותר מכל תרופה אנטי-ויראלית, זה הדבר האמיתי".[5][6] לפני כן, בישיבה רשמית, הציע לוקשנקו "להרעיל" את נגיף הקורונה באמצעות וודקה, כמו גם להיכנס לסאונה כתרופה הטובה ביותר למוות.[7] ביולי 2020 הודיע כי חלה בנגיף.[8]
ערך מורחב – הבחירות לנשיאות בלארוס 2020לקראת הבחירות ב-9 באוגוסט 2020 נעצרו מספר אנשים שניסו להתמודד בבחירות, תוך ביקורת של האופוזיציה על פגיעה בהוגנות הבחירות. בסופו של דבר סבטלנה טיכאנובסקאיה, רעייתו של אחד המתמודדים שנעצרו, איחדה מאחוריה את שורות האופוזיציה והגישה את מועמדותה. לאחר הבחירות שנערכו ב-9 באוגוסט ועדת הבחירות של בלארוס פרסמה כי לאחר ספירה חלקית של הקולות לוקשנקו הביס את טיכאנובסקאיה עם למעלה מ-80% מהקולות, בעוד האופוזיציה טענה שהבחירות לא היו הוגנות והתוצאות זויפו, מה שהוביל להפגנות גדולות במדינה.[9] ב-25 בפברואר 2024 הודיע אלכסנדר לוקשנקו כי יתמודד שוב בבחירות לנשיאות ב-2025.[10]
ב-1975 נשא לאישה את גלינה זלנרוביץ'. לבני הזוג שני בנים - ויקטור, אשר שימש בתפקיד יועץ לביטחון לאומי ודמיטרי, העומד בראשות מועדון ספורט נשיאותי. ללוקשנקו בן נוסף, ניקולאי, אשר נולד מחוץ לנישואין וההערכות הן שאמו היא אירינה אבלסקיה, אשר הייתה הרופאה האישית של לוקשנקו.
ב-30 באוגוסט 2024 הוענק ללוקשנקו עיטור אנדריי הקדוש, העיטור הגבוה ביותר של הפדרציה הרוסית.
אתר האינטרנט הרשמי של אלכסנדר לוקשנקו (ברוסית, בבלארוסית ובאנגלית)
אלכסנדר לוקשנקו, ביישום טלגרםSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
