אלימות בבתי ספר

אלימות בבתי ספר היא "כל התנהגות מכוונת שמטרתה לפגוע – רגשית או פיזית – באנשי בית הספר, ברכושם, או בציוד בית הספר"^[1]. התופעה נתפסת כבעיה חברתית אוניברסלית, הפוגעת בסביבה האנושית והפיזית, ומשפיעה הן על הקורבנות הישירים והן על הקורבנות העקיפים מהיבטים שונים: פסיכולגיים, חברתיים והתפתחותיים.

תלמידה מתנכלת לחברתה לכיתה. צילום מתוך הסרט "רבקה מחוות סאניברוק" (אנ') משנת 1917

דפוסי אלימות בבתי ספר

• אלימות פיזית, אלימות בין התלמידים לבין עצמם, בין תלמידים לצוות הבית-ספרי, וענישה גופנית. אלימות פיזית כוללת תקיפות פיזיות המופנות כלפי האחר שביטוייה הנפוצים הם: הכאה, דחיפה, צביטה, נשיכה, סטירה, זריקת חפצים על הזולת, מתן אגרוף, חניקה, גרימת כוויות, משיכה בשיער וכדומה. קיימת גם אלימות שבה התוקף משתמש בחפצים לצורך איום או לצורך פגיעה. נזקי האלימות הפיזית (בניגוד לנזקי האלימות המילולית), גלויים לעין, והם כוללים חבורות, פגיעות על הפנים, סימני נשיכה, שריטות ועוד.
• התעללות פסיכולוגית, הכוללת אלימות מילולית: אלימות אקטיבית וישירה, הפוגעת ברגשות הזולת. ביטוייה הם: קללות, כינויים שמטרתם העלבת והשפלת האחר, ואיומים לפגיעה פיזית.
• אלימות רגשית: דפוס התנהגות שביטוייו דחייה חברתית, השלטת טרור, השמצה, סחטנות, הטרדה, השפלה, חרם, רכילות זדונית שיש בה השמצה, איומים, סחיטה כספית, הערות גזעניות, מניעת השתתפות בפעולות חברתיות ועוד. ישנם חוקרים המאחדים דפוס זה של אלימות עם אלימות מילולית. דפוס זה גורם נזק ליכולת החשיבה של הנפגעים ולשימוש בהגיונם.
• אלימות מינית, הכוללת אונס והטרדה מינית. אלימות מינית כוללת נגיעה במקומות אינטימיים, מציצנות, הפעלת לחץ על הילד לחשוף איברים אינטימיים, הפשטה בכוח ועוד. ממחקרים עולה שבמקרים רבים התנהגות מינית פוגעת של ילד בילד יש בה דפוס החוזר על עצמו ומסלים עם הזמן^[1].
• צורות שונות של בריונות, לרבות בריונות רשת
• הבאת כלי נשק ואמצעי לחימה שונים לבתי ספר^[2]‏^[3].

נושאים אלו הפכו לבעיה חמורה במדינות רבות ברחבי העולם החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20, במיוחד כאשר באלימות בית ספרית מעורבים גם כלי נשק כמו אקדחים, סכינים ועוד. מקרים של אלימות בית ספרית כוללים אלימות בין תלמידים בבית הספר, כמו גם תקיפות פיזיות של הצוותים החינוכיים בבתי ספר על ידי תלמידים. תופעת ירי בבית הספר היא בין החמורות ביותר. בין האירועים הראשונים מסוג זה ניתן לציין את הירי בבית הספר בקינגסטון בשנת 1902^[4]. בהתאם לנתונים אמריקאים, בשנים 1974–2000 התרחשו במדינה 37 אירועים מסוג זה^[5]. בשנת 1989 התרחש הירי בבית הספר ראומאנמרי, וזה היה האירוע הראשון מסוג זה בפינלנד.

דרכי הטיפול בתופעה, מניעה והתערבות

המטרה של אסטרטגיות מניעה והתערבות היא למנוע את התרחשות האלימות בבית הספר. על פי ה-CDC (המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן) ישנן לפחות ארבע רמות שונות בהן יכולות לפעול תוכניות למניעת אלימות: רמת החברה בכללותה, רמת הקהילה הבית ספרית, רמת המשפחה ולבסוף הפרט^[6].

אסטרטגיות מניעה ברמת החברה בכללותה

מטרתן של אסטרטגיות מניעה ברמת החברה כולה היא ליצור שינוי בתנאים החברתיים והתרבותיים על מנת להביא להפחתה באלימות, ללא קשר למקום בו האלימות מתרחשת. דוגמאות לכך כוללות הפחתה באלימות באמצעי התקשורת, עיצוב מחדש של נורמות חברתיות וביצוע של שינויים מבניים במערכת החינוך^[7]. אסטרטגיות אלו לא נמצאות בשימוש רחב, וקשות ליישום.

אסטרטגיות מניעה ברמת הקהילה הבית ספרית

אסטרטגיות ברמה הבית-ספרית, נועדו לשנות מאפיינים הקשורים לאלימות בבית הספר. עמוד השדרה של המחקר הפסיכולוגי בנושא הוא צמצום של התנהגות אלימה וחסרת התחשבות, ובמיוחד פיתוח של דרכי התערבות ברמת בית הספר^[8].
ה-CDC מציע שבתי ספר יקדמו טכניקות שונות לניהול כיתה, למידה שיתופית ופיקוח קרוב על תלמידים^[9].

ברמת בית הספר היסודי, התערבות קבוצתית הידועה כ"משחקי התנהגות חיובית", מסייעת בהפחתת התנהגויות אלימות בכיתה ומקדמת אינטראקציות חברתיות חיוביות בכיתה^[10]. ישנן הוכחות לכך שתוכנית המיושמת בקרב תלמידי כיתות ב' וג', העוסקת בשליטה בדחפים ואמפתיה כלפי האחר, מביאה להפחתת התנהגויות פיזיות תוקפניות^[11].

אסטרטגיות אחרות ברמה הבית-ספרית מיועדות לצמצום או ביטול של תופעת הבריונות^[12] וארגון של גורמי השיטור המקומיים לאכיפה טובה יותר כנגד פעילות אלימה של כנופיות שונות^[13].

מורים הם הקבוצה המקצועית המתמודדת ישירות עם תופעות של אלימות בבית הספר ושנמצאת רוב הזמן בקרב הבריונים וגורמי האלימות בעצמם, כמו גם הצדדים האחרים (הצד המותקף ושאר התלמידים). לפיכך, לדרכי ואופני ההתערבות של מורים במקרי אלימות ובריונות בית ספרית יש חשיבות רבה. על פי מחקרים, מורים מעדיפים התערבויות מבוססות סמכות, אך נראה שמזניחים מעט את עניין התמיכה בקורבנות האלימות והבריונות. בשטח, רוב תוכניות הלימוד המיועדות להכשרת מורים אינן כוללות כישורי מניעה והתערבות בנושאים של אלימות בבית הספר^[14].

אסטרטגיות מניעה ברמת המשפחה

חלק מתוכניות ההתערבות למניעת אלימות מכוונות לשיפור היחסים המשפחתיים. ישנן מספר ראיות לכך שלאסטרטגיות התערבות כאלו יש השפעה מעטה יחסית על ההתנהגות של ילדים, הן בטווח הקצר^[15] והן לטווח הארוך^[16]. תוכנית מניעה כזו שהופעלה בשיתוף של אימהות הוכחה כיעילה בהפחתת התנהגות אגרסיבית ותוקפנית אצל ילדים^[17]. ישנה שאלה חשובה הנוגעת למידת ההשפעה שיש לתוכנית המבוצעת במסגרות ביתיות-משפחתיות על העברת ההתנהגות של אותם ילדים גם לתחומי בית הספר.

אסטרטגיות מניעה ברמת הפרט

תוכניות המתמקדות באסטרטגיה פרטנית, מיועדות לתלמידים המפגינים התנהגויות תוקפניות ואלימות או נמצאים בסיכון להתנהגויות מסוג זה. חלק מאותן תוכניות כוללות עבודה על פתרון סכסוכים ומציאת פתרונות קבוצתיים לבעיות. תוכניות אחרות עוסקות בלימוד של כישורים חברתיים^[18]. קבוצת מחקר שנערכה בנושא בעיות התנהגות, תוך פיתוח ויישום מרכיב אנטי-תוקפנות אוניברסלי לילדים בבית ספר יסודי, גם פיתחה ויישמה הדרכה אקדמית ממוקדת המיועדת עבור ילדים הנמצאים בסיכון גבוה להתנהגות אגרסיבית^[19].

פעולות אפשריות נוספות

• לימוד ילדים זיהוי ודרכי תגובה להתנהגויות אלימות; להסביר לילד שהוא יכול להתנגד להתעללות ולהתרחק מהאדם הפוגע
• עידוד ילדים לשתף מורה או כל מבוגר אחר לכך שהוא נחשף להתנהגות אלימה או מתעללת
• פיתוח כישורים נפשיים שיבססו אצל ילדים ונערים שליטה ואוטונומיה, כתנאי להתמודדות במצבי חיים מורכבים וקשים
• הצבת מצלמות אבטחה במעגל סגור על מנת לשמור על הסדר הקיים והביטחון של כלל הנמצאים בשטח בית הספר
• הגברת סמכותו ואחריותו של מנהל בית הספר
• קביעת מדיניות ונהלים ברורים ביחס לטיפול במקרי אלימות בבית הספר
• הכשרת מורים בנושאים הקשורים בהתמודדות עם אלימות.

בישראל

סקר ארגון המורים שנערך בראשית שנת הלימודים של 2019 בקרב 400 מורים, מצא ירידה של אחוז במספר הדיווחים של מורים על אלימות שהופנתה כלפיהם. עם זאת, מספר הדיווחים שנתקבלו עדיין גבוה יחסית: כ־54% מכלל המורים בישראל חוו אלימות כזו או אחרת בשנה זו^[20]. 76% דיווחו על "חוצפה וסירוב לקיים הוראות מצד תלמידים". על פי הסקר, בסך הכול 87% מהמורים דיווחו כי חוו סוג כלשהו של אלימות בבית הספר או היו עדים לה^[21].

מחקר טאליס נערך אחת לחמש שנים. במחקר הנוכחי שנערך ב-2018 השתתפו 48 מדינות, 31 מהן חברות ב-OECD. בישראל השתתפו במחקר 2,627 מורים ו-184 מנהלים בכיתות ז'-ט'. מהם 1,788 מורים ו-130 מנהלים מבתי ספר דוברי עברית, ו-839 מורים ו-54 מנהלים בבתי ספר דוברי ערבית^[21]. המחקר דירג את ישראל כמדינה שבה שיעור האלימות במערכת החינוך גבוה פי שישה מזה שבמדינות המערב. על פי המחקר, 26% מהמורים בכיתות ז’ עד ט’ בישראל דיווחו על אלימות מילולית או איומים כלפיהם, בעוד הממוצע במדינות ה־OECD עומד על 14% בלבד. אשר לאלימות פיזית, הפערים גדולים עוד יותר: 13% בישראל לעומת 2% במדינות המערב^[20].

ראו גם

• בריונות
• בריונות רשת
• בריונות בבתי ספר
• משמעת במסגרת החינוכית
• אלימות

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אלימות בבתי ספר בוויקישיתוף

• מניעת אלימות וטיפול בתופעות אלימות בבתי ספר, באתר משרד החינוך
• תמר ראובני, אלימות בקרב תלמידים בבית הספר היסודי -שכיחות, השפעה ודרכי ההתמודדות של קורבנות האלימות, באתר בין הצלצולים של הסתדרות המורים
• שחר חי, מפת החינוך: רמת האלימות בבתי הספר, באתר ynet, 30 במאי 2017
• ג'וש ארונסון, ‏מחקר חדש קובע: זינוק של 50% במקרי האלימות בבתי הספר ב-2021, באתר מעריב אונליין, 3 בפברואר 2022
• תני גולדשטיין, בגרות בהישרדות, באתר זמן ישראל, 18 באוקטובר 2022