איסור הלנת המת הוא מצוות לא תעשה מהתורה על עיכוב קבורת המת. פשט המקרא אמנם מתייחס להרוגי בית דין, אולם המשנה בסנהדרין מבארת שהאיסור נוגע לכל אדם.[1]
| מקרא | דברים, כ"א, כ"ג |
|---|---|
| משנה | מסכת סנהדרין, פרק ו', משנה ה' |
| משנה תורה | הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ט"ו, הלכות ז'-ח' |
| שולחן ערוך | יורה דעה, סימן שנ"ז |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, לאו ס"ו ספר החינוך, מצווה תקל"ו |
  | |
בנוסף על איסור הלנת המת, קיימת מצוות עשה מקבילה לקבור את המת ביום מותו. לגבי מצווה זו נחלקו הפוסקים אם היא חלה להלכה על כל מת או דווקא על הרוגי בית דין.
מותר לפי ההלכה להלין את המת אם הדבר נעשה לכבודו של מת[2].
הציווי מופנה אל קרובי המשפחה של המת, ואם אין לו קרובי משפחה, מופנה הציווי אל בני עירו.
חכמי המשנה נחלקו אם האיסור מתייחס רק למגדף ועובד עבודה זרה כדעת חכמים או לכל מי שהתחייב סקילה (כל הנסקלין נתלין) כדעת רבי אליעזר.[3] ההלכה נפסקה כדעת חכמים שרק לגבי מגדף ועובד עבודה זרה קיים האיסור.[4]
מקור המצווה
מקור האיסור בספר דברים (כ"א, כ"ג), שם נאמר:
וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת, וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ, כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי, וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה.
אף שלפי רש"י המצווה היא רק במת מישראל, בספר יהושע מסופר כי יהושע במלחמותיו בארץ כנען, קיים את ההלכה הזו במלך העי (יהושע, ח', כ"ט), ובחמשת המלכים: מלך ירושלים, מלך חברון, מלך ירמות, מלך לכיש ומלך עגלון (יהושע, י', כ"ז), לאחר שתלה את גופותיהם במשך היום, לעת ערב הורידם מעל העצים וקברם.
נחלקו הראשונים אם איסור הלנת המת חל גם בחו"ל. דעת הרמב"ן ואחרים היא שאכן יש איסור, אלא שחומרתו פחותה מהאיסור בארץ.[5]
טעם המצווה
רש"י מבאר כי טעם המצווה "קללת אלהים תלוי" שהוא "זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו, וישראל הם בניו. משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך ואחד נתפס ללסטיות ונתלה. כל הרואה אותו אומר 'המלך תלוי'". כלומר ישנו ביזוי של האל, בכך שהאדם שנברא בצלמו, מתבזה ונרקב על העץ.
פרטי המצווה
הערוך השולחן כותב בעקבות הספרי כי במצווה זו יש גם מצוות עשה וגם לא תעשה. עוד פוסק ערוך השולחן שעיקר עניין של איסור ההלנה הוא בשביל כבודו של המת והאיסור לנוולו, ולכן מותר להשהות את הקבורה במקום שיש פקודת מלכות, וכן "אם הלינו לכבודו להכין תכריכים, או שיבואו רבים ללוותו, או לעשות ארון, או שיבואו מקוננות, או להביא ספדן, וכיוצא בו – אינו עובר עליו" (יורה דעה שנז).
היחס בין המצווה לחוקים זרים
בשנת 1772, בעקבות פנייה שקיבל מאולוף גרהרד טיכסן, הוציא פרידריך השני, דוכס מקלנבורג-שוורין הוראה, שלפיה אסור לקבור אף אדם עד שיעברו שלושה ימים מיום מותו (מחשש שהמת רק נראה כמת, אולם הוא עדיין חי). הקהילה היהודית פנתה למשה מנדלסון ובקשה את עצתו בנושא. מנדלסון כתב לדוכס והסביר לו שאמנם דין התורה לא מחייב קבורה מיידית, אבל ההלכה מחייבת אותה מדרבנן. הוא הציע פשרה, שהקהילה היהודית תמשיך במנהג של קבורה מיידית אבל רק אחרי שרופא מוסמך יוודא שהנפטר באמת מת. הפשרה נתקבלה על ידי הממשלה.[6]
כיום, לעיתים דוחים את הקבורה ביום או יותר, על מנת לאפשר השתתפות ציבור בהלוויה, או לאפשר את השתתפותם של קרובים שנמצאים במקומות רחוקים. אולם בירושלים נהוג לקבור כל מת ביום מותו, אף בשעות מאוחרות בלילה, ולא לדחות את קבורת הנפטרים מעבר ליום מותם. אולם לעיתים כן דוחים את הלוויתם של אישים חשובים גם בירושלים, כדוגמת הלוויתם של רבנים מפורסמים, על מנת לאפשר הלוויה מכובדת ורבת משתתפים. מנהג זה הוא אחד מהמנהגים המיוחדים לירושלים, ומקורו בהלכה מיוחדת שתוקפה ככל הנראה הוא לירושלים שבין החומות.
ראו גם
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
