Loading AI tools
אדריכל איטלקי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלדו רוסי (3 במאי 1931 – 4 בספטמבר 1997; Aldo Rossi) היה אדריכל ומעצב איטלקי, שזכה להכרה בינלאומית בארבעה תחומים מובחנים: תאוריה אדריכלית, רישום, עיצוב ועיצוב מוצר.[1] רוסי היה אחד המובילים והמייצגים של התנועה הפוסט-מודרנית.[2]
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. | |
 | |
| לידה |
3 במאי 1931 מילאנו, ממלכת איטליה  |
|---|---|
| פטירה |
4 בספטמבר 1997 (בגיל 66) מילאנו, איטליה |
| מקום לימודים |
הפוליטכניקום של מילאנו (1959) |
| תקופת הפעילות |
1960–1997 (כ־37 שנים) |
| תחום יצירה | אדריכלות |
| זרם באמנות |
אדריכלות פוסט-מודרנית |
| יצירות ידועות |
Landsberger Arkaden, Bonnefanten Museum, Opera Carlo Felice Genova, לה פניצ'ה, Monte Amiata Housing |
| פרסים והוקרה |
פרס פריצקר (1990) |
  | |
רוסי הוא האיטלקי הראשון שהוענק לו פרס פריצקר לאדריכלות.[3]
רוסי נולד במילאנו, שבאיטליה. הוא למד במסדר הדתי בסומסקה ולאחר מכן בתיכון אלסנדרו וולטה (איט') בלקו, בין השנים 1949 עד 1959 הוא למד אדריכלות באוניברסיטה הפוליטכנית של מילאנו. מנחה התזה שלו היה פיירו פורטאלופי.
בשנת 1955 החל רוסי לכתוב עבור כתב העת האדריכלי קסאבלה-קונטינוייטה (אנ'), בשנת 1959 הוא התמנה לאחד העורכים, לצד העורך הראשי ארנסטו נתן רוג'רס. רוסי עזב את כתב העת בשנת 1964, לאחר שתפקיד העורך הראשי הועבר לידי ג'יאן אנטוניו ברנסקוני. רוסי החל לעבוד עבור מגזין Società ועבור איל קונטמפוראניו, מה שהפך אותו לאחד המשתתפים הפעילים ביותר בוויכוח התרבותי הלוהט של אותה העת.
מאמריו המוקדמים עסקו באדריכלים כמו אלסנדרו אנטונלי, מריו רידולפי (איט'), אוגוסט פרה ואמיל קאופמן, וחלק גדול מחומרים אלו הפכו לחלק בספרו השני, Scritti scelti sull'architettura e la città 1956-1972 (כתבים נבחרים על האדריכלות והעיר, 1956 עד 1972).
רוסי התחתן עם השחקנית השווייצרית סוניה גסנר, שהכירה לו את עולם הקולנוע והתיאטרון. התרבות ומשפחתו הפכו למרכזיים בחייו. בנו פאוסטו היה יוצר קולנוע פעיל הן מול המצלמה והן מאחוריה, ובתו ורה עסקה בתיאטרון.
את הקריירה המקצועית שלו החל רוסי בסטודיו של איגנזיו גרדלה בשנת 1956, ומשם עבר לסטודיו של מרקו זנוסו. בשנת 1963 הוא החל גם ללמד, בתחילה כעוזרו של לודוביקו קווארוני (איט') (1963) בבית הספר לתכנון עירוני בארצו, ואחר כך כעוזרו של קרלו איימונינו במכון לארכיטקטורה של ונציה. בשנת 1965 מונה למרצה באוניברסיטה הפוליטכנית במילאנו ובשנה שלאחר מכן פרסם את "ארכיטקטורת העיר" שהפך במהרה לקלאסיקה של ספרות אדריכלית.
הקריירה המקצועית שלו, שהתמקדה בתחילה בתאוריה אדריכלית ובתכנון מבנים קטנים, רשמה זינוק ענק קדימה כאשר איימונינו אפשר לרוסי לתכנן חלק ממתחם המגורים מונטה אמיאטה ברובע גאלארטסה של מילאנו. בשנת 1971 הוא זכה בתחרות התכנון להרחבת בית הקברות סן קטאלדו במודנה, מה שהקנה לו פרסום בינלאומי.
לאחר שהושעה מהוראה באיטליה באותם זמנים פוליטיים בעייתיים, הוא עבר ל-ETH ציריך, שם עמד בראש קתדרת התכנון האדריכלי משנת 1971 עד 1975.
בשנת 1973 היה רוסי מנהל יחידת האדריכלות הבינלאומית בתערוכה התלת שנתית של מילאנו לאמנויות דקורטיביות ואדריכלות מודרנית (איט'), שם הציג, בין היתר, את תלמידו ארדואינו קנטפורה. רעיונות העיצוב של רוסי לתערוכה מוצגים בקטלוג האדריכלות הבינלאומית ובסרט התיעודי של 16מ"מ קישוט ופשע בבימויו של לואיג'י דוריסי והופק יחד עם ג'יאני בראגיירי ופרנקו ראג'י. בשנת 1975, רוסי חזר לתחום ההוראה באיטליה ולימד קומפוזיציה אדריכלית בוונציה.
בשנת 1979 הוא מונה לחבר באקדמיה היוקרתית של סנט לוקא. בה בעת החל להתפתח עניין בינלאומי בכישוריו. הוא לימד בכמה אוניברסיטאות בארצות הברית, כולל קופר יוניון בעיר ניו יורק ואוניברסיטת קורנל באיטקה (מדינת ניו יורק). בקורנל הוא נטל חלק במיזם משותף למכון לארכיטקטורה ולימודים עירוניים ולמוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, ונסע במסגרת זו לסין והונג קונג והשתתף בכנסים בדרום אמריקה.
בשנת 1981 פרסם רוסי את האוטוביוגרפיה שלו, הנקראת אוטוביוגרפיה מדעית. בעבודה זו מביא המחבר, "בהפרעה דיסקרטית", זיכרונות, חפצים, מקומות, צורות, רשימות ספרותיות, ציטוטים ותובנות ומנסה... לעיין בדברים או רשמים, לתאר או לחפש דרכים לתאר". באותה שנה הוא זכה בפרס ראשון בתחרות הבינלאומית לתכנון מבנה דירות בפינת קוכשטראסה וווילהלם שטראסה במרכז ברלין.
בשנת 1984, בשיתוף עם איגנזיו גרדלה ופאביו ריינהרט, זכה רוסי בתחרות לשיקום תיאטרון קרלו פליצה בגנואה, שלא הושלמה במלואה עד 1991. בשנים 1985 ו-1986 רוסי ניהל את תערוכת האדריכלות הבינלאומית השלישית (ובהתאמה - הרביעית) בביאנלה בוונציה, כולל חללי תצוגה מרוחקים יותר כמו וילה פרסטי בסנטה מריה די סאלה.
בשנת 1987 הוא זכה בשתי תחרויות בינלאומיות: האחת עבור אתר בפארק דה לה וילט בפריס, והשנייה במוזיאון הגרמני להיסטוריה בברלין, שמעולם לא יצא אל הפועל. בשנת 1989 הוא המשיך בעבודות עיצוב מוצרים עבור יוניפור (כיום חלק מרהיטי מולטני (איט')) ועבור אלסי. מכונת האספרסו שלו לה קופולה, שעוצבה עבור אלסי, יצאה לשוק בשנת 1988.
בשנת 1990 הוענק לו פרס פריצקר.[4] העיר פוקואוקה ביפן העניקה לו אות כבוד בגין עבודתו במתחם מלון הארמון ובשנת 1991 הוענקה לו מדליית תומאס ג'פרסון באדריכלות ציבורית מטעם המכון האמריקני לאדריכלים. בהמשך לפרסים היוקרתיים הללו הגיעו תערוכות במרכז ז'ורז' פומפידו בפריס, בברס ואן ברלאגה באמסטרדם, בגלריה ברלין בברלין ובמוזיאון לאמנות עכשווית בגנט, בלגיה.
בשנת 1996 הוא הפך לחבר כבוד באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולספרות ובשנה שלאחר מכן הוענק לו פרס התרבות המיוחד שלהם בארכיטקטורה ועיצוב. הוא נפטר במילאנו ב־4 בספטמבר 1997, בעקבות תאונת דרכים. לאחר מותו הוענק לו פרס טורה גיניגי על תרומתו ללימודים עירוניים ופרס שפת הים של מכון שפת הים, בפלורידה, בו הקים בית משפחתי נפרד בשנת 1995.
בעקבות ערעור שהוגש, זכו הצעותיו בתחרות משנת 1999 לשיקום תיאטרון לה פניצ'ה, בוונציה, והמבנה נפתח מחדש בשנת 2004. בשנת 1999 נקראה על שמו הפקולטה לארכיטקטורה של אוניברסיטת בולוניה, שבסיסה בצ'זנה.
עבודותיו המוקדמות ביותר משנות השישים היו בעיקר תאורטיות והציגו השפעה סימולטנית של המודרניזם האיטלקי של שנות העשרים (ראו ג'וזפה טרגני), השפעות קלאסיציסטיות של האדריכל הווינאי אדולף לוס, והשתקפויות של הצייר ג'ורג'ו דה קיריקו. מסע לימודי שערך רוסי לברית המועצות לחקר האדריכלות הסטליניסטית הותיר בו רושם ניכר.
בכתביו, ביקר רוסי את חוסר הבנת העיר בפרקטיקה האדריכלית העכשווית. הוא טען שהעיר צריכה להילמד ולהבחן לאורך זמן; ושיש עניין מיוחד בממצאים עירוניים העומדים בחלוף הזמן. רוסי טען שהעיר זוכרת את עברה ("הזיכרון הקולקטיבי" שלנו) וכי אנו משתמשים בזיכרון זה באמצעות מונומנטים; או במילים אחרות, מונומנטים יוצרים מבנה לעיר. תחת השראת כח ההתמדה של הערים העתיקות באירופה, רוסי שאף ליצור מבנים דומים החסינים מפני התיישנות.[5]
השפעתו התעצמה בסוף שנות השבעים והשמונים ככל שהיקף יצירתו הבנויה התרחב וכן בשל התיאוריות שלו שקודמו בספריו - "הארכיטקטורה של העיר" (L'architettura della città, 1966) ו"אוטוביוגרפיה מדעית (Autobiografia scienta, 1981). הגדול בפרויקטים של רוסי מבחינת היקפו היה בית הקברות סן קטאלדו, במודנה, איטליה, שהקמתו החלה בשנת 1971 אך טרם הסתיימה. רוסי התייחס לכך כ"עיר המתים".
העצמאות הייחודית של הבניינים שלו באה לידי ביטוי במיקרו-אדריכלות של המוצרים שתוכננו על ידי רוסי.[6] בשנות השמונים הוא עיצב מכונות קפה מנירוסטה ומוצרים נוספים עבור אלסי, פירלי ואחרים.
עבור הביאנלה בוונציה של שנת 1979 תכנן רוסי מבנה תיאטרון צף - תיאטרון העולם ("תיאטרו דל מונדו")[7] שהכיל 250 מקומות ישיבה. עבור הביאנלה בוונציה של שנת 1984, הוא עיצב קשת ניצחון בכניסה לאתר התערוכה. בשנת 2006 הוצבו שני פילונים מול מוזיאון בונאפאנטן במאסטריכט, הולנד, המבוססים על עיצוב מקורי שלו משנת 1989.
אלדו רוסי זכה בפרס פריצקר היוקרתי לאדריכלות בשנת 1990. עדה לואיז הוקסטבל, מבקרת האדריכלות וחברת צוות השופטים של פרס פריצקר, הגדירה את רוסי כ"משורר שבמקרה הוא אדריכל."
בנוסף לאדריכלות, רוסי יצר עיצובי מוצר, ובהם בין היתר:
{{cite journal}}: (עזרה){{cite journal}}: (עזרה){{cite journal}}: (עזרה)Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
