Loading AI tools
איקונוקלאזם באימפריה הביזנטית (ביוונית: Εικονομαχία, איקונומכיה) הוא הכינוי לשתי תקופות בהיסטוריה של האימפריה הביזנטית, בה השימוש באיקונות במסגרת הפולחן הדתי נתקל בהתנגדות הרשויות הדתית והמדינית. האיקונוקלאזם הראשון התחולל בשנים 730–787, והשני בשנים 815–843. הקיסר לאון השלישי היה הראשון שאסר את פולחן האיקונות, מדיניות שממשיכיו הוסיפו לקיים אחריו. האיקונוקלאזם כלל השמדת איקונות ורדיפה של איקונופילים – התומכים באיקונות ובלגיטימיציה של השימוש בהם. אל מול האיקונופילים ניצבו האיקונוקלסטים – המתנגדים לאיקונות. שני המונחים האלה לא היו בשימוש בתקופה הנידונה, אלא נטבעו מאוחר יותר בידי היסטוריונים.
משמעות המונח איקונוקלאזם הוא "שבירת איקונות", בעוד המונח הרומי הוא איקונומכיה (iconomachy), ומשמעותו המילולית היא "הקרב על האיקונות".
השימוש באיקונות הלך והתרחב במאות השישית והשביעית, מה שהוביל לתגובת נגד גדולה והולכת בקרב אנשי כנסייה רבים. איקונות פסיפס ואיקונות מצוירים רווחו במרחב הכנסייתי והציבורי וכן במרחב הביתי. מה שעורר את חמתם של אנשים רבים על השימוש באיקונות, איננו הקיום עצמו של איקונות, אלא תפיסתם בקרב עוד ועוד אנשים כבעלי ערך רוחני-דתי, שגבר על ערכם הסימבולי-אסתטי הישיר: האיקונות עצמם החלו להיות מזוהים כבעלי הכוחות של הקדושים שהם ייצגו[1]. במאה השישית הופצו מיתוסים בדבר אכירופואטה (acheiropoieta), שהם איקונות שיוצרו בדרך נס ולא בידי אדם. איקונות קדושים כאלו הצדיקו כביכול את פולחן האיקונות, כאשר הם לכאורה אינם מפירים את האיסור התנ"כי ומובילים לכפירה באל, משום שפולחן זה אינו נעשה לצלמים שהם מעשה יד אדם.
האיקונות נתפסו כבעלי כוחות נשגבים ועל-טבעיים, המאפשרים למאמינים גישה ישירה לעולם השמיימי, ולכן השתמשו בהם בין היתר כמגינים בקרבות. לדוגמה, איקונין אכירופואטי מאזור קפדוקיה המציג את פניו של ישו, שמיוחס לו הניצחון הביזנטי בקרב מול האימפריה הפרסית שגרם להסרת המצור על בירת האימפריה קונסטנטינופול בשנת 626. הדמויות הרווחות ביותר על האיקונות הן ישו, מריה הבתולה, מלאכים וקדושים.
עליית האסלאם במאה השביעית תרמה גם היא, ככל הנראה, להתנגדות הממוסדת של שלטונות האימפריה לשימוש בפולחן האיקונות והובילה לאיקונוקלאזם של המאה השמינית. בתחילת שנות התשעים של המאה השביעית, הקיסר יוסטיניאנוס השני הטביע את דמותו של ישו על מטבעות הזהב של האימפריה. בתגובה לכך, הח'ליף המוסלמי עבד אל-מלכ שינה את מערכת המטבעות המוסלמית מכזו שהציגה דמויות אנושיות למטבעות עם כיתוב בלבד. אחת ההנחות במחקר היא כי לאון השלישי, שנולד בקומגנה – פרובינציה סורית של האימפריה בדרום-מרכז טורקיה של ימינו – הושפע מאמונות ומפרקטיקות מוסלמיות. ייתכן והשפעה זו הובילה להתנגדותו לאיקונות[2].
האיקונות החזירו את הוויכוחים התאולוגיים סביב השאלה הכריסטולוגית בדבר שני הטבעים של ישו. בעיני האיקונוקלסטים, האיקונות מכילים סתירה פנימית: מצד אחד, האיקונות אינם יכולים להציג את הטבע האלוהי ואת הטבע האנושי של ישו בו בזמן, משום שאין לייצג את הטבע האלוהי באופן חזותי, וכן משום שהמתפלל עלול להתבלבל בין הטבע האנושי לבין האלוהי – בדומה לגישה המונופיזיטית; מצד שני, גם הפרדה בין שני הטבעים היא בגדר מינות, בדומה לגישה התאולוגית של נסטוריוס.
מרבית המקורות ששרדו על מאבקי האיקונוקלזם באימפריה הביזנטית נכתבו בידי האיקונופילים, שזכו בסופו של דבר להמשיך בפולחן האיקונות לאחר סבב האיקונוקלאזם השני. המקורות ההיסטוריים המרכזיים הידועים לנו שעוסקים באיקונות ובאיקונוקלאזם הם הכרוניקות של תאופאנס ("כרונוגרפיה") ושל ניקפורוס האיקונופילים. כמו כן נשמרו הכתבים התאולוגיים של יוחנן מדמשק, של הקדוש תאודור, ושל הפטריארך ניקופרוס שתמכו באיקונות. מהידוע במחקר, התקופה אופיינה בקיטוב פנים-כנסייתי סביב שאלת השימוש באיקונות, שהביא לניסיונות של כל צד במאבק להשמיד את כתביו של הצד האחר. כך למשל, לאון השלישי הורה להשמיד את הטקסטים התומכים באיקונות עם תחילת המשבר הראשון, או שהם שונו או פוברקו – בין אם הגיוגרפיות, חיבורים היסטוריים, דרשות או חיבורים תאולוגיים. מנגד, הושמדו הטקסטים האיקונוקלסטיים כליל. למעשה, הטיעונים האיקונוקלסטיים שרדו רק בתוך כתבי האיקונופילים.
נראה כי התפרצות געשית תת-ימית ליד האי טרה (סנטוריני של ימינו) בקיץ 726 אשר גבתה חיי אדם וגרמה נזק רב, התפרשה על ידי רבים, לרבות ליאון השלישי[3], כעונש מידי האל על השימוש באיקונות במסגרת הפולחן הדתי.
במקביל לסיום המצור הערבי על קונסטנטינופול ולביסוס האימפריה במערב אסיה הקטנה, התחיל ליאון השלישי לנקוט פעולות איקונוקלסטיות. את תחילת התקופה האיקונוקלסטית ניתן לציין בהוראתו להחליף את תמונת ישו, שהייתה ממוקמת בשער חלקה שבכניסה לארמון הגדול של קונסטנטינופול, בצלב. מחשש לחילול הקודש, נרצחו כמה מאלו שהוקצו למשימת החלפת התמונה על ידי קבוצת איקונופילים. מתוך דיווחים מאוחרים על אירוע זה משתמע כי בין מניעי הקיסר להחלפה הייתה התפיסה כי זעמו של האל על השימוש באיקונות מקבל ביטוי בהתפרצות הר הגעש בטרה ובניסיונות הפיכה מוסלמיים בתוך האימפריה.
החל משנת 730, אסר ליאו השלישי בצו על הערצת דימויים דתיים. איסור זה לא חל על אמונות או מעשי פולחן אחרים לדמותו של הקיסר או לסמלים דתיים כמו הצלב. על פי גרמנוס הראשון, הפטריארך האיקונומי של קונסטנטינופול שפרש מתפקידו בעקבות האיסור, הצו התקבל בהתנגדות עממית עזה והוצא ללא התייעצות מוקדמת עם הכנסייה שאפשרה את קיום הפולחן באמצעות האיקונות[4].
לאחר פטירתו של לאון השלישי בשנת 741, עלה בנו קונסטנטינוס החמישי לשלטון, והקצין את העמדות האיקונוקלסטיות של אביו. למרות הצלחתו הצבאית והפוליטית, נזכר קונסטנטינוס לרעה כשליט שהיה ידוע בעוינותו האובססיבית לאיקונות ולנזירים. על פי מקורות איקונופיליים ששרדו, שרף קונסטנטיונוס איקונות ומנזרים והפך כנסיות לאורוות[5].
בשנת 754 זומן קונסטנטינוס לוועידת הכנסייה בהייריאה, שבה נכחו 330 עד 340 בישופים והייתה הוועידה הראשונה שנתנה לגיטימציה דתית לפעולות איקונוקלאסטיות. הוועידה נמשכה שישה חודשים והבישוף תאודוסיוס מאפסוס מונה כמנהיג הוועידה על ידי הקיסר. פטריארך קונסטנטינופול לא נכח בה, משום שלאחר מות אנסטסיוס בשנת 753, הקיסר מינה לו מחליף רק עם סיום הוועידה. מתנגדי הוועידה כינו אותה מדומה, משום שהיא לא כללה אף אחד מבין חמשת הפטריארכים, ראשי הכנסייה[6].
בהחלטות הוועידה, הכריעו כל הבישופים כי פולחן האיקונות הוא חילול קודש. החזקתם של איקונות או של חפצים עם דמויות נאסרה, אי ציות נחשב לעברה על החוק שדינה ענישה. למרות זאת, השמדת איקונות קיימים בכנסיות אושרה רק עם בקשה רשמית. עם סיום הוועידה שכונתה הוועידה האקומנית השביעית, פולחן האיקונות הוכרז כמינות נוצרית בכל האימפריה על ידי הקיסר ועל ידי הבישוף הפטריארך החדש. התוצאה הראשונה של הוועידה הייתה רדיפה אחרי האיקונופילים הראשיים, בהכרזה כי יוחנן מדמשק, הפטריארך גרמנוס, ויוחנן מקפריסין הם כופרים בגלל תמיכתם בפולחן האיקונות[7].
על אף החלטת הוועידה, עדיין היו קולות חלוקים באימפריה בנוגע לשימוש באיקונות. המקורות מאשימים את קונסטנטינוס בפעילותו הקיצונית נגד מנזרים ונזירים, מפני שככל הנראה רבים מהנזירים המשיכו לתמוך בשימוש באיקונות גם לאחר פרסום הצו.
בשנות השמונים של המאה השמינית עלתה לשלטון הקיסרית איריני ששימשה כעוצרת עבור בנה הצעיר קונסטנטינוס השישי. איריני כינסה ועידה אקומנית בשנת 787 במסגרתה החזירה את הלגיטימציה לפולחן האיקונות – ועידה אקומנית זו נקראת גם ועידת ניקאה השנייה. החלטות ועידת הייריאה בנושא איסור פולחן האיקונות נידונו בוועידה והוצגו כשגויות[8]. ועידת ניקאה השנייה הוכרזה רשמית כוועידה האקומנית השביעית של הכנסייה. ועידה זו כללה נציגים של האפיפיורות ולכן היא אושרה גם על ידי האפיפיור והכנסייה המערבית. החלטה זו ביטלה את תוקפה של ועידת הייריאה כוועידה האקומנית השביעית בגלל היעדרותם של כל חמשת הפטריארכים של הכנסייה ממנה.
גם ממשיכה של הקיסרית בתחילת המאה התשיעית איריני ניקפורוס הראשון תמך בפולחן האיקונות.
מותו של הקיסר ניקפורוס הראשון בקרב בשנת 811 בידי החאן קרום והתחזקות הבולגרים נתפסו כתבוסה קשה לאימפריה ואות למורת רוחו של האל. תבוסה נוספת נרשמה בשנת 813 כאשר הקיסר אחריו מיכאל הראשון נסוג לאחר קרב ליד אדריאנופול, והחאן הצליח להגיע עד חומות קונסטנטינופול. עימותים בין תומכי האיקונוקלאזם ובין השלטונות האיקונופיליים תועדו בזמן המצור, כאשר חיילים פרצו לקברו של הקיסר קונסטנטינוס החמישי וקראו לרוחו של הקיסר האיקונוקלאסטי הנודע להציל אותם מידי הבולגרים[9].
הקיסר לאון החמישי החל בסבב שני של מאבק איקונוקלסטי בשנת 815 במטרה ליצור יציבות שלטונית. הקיסר היה מנהיג צבאי מארמניה שתפס את השלטון מידי מיכאל הראשון. הוא עשה זאת בעקבות קריאה של מפקדי הצבא להצלת האימפריה מידי הבולגרים בגלל חוסר אמון בקיסר. לאון הוכתר לקיסר על ידי ניקופורוס פטריארך קונסטנטינופול והציג את עצמו כאיקונופיל לאחר שאישר את תמיכתו בפולחן האיקונות[10].
בניגוד לכך, במקורות מסופר שהקיסר האמין כי האיקונוקלאזם הוא הדרך הנכונה לשימור השושלת החדשה שלו. לאון החמישי סבר כי תבוסות הנוצרים נגרמו בגלל פולחן האיקונות ורק הקיסרים שלא סגדו להם שרדו בקרבות וזכו לחיים ארוכים ולכבוד[11]. הקיסר אף שינה את שם בנו לאחר הכתרתו, מסימבטיוס לקונסטנטינוס, וקיווה לשחזר בכך את ההצלחה הצבאית של קונסטנטינוס החמישי תומך האיקונוקלאזם ואת הפופולריות שזכה לה[12].
עם מותו של החאן קרום בשנת 814 חלה ירידה באיום הבולגרי, ולאון החמישי הורה בסתר לקבוצה של יועצים איקונוקלאסטים, בראשות יוחנן גרמטיקוס, למצוא טקסטים תאולוגיים שיהוו את ההצדקה להחזרת האיקונוקלאזם[13].
בשנת 815, הקיסר לאון החמישי התחיל את הפרק השני של האיקונוקלזאם כאשר זימן ועידה כנסייתית גדולה של בישופים באיה סופיה שביטלה את החלטות ועידת ניקיאה השנייה משנת 787. הוועידה החזירה את האיסור על פולחן האיקונות ובנוסף אסרה על יצירת איקונות חדשים, רק תמונות אנושיות במקומות גבוהים בכנסיות עדיין הותרו, בתנאי שלא ייעשה בהן שימוש לצורכי פולחן[14].
שני המתנגדים הגדולים לאיקונוקלאזם החדש ולמדיניות הקיסר הוצאו לגלות. הראשון היה הפטריארך ניקופורוס שסירב לפני הוועידה לאשר את תמיכתו והוחלף על ידי תאודוטוס קאסיטראס האיקונוקלאסט[15]. המתנגד השני היה תאודורוס מסטודיוס (הידוע גם בתור תאודור הקדוש מסטודיוס) שהוביל את תנועת ההתנגדות הנזירית. התנועה הנזירית התייחסה אל האיקונוקלאזם החדש כאובדן האמונה הנוצרית הנכונה וכמינות. תאודורוס מסטודיוס המשיך את מאבק הנזירים מהכלא, הוא התכתב ועודד אותם, הוא גם קרא לעזרת האפיפיור ולעזרת ראשי הכנסיות במזרח[16]. בישופים, אנשי דת, ונזירים, ובתוכם תאופנס המודה יצאו לגלות כחלק מהרדיפות. נזירים שלא שיתפו פעולה עם השלטונות עברו עינויים, ורבים ברחו מהמנזרים. תמונות הוצאו מכנסיות ונשרפו, וכלי קודש עם איקונות עברו השחתה.
השותפים העיקריים של לאון החמישי היו אנשי הצבא שתמכו במדיניות שלו ויישמו אותה. אך למרות זאת, הקיסר נרצח בשנת 820 בכנסייה בקונסטנטינופול על ידי קבוצת תומכים של מיכאל מהעיר אמוריון שהיה אחד ממקורביו ומנהיג בכיר בצבאו[17].
הקיסר מיכאל השני, מקים השושלת האמורית, בחר להמשיך במדיניות האיקונוקלאזם. מוצאו היה ממשפחה צנועה מהעיר אמוריון שבאזור פריגיה. אזור באסיה הקטנה שכנראה בחר לקיים את המסורת האיקונוקלסטית למרות האיסור האימפריאלי[18]. הקיסר מיכאל השני שנחשב למתון, התחיל את שלטונו בחנינת אסירים והחזרת נזירים גולים כולל תאודורוס מסטודיוס. הוא אף התכתב עם תאודורוס, שקרא לו לאשר את פולחן האיקונות, הקיסר אמר שהוא יאפשר לו לשמור על עיקרי אמונתו, מחוץ לעיר קונסטנטינופול[19].
המקורות מתעדים רדיפות של חיילים, שנשלחו להעניש ולגרש נזירים שלא נעתרו לצו הקיסרי וסגדו לתמונות[20]. רדיפות אלו היו קשורות כנראה למלחמת אזרחים שפרצה בין הקיסר לבן תומאס הסלאבי, מפקד צבא שתבע גם הוא את השלטון על האימפריה[21].
תומאס היווה איום רציני בשנת 821, כשהוכתר לקיסר על ידי פטריארך אנטיוכיה, בתמיכת הח'ליפות הערבית. תומכים רבים וחלק גדול מהצבא באסיה הקטנה הצטרפו אליו למרד ולניסיון ההשתלטות[22].
המלחמה עם תומאס הסתיימה בעזרת החאן הבולגרי במותו בשנת 823 לאחר מצור של שנה על העיר קונסטנטינופול [23]. מלחמת האזרחים החלישה מאוד את שלטון הקיסר ואת האימפריה. בנוסף, מיכאל השני סבל גם מהתקפות ערבים מאזור ספרד על כרתים סיציליה, ודרום איטליה[24].
בשנת 824 ביקש מיכאל השני מלואי החסיד מלך הפרנקים לעזור לו, ולהשפיע על האפיפיור לתמוך במדיניות האיקונוקלאסטית. בפנייה למלך הוא קישר בין המרד של תומאס לבין תנועת ההתנגדות הנזירית, וביקש שהנזירים הגולים שהתנגדו ברומא, יגורשו על ידי האפיפיור[25]. לואי החסיד שתמך בפנייה, פנה אל האפיפיור, אבל מדיניות האפיפיור לא השתנתה, הוא תמך בפולחן האיקונות ובהחלטות ועידת ניקיאה השנייה משנת 787 כאמונה הנכונה. האפיפיור גם תמך בתאודורוס מסטודיוס, ובתנועת הנזירים, כסמכות המרכזית בנושאים תאולוגיים בניגוד לקיסר[26].
תאופילוס, בנו של מיכאל השני, מלך משנת 829 והיה הקיסר האיקונוקלאסטי האחרון.
החמרה נגד פולחן האיקונות מתועדת בשנת 831 לאחר שהקיסר פגע בבישוף מתודיוס והרג את הבישוף מסארדיס, שהיו מראשי ההתנגדות לאיקונוקלאזם, בגלל שהם כנראה פעלו נגדו[27].
המקורות מתעדים גם החמרה באיסורים הקיימים, כמו איסור על ציור תמונות אנושיות בצבע, ואיסור מוחלט על הצגת דמויות אנושיות בכנסיות, במקומן הותרה רק הצגת חיות וציפורים. תמונות וחפצי קדושה הוצאו שוב לשרפה. איקונופילים נרדפו ונזירים גורשו מהערים, מהכפרים ומהמנזרים[28]. הרדיפות הקשות מיוחסות בעיקר להשפעתו של יוחנן גרמטיקוס על תאופילוס לאחר שהוא מונה להיות בישוף קונסטנטינופול. יוחנן היה מורו ויועצו של הקיסר ואיקונופיל מושבע[29].
תאופילוס נלחם במוסלמים במשך רוב שנות שלטונו. הוא התעלם מהאיום המוסלמי בסיציליה ודרום איטליה אבל התמודד עם המוסלמים באסיה הקטנה ובמזרח. הצבא הביזנטי בפיקודו סבל מפלות רבות, אבל נפילת העיר אמוריון, עיר הולדתו של הקיסר, באסיה הקטנה בשנת 838 בידי הח'ליף אל-מעתצם נתפסה כתבוסה הקשה ביותר.
תבוסת העיר אמוריון הפכה לאגדה לאחר שארבעים ושניים מאנשי ממשל ביזנטים בכירים נלקחו מהעיר בשבי והפכו למרטירים נוצרים לאחר שסירבו להתאסלם[30]. תאופילוס אף נאלץ לבקש עזרה מהפרנקים, מהווניציאנים ומח'ליפות קורדובה. להפסדים הרבים שהחלישו את הצבא ואת האימפריה הייתה השפעה על חומרת מדיניות האיקונוקלאזם, כך שהרדיפות התרכזו בעיקר באזור קונסטנטינופול והייתה למדיניות הקיסרית השפעה מועטה בשאר האימפריה[31].
עם מותו של תאופילוס בשנת 842 עבר השלטון לאשתו העוצרת תאודורה, ולבנו מיכאל השלישי שהוכר כקיסר כשהיה בן שלוש. תאודורה, ששלטה עד שנת 856 בשם בנה, נחשבה לאיקונופילית בסתר בזמן נישואיה לתאופילוס, ותמכה בהחזרת פולחן האיקונות. הקשר בן האיקונוקלאזם לבן ההצלחה הצבאית בקרבות הפסיק להוות נימוק מכריע לאכיפתו באימפריה לאחר התבוסות של שני הקיסרים האחרונים. היועצים של תאודורה שמונו על ידי הקיסר תאופילוס לפני מותו סייעו לה. בעזרת הנזירים, ותומכים איקונופילים הם ארגנו ועידה לביסוס התמיכה להחזרת פולחן האיקונות[32].
העוצרת תאודורה הביאה לסיומו של פרק האיקונוקלזם האחרון בשנת 843. תאודורה דאגה לכך שתאופילוס יוכר כאיקונופיל לאחר שהפיצה סיפור שהוא חזר בו לפני שנפטר והכיר באמונה הנכונה[33]. בעקבות הוועידה, יוחנן השביעי גרמטיקוס פטריארך קונסטנטינופול חויב על ידי תאודורה לתמוך בפולחן האיקונות ופרש בשל כך מתפקידו. במקומו מונה הבישוף האיקונופיל מתודיוס[34].
האיקונוקלאזם בוטל סופית על ידי הבישוף מתודיוס בשנת 843, פולחן האיקונות חזר להיות האמונה הנוצרית הנכונה, מאז, מוקדש היום הראשון של התענית הגדולה בכנסייה האורתודוקסית ובפולחן הביזנטי כיום חג של הניצחון על האיקונוקלזם.
- איקונוקלאזם באימפריה הביזנטית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
