פלקנסטרו וארזה (באיטלקית: Pallacanestro Varese), הוא מועדון כדורסל מהעיר וארזה שבצפון איטליה, המשחק בליגת העל האיטלקית בכדורסל ובליגת האלופות.
 | |||||||||
| מידע כללי | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| תאריך ייסוד | 1945 | ||||||||
| מדינה |
איטליה  | ||||||||
| אולם ביתי | אנרקסניה ארנה, וארזה (5,300 מושבים) | ||||||||
| ליגה | ליגת העל האיטלקית | ||||||||
| בעלים |
 ארגון "וארזה בלב" לואיס סקולה | ||||||||
| יושב ראש |
לואיס סקולה | ||||||||
| מאמן |
 מאט ברייז | ||||||||
| תארים | |||||||||
| |||||||||
| תלבושת | |||||||||
| מדי בית וחוץ של פלקנסטרו וארזה | |||||||||
| |||||||||
|
www | |||||||||
  | |||||||||
המועדון מוכר כיום כאופנג'ובמטיס וארזה (Openjobmetis Varese) עקב חסות מסחרית.
המועדון זכה 10 פעמים באליפות איטליה, 4 פעמים בגביע האיטלקי, 5 פעמים בגביע אירופה לאלופות ו-3 פעמים בגביע הבין יבשתי.
תקופת השיא של המועדון הייתה שנות ה-70 של המאה ה-20, בה הגיעו כל זכיותיו בגביע אירופה לאלופות מתוך 10 פעמים ברציפות בהן הגיע למשחק הגמר - הישג המהווה שיא בכדורסל האירופי. באותה תקופה נודע בשמות החסות המסחרית אותם נשא - איניס, מובילג'ירג'י ואמרסון.
היסטוריה
20 שנים ראשונות
קבוצת פלקנסטרו וארזה נוסדה ב-1945 והחלה לשחק בעונת 1945/46 בליגה השנייה. כבר בעונתה הראשונה זכתה באליפות הליגה השנייה ועלתה לליגת העל האיטלקית. הקבוצה עלתה לצמרת הליגה כבר בסוף העשור, כאשר בעונת 1948/49 סיימה שנייה (אחרי וירטוס בולוניה) ועונה לאחר מכן סיימה שלישית את הליגה.
ב-1954 השיגה הקבוצה חסות מסחרית ראשונה, אולם את קפיצת הדרך שלה עשתה בעזרת החסות המסחרית השנייה שלה - ג'ובאני בורגי, מייסד חברת מכשירי החשמל "איניס" שמרכזה היה בקרבת וארזה, אימץ את הקבוצה והיא שינתה את שמה ל"איניס וארזה" ב-1956. החסות בין איניס והקבוצה נמשכה לבסוף 19 שנים - זמן ארוך מאוד לחסות מסחרית בכדורסל האיטלקי של אז.
הקבוצה חתמה את עלייתה לצמרת הכדורסל האיטלקי ב-1961 כאשר זכתה באליפות הראשונה שלה. הזכייה שלחה את הקבוצה בפעם הראשונה אל הזירה האירופית, והיא השיגה ניצחון ראשון בסיבוב המוקדמות של גביע אירופה לאלופות על בנפיקה ליסבון. בסיבוב הראשון אליו עלתה השיגה ניצחון ביתי על ריאל מדריד, אולם הודחה לאחר הפסד בחוץ.
ב-1964 זכתה הקבוצה באליפות שנייה, שסללה את הדרך שוב אל גביע אירופה לאלופות בעונה שלאחר מכן. וארזה הפתיעה כשהדיחה ברבע הגמר את אחת הקבוצות החזקות באירופה של אז, ספרטק ברנו מצ'כוסלובקיה, לפני שהודחה בידי צסק"א מוסקבה בחצי הגמר.
תור הזהב
האליפויות הראשונות והעונה המוצלחת של 1964/65 באירופה היו סימן לבאות. וארזה החלה את תור הזהב שלה בזכיות ראשונות בזירה הבינלאומית. ב-1966 זכתה איניס במהדורה הראשונה של הגביע הבין יבשתי בכדורסל שנערכה במדריד כשגברה בגמר על קבוצה מברזיל.
עונה אחת לאחר מכן השתתפה איניס במהדורה הראשונה של גביע אירופה למחזיקות גביע (על אף שלא הייתה מחזיקת הגביע - הגביע האיטלקי טרם התקיים אז). איניס הדיחה את נאנט, פרטיזן בלגרד וספרטק ברנו, ועלתה לגמר מול מכבי תל אביב. איניס ניצחה במשחק הראשון, שהיה משחק בית, בפער שהספיק לה לזכות בגביע למרות הפסד דחוק במשחק הגומלין בתל אביב, וזכתה בתואר אירופי ראשון.
ב-1969 החל למעשה עידן השליטה של הקבוצה בכדורסל האירופי. הוא התחיל עם הגעתו של המאמן היוגוסלבי אלכסנדר ניקוליץ', שנחשב היום אחד מגדולי המאמנים באירופה בכל הזמנים. איניס זכתה באליפות שלישית ב-1969, וב-1970 הוסיפה אליפות נוספת וגם זכתה לראשונה בגביע אירופה לאלופות, עם ניצחון בגמר על צסק"א מוסקבה.
באותן שנים התגבש סגל השחקנים שהרכיב את הקבוצה לאורך העשור, סביב שלד קבוע - הרכז אלדו אוסולה והסנטר דינו מנגין. כוכב נוסף בתחילת העשור היה המקסיקני מנואל ראגה.
הקבוצה לא הצליחה להגן על תארה בעונת 1970/71, לאחר שנוצחה במשחק הגמר על ידי צסק"א מוסקבה, אולם זכתה בפעם השלישית ברציפות באליפות איטליה. הליגה האיטלקית של אז נחשבה לחזקה באירופה, וזכייה בשלוש אליפויות רצופות בה הייתה הישג משמעותי.
האליפות של 1971 איפשרה לקבוצה להמשיך ולשחק בגביע אירופה לאלופות גם בעונת 1971/72, ובפעם השלישית ברציפות עלתה למשחק הגמר, שנערך באותה שנה בהיכל הספורט יד אליהו לרגל הפיכתו לאולם מקורה. איניס ניצחה בגמר את יוגופלסטיקה ספליט והחזירה לעצמה את גביע אירופה לאלופות.
בקיץ 1972 הגיע לקבוצה שחקן נוסף שהפך עם הזמן לאחד השחקנים הגדולים בתולדותיה - בוב מורס, פורוורד אמריקאי יוצא אוניברסיטת פנסילבניה שניחן ביכולת קליעה משובחת. כיוון שבליגה האיטלקית של אז היה מותר לשחק רק עם שחקן זר אחד, נאלץ ניקוליץ' לבחור בין מורס ומנואל ראגה, הכוכב המקסיקני שהיה אהוד מאוד בקרב אוהדי הקבוצה - ובחר במורס. ראגה נשאר בקבוצה עבור המשחקים באירופה בלבד.
הקהל קיבל את מורס בקריאות בוז לאחר שהראה יכולת בינונית בתחילת משחקו הראשון בליגה, אולם לאחר שהתגלתה במלואה יכולת הקליעה שלו הפך מורס לחביב הקהל, ולאחד השחקנים המאיימים בקרב יריבותיה של וארזה. כבר בעונתו הראשונה זכתה הקבוצה בדאבל איטלקי ופעם נוספת בגביע אירופה לאלופות עם ניצחון בגמר על צסק"א מוסקבה. אחרי אותה עונה עזב מנואל ראגה את הקבוצה ועבר לשחק בשווייץ. העזיבה המשמעותית יותר הייתה של המאמן ניקוליץ', שחזר למולדתו כדי לאמן את הכוכב האדום בלגרד. במקומו הגיע לקבוצה סנדרו גמבה, מאמן איטלקי שכבר נחשב לאחד המאמנים הטובים באירופה לאחר שהוביל להצלחות את זימנטל מילאנו.
ההרכב של מנגין, מורס ואוסולה, יחד עם שחקנים נוספים מנבחרת איטליה כג'וליו יליני, מרינו צנאטה ואיוון ביסון, היה שלד ההרכב הכמעט קבוע של הקבוצה למשך שארית העשור.
איניס הגיעה לגמר גביע אירופה לאלופות חמישי ברציפות בעונת 1973/74 בניסיון לזכות בגביע שלישי ברציפות, ולקבל אותו לצמיתות - אולם בגמר כשלה מול ריאל מדריד. היא נקמה בריאל מדריד, שהפכה ליריבתה המושבעת, כשניצחה אותה בגמרים של 1974/75 ו-1975/76, כאשר בוב מורס קולע בהם 30 ו-28 נקודות בהתאמה. בתווך הסתיים הסכם האימוץ הארוך עם "איניס", והקבוצה קיבלה חסות מסחרית חדשה מחברת הרהיטים "מובילג'ירג'י" ובהתאם שינתה את שמה למובילג'ירג'י וארזה.
גם הניסיון השני לזכות בגביע האירופי בפעם השלישית ברציפות נכשל, כאשר במשחק הגמר של עונת 1976/77 ספגה הקבוצה הפסד מפתיע מול מכבי תל אביב, שנחשבה לחלשה ממנה בהרבה. וארזה ניצחה את מכבי בקלות בשני המפגשים בין הקבוצות במהלך אותה עונה.
וארזה נוצחה גם בשני הגמרים הבאים של גביע אירופה לאלופות, בידי ריאל מדריד ובוסנה סרייבו, ובכך השלימה הישג שיא בכדורסל האירופי - עשרה גמרים רצופים של גביע אירופה לאלופות.
ב-1979/80, עונה אחת לאחר גמר גביע אירופה לאלופות העשירי והאחרון שלה, עברה וארזה שוב לזירה המשנית באירופה - גביע אירופה למחזיקות גביע, וזכתה בו בפעם השנייה עם ניצחון בגמר על קבוצה איטלקית אחרת, פלקנסטרו קאנטו. זה היה התואר האירופי האחרון של הקבוצה מאז ועד היום.
שנות ה-80 וה-90
בתחילת שנות ה-80 התפרק שלד השחקנים שהרכיב את השושלת הגדולה של הקבוצה. אלדו אוסולה עזב אחרי הזכייה בגביע אירופה למחזיקות גביע ב-1980. דינו מנגין ובוב מורס המשיכו עונה נוספת שבה סיימה הקבוצה במקום הראשון את העונה הרגילה בליגה האיטלקית, אך הודחה בחצי גמר הפלייאוף בידי סינודינה בולוניה. זה היה גם גורלה בחצי גמר גביע אירופה למחזיקות גביע מול פלקנסטרו קאנטו. בסיום אותה עונה עזבו גם מנגין ומורס את הקבוצה, ושושלת שנות ה-70 באה סופית אל סיומה.
המחצית הראשונה של שנות ה-80 הייתה אפורה למדי כאשר הקבוצה משיגה תוצאות בינוניות הן בזירה המקומית והן באירופית, אך במחצית השנייה חלה התאוששות מסוימת בקבוצה. ב-1984/85 עלתה לגמר גביע קוראץ' לאחר שהדיחה בחצי הגמר את אריס סלוניקי החזקה, ופגשה שם את סימק מילאנו שבשורותיה שיחק הכוכב הגדול של וארזה משנות ה-70, דינו מנגין. מנגין וחבריו החדשים ניצחו את וארזה וזכו בגביע. זה היה הגמר האירופי האחרון של הקבוצה מאז ועד 2015/16.
גם בזירה המקומית השתפרו הישגיה של הקבוצה לעומת המחצית הראשונה של העשור. בהנהגתם של קורני תומפסון וסטפנו רוסקוני זכתה הקבוצה פעמיים ברציפות במקום הראשון בסיום העונה הרגילה באיטליה, אך נוצחה פעמיים בחצי גמר הפלייאוף. בעונת 1989/90 עלתה לגמר הפלייאוף, אך נוצחה על ידי סקבוליני פזארו ולא זכתה באליפות.
לאחר העלייה לגמר הפלייאוף הידרדרה הקבוצה במהירות לתחתית, למרות סגל שכלל את רוסקוני, שחקני חיזוק בעלי שם כרג'י תיוס ואנתוני בואי, והצעיר המוכשר אנדראה מנגין, בנו של דינו. לאחר שנתיים של מאבקי תחתית ירדה הקבוצה בעונת 1991/92, לראשונה מאז 1946, לליגה השנייה.
שתי עונות שיחקה הקבוצה בליגה השנייה עד שבסיום עונת 1993/94 עלה בידה, בכיכובם של אנדראה מנגין ואריאן קומזץ, לחזור לליגה הראשונה.
הקבוצה התבססה בצמרת ועלתה מדי שנה לפלייאוף במחצית השנייה של שנות ה-90, והגיעה לשיא בסיום העשור - דווקא בתקופה בה ויתרה על החסות המסחרית - כאשר קרלו רקלקטי התמנה למאמן בעונת 1997/98. לצד הכוכבים הוותיקים אנדראה מנגין ואריאן קומזץ בנה רקלקטי קבוצה צעירה ומוכשרת, כשבמרכזה הרכז ג'אנמרקו פוצקו והפורוורד אלסנדרו דה פול. הקבוצה הגיעה לחצי גמר הפלייאוף בו נוצחה על ידי קינדר בולוניה.
בעונת 1998/99 שמרה הקבוצה על הסגל שהצליח עונה קודם לכן. רקלקטי צירף לקבוצה עוד צעירים מוכשרים - הפורוורד ג'קומו גלאנדה והסנטר הפוארטו-ריקני דניאל סנטיאגו. את הוותק והניסיון סיפקו אנדראה מנגין והגארד/פורוורד הקרואטי וליקו מרשיץ' שהחליף את קומזץ. עם הסגל הצעיר והרעב הדהימה וארזה את הכדורסל האיטלקי כשזכתה באליפות אחרי ניצחון בגמר הפלייאוף על בנטון טרוויזו. הקבוצה חזרה גם למפעל האירופי הבכיר שנקרא כעת "גביע אירופה לקבוצות", ועלתה דרך שני שלבי הבתים לשלב ההצלבה הראשון בו הודחה על ידי אולימפיאקוס פיראוס.
בעונת 1999/2000, עדיין ללא חסות מסחרית, שיחקה הקבוצה תחת השם "וארזה רוסטרס". ללא רקלקטי אך עם סגל שכלל עדיין את אנדראה מנגין, פוצקו וסנטיאגו כשאליהם צורפו הרוסי הוותיק יבגני קיסורין והגרמני דניס ווכרר, הסתיימה העונה שהחלה עם הרבה ציפיות באכזבה, עם הופעה פושרת בגביע אירופה לקבוצות שהסתיימה בהדחה בשלב הבתים השני, ועם החמצת הפלייאוף בליגה האיטלקית. גם הבאתו באמצע העונה של ולריו ביאנקיני, מאמן וותיק ורב הישגים ותארים, לא שיפרה את יכולתה ומאזנה של הקבוצה.
המאה ה-21
בעשור הראשון של המאה ה-21 התקשתה הקבוצה, ולמעשה הייתה באופן קבוע קבוצת תחתית. לעיתים השתחלה לפלייאוף בקושי רב ונשרה בשלבים המוקדמים, ולעיתים החמיצה כליל את הפלייאוף. כל זאת למרות הבאת מאמנים בעלי שם כגון הארגנטינאי רובן מניאנו שהוביל את נבחרת ארגנטינה למדליית זהב באולימפיאדת אתונה (2004).
בעונת 2007/08 החלה הקבוצה את העונה עם וליקו מרשיץ', מכוכבי עונת האליפות של 1999, בעמדת המאמן. מאזן של 2 ניצחונות מול 11 הפסדים הביא להחלפתו בוולריו ביאנקיני, אך הפעם גם המאמן המנוסה והמעוטר לא הצליח להציל את הקבוצה והיא נשרה לליגה השנייה. היא שבה לליגה הראשונה אחרי עונה אחת.
לקראת עונת 2010/11 נטל את הבעלות על הקבוצה ארגון "וארזה בלב", ארגון של חברות ויחידים המשלמים דמי חבר על מנת להשתתף בניהול המועדון. הארגון גייס לקבוצה את המאמן את קרלו רקלקטי, שהוביל אותה לאליפות ב-1999, לאחר שעזב את תפקיד מאמן נבחרת איטליה. וארזה הצליחה לחזור לפלייאוף, אולם הודחה בסיבוב הראשון על ידי פלקנסטרו קאנטו.
הקבוצה חזרה לצמרת הליגה האיטלקית בעונת 2012/13, כאשר סיימה במקום הראשון את העונה הרגילה, אך בפלייאוף כשלה בחצי הגמר מול מונטפסקי סיינה.
מאז שקעה הקבוצה בבינוניות ורק עוד פעם אחת העפילה לפלייאוף האיטלקי, בעונת 2017/18, ללא הישג משמעותי. בזירה האירופית רשמה הקבוצה הגעה לגמר היורופקאפ של פיב"א בעונה הראשונה לקיומו של המפעל, 2015/16 - גמר אירופי ראשון מאז עונת 1984/85. בגמר נוצחה וארזה על ידי סקייליינרס פרנקפורט הגרמנית. הכוכב הארגנטינאי לואיס סקולה, לאחר קריירה מפוארת, שיחק בקבוצה בעונת 2020/21 את עונתו האחרונה כשחקן פעיל, פרש בשורותיה, הצטרף לבעלות עליה ומשמש מאז כיו"ר שלה.
סגל השחקנים בעונת 2023/2024
| פלקנסטרו וארזה | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| שחקנים | מאמנים | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
מאמן:
עוזרי מאמן: | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| עודכן בתאריך: 31 ביולי 2023 | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
שחקנים ומאמנים בולטים בעבר
שחקנים
אלדו אוסולה
אנתוני בואי
סאני בצ'ירוביץ'- פרנק בריקובסקי
- בוריס גורנץ
- ג'וליו יליני
- קווין מגי
- בוב מורס
- ג'אקומו גלאנדה
- אנדראה מנגין
- דינו מנגין
דניאל סנטיאגו- ג'נמרקו פוצקו
אריאן קומזץ
מנואל ראגה- סטפנו רוסקוני
- רג'י תיוס
כריסטיאן קנגור
מאמנים
אלכסנדר ניקוליץ'- סנדרו גמבה
- ולריו ביאנקיני
רובן מניאנו- קרלו רקלקאטי
גרגור בניו
תארים והשגים
- הליגה האיטלקית
- אליפות (10): 1961, 1964, 1969, 1970, 1971, 1973, 1974, 1977, 1978, 1999
- מקום שני: 1949, 1962, 1963, 1965, 1966, 1967, 1972, 1975, 1976, 1990
- הגביע האיטלקי
- זכייה (4): 1969, 1970, 1971, 1973
- גמר: 1972, 1985, 1988, 1999, 2013
- הסופרקאפ האיטלקי:
- זכייה (1): 1999
- גמר: 2013
- גביע אירופה לאלופות
- זכייה (5): 1970, 1972, 1973, 1975, 1976
- גמר: 1971, 1974, 1977, 1978, 1979
- גביע קוראץ'
- גמר: 1985
- הגביע הבין יבשתי
- זכייה (3): 1966, 1970, 1973
- כתר משולש
- זכייה (2): 1970, 1973
- יורופקאפ
- גמר (1): 2016
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של פלקנסטרו וארזה
פלקנסטרו וארזה, ברשת החברתית פייסבוק
פלקנסטרו וארזה, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
פלקנסטרו וארזה, ברשת החברתית אינסטגרם
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
