אי-סובלנות (באנגלית: Intolerance: Love's Struggle Through the Ages) הוא סרט אילם שביים דייוויד לוולין וורק גריפית' ב-1916. הסרט היה, בין השאר, תגובתו של גריפית לטענות נגד סרטו מהשנה הקודמת - הולדתה של אומה, אשר בו, לטענת המבקרים, גריפית' הנציח סטריאוטיפים גזעניים והאדיר את הקו קלוקס קלאן.
אי-סובלנות נחשב אחד מהסרטים הראוותניים ביותר בכל הזמנים, הוא היה מלא בתפאורות מונומנטליות ותלבושות מרהיבות ובלמעלה משלושת אלפים ניצבים. בסרט ארבעה סיפורים נבדלים אך מקבילים, המדגימים את אי-סובלנותה של האנושות במהלכם של ארבעה עידנים שונים במשך ההיסטוריה האנושית. תקופת הזמן מכסה 2500 שנים בקירוב ופותחת בתקופה הבבלית (539 לפני הספירה) המתארת את נפילתה של בבל כתוצאה מאי הסובלנות המתעוררת מעימות בין מאמינים באלים בבליים שונים.
התקופה השנייה היא התקופה היהודית (בסביבות 27 לספירה) המראה את אי-הסובלנות שהביאה לצליבתו של ישו.
לאחר מכן, מוצגת תקופת הרנסאנס הצרפתי (1572) שמספר את כישלונו של האדיקט של סן ז'רמן שהוביל לטבח ליל ברתולומאוס הקדוש.
התקופה האחרונה היא תקופת אמריקה המודרנית: המדגימה כיצד פשע, פוריטניזם, מוסרי וקונפליקטים בין קפיטליסטים, לבין עובדים שובתים סוציאליסטים שסייעו להרוס את חייהם של האמריקנים.
גריפית החל לצלם את הסרט עם הסיפור המודרני (שכונה במקור "האם והחוק"), שתכנונו קדם בזמן להולדתה של אומה, ואז הרחיב אותו במידה משמעותית, על מנת לכלול את שלושת הסיפורים המקבילים האחרים תחת נושא האי-סובלנות. הסיפורים הללו אינם מסופרים בנפרד. במקום זאת, הסרט נקטע בהתמדה בחלקים שונים, עובר מסיפור לסיפור ומקיים קשרים מוסריים ופסיכולוגיים בין הסיפורים השונים. ככל שארבעת הסיפורים השונים מתקרבים לעבר שיאיהם, כן נעשים החיתוכים מהירים יותר. ההפסקות שבין תקופות הזמן השונות מצוינות על ידי דימויים סמליים של אם המנענעת עריסה, המייצגת את מעבר הדורות החולפים.
אחד מהמאפיינים יוצאי הדופן של הסרט הוא שאין לאף אחת מן הדמויות שם. גריפית התכוון לכך שהם יהיו סמלים של טיפוסי אנוש. לכן, הדמות הנשית הראשית בסיפור המודרני מכונה "היקרה". בעלה הצעיר קרוי "הנער", ומנהיג המאפיה המקומית נקרא ה"מוסקטיר של שכונת העוני".
עלות הפקת אי-סובלנות אינה ידועה, אולם ההערכות הסבירות ביותר מציינות שני מיליוני דולרים (בסביבות 33 מיליוני דולרים בערכים של ימינו), סכום אסטרונומי בשנת יציאת הסרט. כך, נהיה סרט זה היקר ביותר שנעשה עד לאותה תקופה בתולדות הקולנוע. ברגע שהסרט נכשל בקופות, היה העול כה כבד ששלושת האולפנים המפורסמים של גריפית פשטו את הרגל.
הסרט וסגנון העריכה הלא-אורתודוקסי שלו היה בעל השפעה כה עצומה, במיוחד בין עושי סרטים אירופאיים וסובייטים. רבים מעוזרי הבמאי שגריפית העסיק בעשיית הסרט, הפכו להיות במאים חשובים בהוליווד בשנים לאחר מכן.
תיאור מפורט של עשיית הסרט מסופר בספרו של ויליאם מ. דרו משנת 1986: "ד. וו גריפית: אי סובלנות: היווצרות החזון".
הסרט הוא מבין הסרטים המוקדמים המתארים את כורש בהיכנסו לבבל ללא התנגדות ואלימות.
למרות שהסרט נמצא ברשות הציבור, ישנן שלוש גרסאות עיקריות של הסרט בהפצה:
גרסת קיליאם שואו: נשלחה מעותק 16 מילימטר של הדור השלישי, מכילה פרטיטורת אורגן של גיילורד קרטר. אורכה 176 דקות, גרסה זו היא הנצפית ביותר בשנים האחרונות, והיא משודרת כרגע בסרטי הקלאסיקה של טרנר. היא מופצת בדיסק לייזר וב-DVD על ידי Image Entertainment.
גרסת קינו הורכבה יחדיו על ידי קינו אינטרנשיונל, גרסה זו נלקחה כפי הנראה מחומר טוב יותר של 35 מילימטר, כוללת תכליל סינטיסייזר של ג'וזף טורין ו"סוף שמח" חלופי לקטע "נפילתה של בבל". זוהי גרסה בת 197 דקות.
The Official Thames Silent Restoration ב-1989 שוחזר הסרט באופן רשמי על ידי משמרי הסרטים קווין ברונלאו ודייוויד גיל. גרסה זו אורכה גם הוא 197 דקות. היא הוכנה בידי טלוויזיית תיימס מהחומר המקורי של ה-35 מילימטר. הצלילים והצבעים שוחזרו לפי כוונתו המקורית של גריפית. בגרסה זו ישנה גם הקלטה של תכליל תזמורתי בידי קרל דייוויס. היא הופצה זמן קצר בווידאו ביתי במהלך שנות התשעים, אולם מעולם לא שודרה בטלוויזיה בארצות הברית. גרסה זו נמצאת תחת זכויות היוצרים של אוסף Rohauer, שעבדו בשיתוף עם תיימס על השחזור.
החומה הגדולה של בבל נבנתה בגודל עצום, כאילו שנלקח מן החיים האמיתיים. היא ממוקמת בסיפור הרביעי, בפינת סנסט בוליווארד והוליווד בוליווארד (במקום בו ממוקם תיאטרון ויסטה ההיסטורי שנותר עד עצם היום הזה) כשהסרט הושלם. היה זה מרכיב בולט בנוף באזור במשך מספר שנים, עד שמכבי האש של לוס אנג'לס הכריזו כי הוא מסוכן והורו להרוס אותו. ד. וו גריפית' גילה שאזל לו הכסף ולכן לא עלה בידו לממן את ההריסה. מלבד כשימוש זמני עבור סרטו מ-1918 Hearts of the World, עמדה התפאורה נטושה ומתפוררת במשך קרוב לארבע שנים, עד שהוסרה לבסוף ב-1919. החצר הגדולה של 'הוליווד היילנד סנטר', המסופחת לתיאטרון קודאק בהוליווד, יועדה כהומאז' לסט. היזם של מרכז הקניות בנה חלק מן המעבר המקומר עם שני העמודים ובראשם פילים מפוסלים, כפי שנראו בסרט. הדבר נותן למבקרים באתר מושג עד כמה גדולה הייתה התפאורה המקורית.
סצינות החתונה בחלק על חיי ישו נעשו וצולמו בהתאם למסורת היהודית, תחת פיקוחו של רבי מאייר. הוא היה אביה של כרמל מאייר, ששיחקה את השפחה בפרק על בבל.
חלק גדול מעלילת המשנה, העוסק ברצח שאירע בחיים האמיתיים, נחתך מהסיפור הצרפתי לפני הפצתו של הסרט. אפיזודת ישו נחתכה לבסוף על ידי גריפית לפני הסיום.
קרדיט ניתן לאריך פון שטרוהיים על גילום הפרושי השני. על כל פנים, שטרוהיים לא שיחק את התפקיד. גריפית החליט להשתמש בשמו של שטרוהיים כפסבדונים עבור השחקן ויליאם קורטרייט, שהוא היה למעשה זה שגילם את התפקיד. הדבר גרם לבלבול רב במרוצת השנים. תפקידו של פון שטרוהיים בסרט היה כעוזר במאי בסצינות בבל. רות סנט דניס רשומה בכמה מקורות מודרניים כרקדנית הסולו בסיפור בבל, אולם היא הכחישה זאת בריאיון לפני פטירתה. ג'וזף הנברי נשכר על מנת לצלם כמה סצינות נוספות של שפחות עירומות למחצה, כשמשרדים הראשיים הצהירו שהסרט זקוק ל"יותר סקס". הצלם קרל בראון זכר סצנה של ההרמון הבבלי שהציגה עירום חזותי באורח מלא. נאסר עליו לצלם באותו יום, ככל הנראה מפאת גילו הצעיר. בעוד שישנם תצלומים אחדים של שפחות ונערות הרמון לאורך הסרט (שצולמו על ידי במאי אחר, ללא מעורבותו של גריפית), הסצנה שבראון מתאר אינה כלולה באף אחת מהגרסאות הקיימות.
גריפית אולץ לצלם בשנית את קטע הצליבה, מכיוון שארגונים מסוימים אמרו שגריפית צילם יותר מדי ניצבים יהודים מסביב לצלב ולא מספיק רומאים. גריפית שרף את קטעי התצלומים וצילם שוב את הסצנה עם יותר ניצבים רומאים.
הקטע הקצר של מרגרט דה וולס בסיפור הצרפתי, נזקף לזכותה של שחקנית בשם ג'ורג'יה פירס. 'ג'ורג'יה פירס' היא למעשה הפסבדונים של השחקנית קונסטנס תלמד, המשחקת את נערת ההרים בחלקו הבבלי של הסרט. אין הדבר ברור מדוע שם שונה מאומץ לתפקידה השני הזעיר. קטע ההוצאה להורג המסיים את הסיפור המודרני נעשה תחת פיקוחו של מרטין אגר, שהיה לפני כן סוהר בכלא סינג סינג. מר אגר גם פיקח על בניין הגרדום בו משתמשים בסצנה.