Loading AI tools
מיעוט אתני בארצות הברית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עמים ילידים בארצות הברית (באנגלית: Native Americans) או האינדיאנים בארצות הברית (באנגלית: American Indians) הם מיעוט אתני אשר מנה בשנת 2010 יותר מ-2.9 מיליון נפש[2] (כ-1% מאוכלוסיית ארצות הברית). אוכלוסיית האינדיאנים מורכבת מעשרות שבטים והיא האוכלוסייה הוותיקה ביותר ביבשת.
 | |
| אוכלוסייה | |
|---|---|
| 2,288,331 אינדיאנים למחצה[1] | |
| ריכוזי אוכלוסייה עיקריים | |
|
 טקסס 176,018 (2010)[1] | |
| שפות | |
| אנגלית, ספרדית, צ'רוקי, נאוואחו, שפות ילידיות | |
| דת | |
| קתולים, פרוטסטנטים, אנימיזם |
בימי גילוי אמריקה מנו האינדיאנים, על פי הערכות שונות, כ-10 מיליון נפש במאות עמים ושבטים שונים לאורכה ולרוחבה של היבשת. החל משנת 1620, עם תחילת ההתיישבות האירופאית באמריקה הצפונית, ועד סוף המאה ה-19, עת יושבו כל השטחים של ארצות הברית, הוכחדו ונעלמו מרבית השבטים האינדיאנים. הם הוכחדו כתוצאה מצמצום שטח מחייתם, ממחלות שהביאו איתם המתיישבים ומפעילות מלחמתית. כיום חיים חלק (אך לא רוב) מהאינדיאנים בשמורות המוקצות להם, שטחים בתוך ארצות הברית המנוהלים על ידי שבטים של אינדיאנים במסגרת הלשכה לענייני אינדיאנים במחלקת הפנים של ארצות הברית. בשטחים אלה ניתנת אוטונומיה מסוימת לשבטים, אשר יכולים להחיל בהם את הדין השבטי בעניינים מסוימים וזוכים להגנתו של הממשל הפדרלי של ארצות הברית.
האינדיאנים באמריקה הצפונית לא פיתחו כתב טרם הקולוניאליזם, ולעומת זאת מקיימים מסורת של סיפור סיפורים. רוח תרבותם וידע על דרכם מגולמת בסיפורים ובשירים שבעל פה.
כמו כן, ישנו מידע ותיעוד על אורחות חייהם ותרבותם שנכתב בידי חוקרים ומתיישבים אירופאים, אלה הבינו במידה מוגבלת את התרבויות השונות שפגשו.
מקורו של הכינוי 'אינדיאנים' בטעותו של מגלה הארצות כריסטופר קולומבוס, אשר בהגיעו לחופי אמריקה סבר שהגיע להודו (בספרדית: India - אינדיה), ועל כן כינה את המקומיים אינדיאנים (בספרדית: הודים). טעות זו השתרשה לאורך דורות בשפות רבות. בשפות אחדות, ביניהן אנגלית וספרדית, הפכה המילה דו-משמעית, כשהיא מציינת את תושבי הודו (כמשמעותה המקורית), וגם את ילידי יבשת אמריקה. במהלך המאה ה-20 החלו לכנותם "אמריקנים- ילידים" (Native Americans), מושג שנחשב יותר תקין פוליטית, אבל מרביתם מעדיפים להיקרא בשם הכולל "אינדיאנים אמריקאים"[דרוש מקור] (American Indians) או בשם השבט הספציפי אשר לו הם שייכים.
אבותיהם של האינדיאנים, המכונים פלאו-אינדיאנים, הגיעו לאמריקה מאירו-אסיה דרך גשר יבשתי שחיבר בין אלסקה לקמצ'טקה. לפני כ-12,000 שנים, בסוף עידן הקרח עלו פני הים והפרידו בין היבשות. פריטים שונים כגון: כלי אבן, עצמות, מערות ופרוות נמצאו בכל רחבי ארצות הברית והם מעידים על חייהם של בני אדם שם כבר מלפני 10,000 שנים. קדמונים אלו חיו כציידים-לקטים והשתמשו בכלי אבן ובעצמות. העדות העתיקה ביותר של יישוב שנתגלתה בצפון לואיזיאנה, ומעידה על חיי נוודות למחצה והתפתחות של חקלאות זעירה, מתוארכת ל-3,500 לפנה"ס[3]. בין השנים 1000 לפנה"ס ל-1000 לספירת הנוצרים התקיימה לאורכו של החוף המזרחי, מפלורידה ועד קנדה תרבות "ארץ היערות". בני תרבות זו השתמשו במלאכה זעירה ובחקלאות שכללה ביות חיות וצמחים בעודם משתמשים בכלי אבן משוכללים[4]. "תרבות המיסיסיפי" התפתחה לאורכו של עמק המיסיסיפי החל מ-950 לפנה"ס והגיעה לשיאה בשנת 1250 לספירת הנוצרים. הייתה זו הגדולה בתרבויות אמריקה הצפונית ועל פי הערכות במרכזה חיו כ־20,000 - 30,000 בני אדם ביישוב עירוני שלא היה כמותו באמריקה הצפונית עד 1800. תרבות זו הורכבה ככל הנראה ממספר שבטים שחיו בערים ובכפרים מפותחים שהתבססו על גידולי תירס, וניהלו מסחר עם אינדיאנים ברחבי אמריקה הצפונית מהימות הגדולות שבצפון ועד הרי מקסיקו שבדרום[5].
בשנת 1492 גילה קולומבוס את האיים הקריביים ונפגש עם הילידים של איים אלו. ההתיישבות האירופית ביבשת-העל של אמריקה החלה מתקופה זו בעיקר באזור אמריקה הדרומית ומרכז אמריקה, ואילו באמריקה הצפונית התיישבו האירופאים מאוחר יותר. ב־14 במאי 1607 הוקמה באמריקה הצפונית המושבה הראשונה וירג'יניה וב־1620 נחתמה אמנת המייפלאואר. בכך החלה ההתיישבות הבריטית בצפונה של אמריקה. המתיישבים שהגיעו היו בעיקר משפחות של פרוטסטנטים מהאי הבריטי שפעלו באופן עצמאי ולא על פי הוראות של הכתר האנגלי. לקראת סוף המאה ה-18 השתלטו המתיישבים האירופאים על כל חופה המזרחי של היבשת והקימו בה 13 מושבות. בשנת 1763 קבע השלטון הבריטי כי תחום ההתיישבות האירופית יוגבל להרי האפלאצ'ים במערב, וזאת על מנת לבסס את שלטונה של בריטניה באזור מוגבל. המלך ג'ורג' השלישי שמלך בתקופה זו התייחס לשטחים במערב כשטחי בריטניה לכל דבר ואל האינדיאנים עצמם כזכאים להגנתו של הכתר האנגלי. אולם, בשנת 1776, עת דרש הכתר האנגלי מיסוי מהמתיישבים, יצאו אלה במרד כנגד הממלכה והקימו את "ארצות הברית של אמריקה". מרבית השבטים האינדיאנים עמדו לצידה של בריטניה במלחמת העצמאות, בעיקר בשל ההגנה שהעניקה להם, ולפיכך ראו לנכון מתיישבים רבים לנקום בהם. עם סיום המלחמה, הכיר הכתר האנגלי בחוזה פריז (1783) בריבונות של המתיישבים על השטחים שעד נהר המיסיסיפי - אחת מתוצאות הלוואי של הכרה זו היא ששבטים אינדיאנים רבים עברו לתחום שליטתה של ארצות הברית.
מרבית המתיישבים השתייכו לכנסיות הפרוטסטנטיות שהאמינו כי לאינדיאנים אין נשמות והם אינם בני אנוש. הם למעשה בני שטן החוסמים את הקידמה[6]. ע"פ אמונה זו, כאשר מאמינים נוצרים מגלים חבל ארץ המיושב בכופרים בנצרות, חובתם הדתית הייתה להשתלט על שטחים אלה ולנצר את הלא מאמינים הללו. בשל תמיכת האינדיאנים באנגלים וכן בשל המדיניות שאימצו הכנסיות הפרוטסטנטיות היה מקובל למגר את האינדיאנים בכל דרך שהיא, כאשר בין השאר נשלחו לאינדיאנים, כמחווה של "רצון טוב", שמיכות שהיו נגועות באבעבועות שחורות שגרמו למעשה להשמדתם של כפרים שלמים של אינדיאנים. היו גם בין המתיישבים כאלה שראו לנכון לנצר את הילידים, אולם אלה היו בעמדת מיעוט בקרב המתיישבים[7].
בשנת 1779 הורה הגנרל ג'ורג' וושינגטון, לימים נשיאה של ארצות הברית, לאחד מהגנרלים בפיקודו לתקוף את בני שבט הצ'רוקי, להרוג בהם ולהחריב עד היסוד כל נקודת התיישבות שבבעלותם. המשימה בוצעה בצורה ברוטלית ואכזרית, כאשר וושינגטון עצמו טען כי האינדיאנים אינם אלא "חיות טרף"[8]. מה שמסביר את הברוטליות בה נהגו חיילי הקונפדרציה שהכינו מגפיים מעורות שהופשטו מגופות של אינדיאנים, וושינגטון עצמו זכה במהלך מלחמת העצמאות לכינוי "Town Destroyer" כאשר הורה על השמדת 28 עיירות (מתוך 30) שהיו בידי שבט הסנקה במשך 5 שנים בלבד.
עם זאת נעשו ניסיונות "לקדם" את האינדיאנים. בשנת 1778 חתם הקונגרס על חוזה שנקרא The Treaty of Ft. Pitt שהבטיח לאינדיאנים זכויות טריטוריאליות למשך מספר דורות, ואף נציגים בקונגרס מטעם מדינה אינדיאנים עצמאית. אולם עם הזמן נסוגו חברי הקונגרס מהסכם זה ומהסכמים אחרים שחתמו עם שבטים אינדיאנים.
אולם גם עם הסכמים אלה, המתיישבים עצמם והשלטון התעלמו מזכות הקניין של האינדיאנים. לדוגמה בשנת 1782 חילקה מדינת צפון קרולינה לוותיקי המלחמה קרקעות במערב שהיו בבעלות אינדיאנית ללא דין ודברים עימם.
למרות עקרונות האמונה הנוצרית, שעל פיה פעלו לכאורה המתיישבים האמריקנים והשלטונות, המדיניות האלימה של המתיישבים נגדה גם עקרונות אלה וגם את החוקה האמריקנית ואף סיכנה את מעמדה של האומה הצעירה. לאינדיאנים בשלב זה היה עדיין כוח בעל משמעות שיכול היה להסב נזק לארצות הברית. בשל כך שאפו השלטונות להשגת סטטוס קוו בין הצדדים, ובהתאם לכך, חתמו הסכמים עם האינדיאנים על חלוקת הקרקעות וקבעו כי יש לצאת למלחמה רק במקרים של פגיעה בהסכמים.
אולם המתיישבים היו אלה שחרגו מההסכמים, ואילו האינדיאנים סירבו לוותר על מורשתם לטובת "הקידמה" ובהנהגת שבט השוני (Shawnee) יצאו למלחמה על השטחים שאיבדו בצפון מערב המדינה. נשיא ארצות הברית, ג'יימס מדיסון חשש מאפשרות שהאינדיאנים יכרתו ברית עם אנגליה וסבר כי יש לצאת בשל כך למתקפה נגד אנגליה על כיבוש קנדה מידם. האינדיאנים אכן כרתו ברית עם האנגלים בהתאם להבטחת הכתר האנגלי להקמת מדינה אינדיאנית עצמאית, אולם האנגלים לא קיימו את הברית, והפקירו את האינדיאנים שנחלו מפלה אחר מפלה בין השנים 1813–1814. בסיום הלחימה, האינדיאנים היו חסרי כל יכולת להגן על אדמותיהם, עובדה שנוצלה בידי המתיישבים להתיישבות על אדמות אינדיאניות תוך כדי הפרת הסכמים פדרליים שנחתמו עמם. כך, בין השנים 1812 ל-1819 הוקמו ארבע מדינות חדשות שהצטרפו לברית הפדרלית: אינדיאנה, מיסיסיפי, אילינוי ואלבמה. הנשיא ג'יימס מונרו הבין כי על מנת למנוע שפיכות דמים נוספת, לא נותר לו אלא להורות על טרנספר של כל האינדיאנים ממזרח לנהר המיסיסיפי לשטחים שממערב אליו, תוך הבטחת הגנה על האינדיאנים. האינדיאנים דחו הצעה זו, אולם המצב בפועל לא הותיר בפניהם כל ברירה והם נאלצו להתפנות מבתיהם ולהגר מערבה.
שבטים שסירבו להגר מערבה, כמו שבטי הצ'ירוקי, הצ'יקאסאו והצ'וקטאו, הקימו לעצמם ממשל עצמי, כפי שעשו המתיישבים הלבנים, ואף ניסחו לעצמם חוקות. זאת מתוך רצון לקבל על עצמם ערכים פוליטיים כמקובל בחברה האמריקנית לטובת עתידם. הגדילו לעשות בני שבט הצ'רוקי שלבשו בגדים מערביים, למדו אנגלית, שלחו את בניהם ללמוד בבתי ספר נוצרים ואף היו לבעלי עבדים[9].
תקופת נשיאותו של אנדרו ג'קסון בשנת 1829 היוותה עוד מפנה שלילי בגורלם של האינדיאנים. ג'קסון האמין בהבטחת חופש הקניין לאזרחי ארצות הברית, ובהתאם לכך הבטיח ניידות חברתית וכלכלית לכלל אוכלוסיית ארצות הברית. ג'קסון נתן למעשה אור ירוק להמשך ההשתלטות האמריקנית על אדמות האינדיאנים, כאשר איפשר לאדם הפשוט לעלות במעמדו על ידי התיישבות במערב וכיבוש קרקעות נוספות לחקלאות, וזאת על חשבונם של הילידים, שחיו באזורים אלה. ג'קסון עצמו, היה גאה בטבח שביצעו אנשיו באינדיאנים ובהתעללות בגופות שבוצע ביד כוחות הצבא בראשותו: "כאשר הפרא מתנגד, התרבות - עשרת הדיברות בידה האחת והחרב באחרת - תובעת את השמדתו המיידית"[10]. ג'קסון תמך ב"חוק גירוש האינדיאנים" משנת 1830 אשר בהתאם לו הועברו שבטים מנחלותיהם בין השנים 1830 ל-1840. תוך כדי טבח נרחב בשבטים אלה, פונו בין 70,000 ל-100,000 אינדיאנים לטריטוריות חדשות במערב. רבים מהם מתו כתוצאה מתנאי הדרך הקשים, ובשל מחלות, רעב ותנאי מזג אוויר.
למרות הגירוש והטבח, שיקמו את עצמם השבטים האינדיאנים. חמשת השבטים החזקים ביותר אף הקימו רפובליקות עצמאיות בעלות חוקה ועיר בירה, וכן הצליחו מבחינה כלכלית בחקלאות.
מלחמת האזרחים שהתנהלה בין השנים 1861–1865, והייתה אולי המאורע החשוב ביותר בהיסטוריה האמריקנית, גרמה למותם של מאות אלפים משני הצדדים ואף להירצחו של הנשיא אברהם לינקולן, אבל הפכה את המדינות האמריקניות לאומה אחת מאוחדת. זכורה פחות העובדה שהמלחמה התנהלה גם על גורל השלטון במערב, כאשר מדינות הדרום והצפון שאפו להנחיל את האידאולוגיות שלהן על השטחים הללו.
חמש הרפובליקות האינדיאניות העדיפו לחבור לכוחות הדרום, בעיקר בשל העובדה כי נפגעו לא אחת מהגירוש והטבח שבוצע בהם מידי השלטון הפדרלי. כוחות הדרום אף הקימו כוח שיטור שנועד להגן על היישובים האינדיאנים. האינדיאנים, בדומה לאנשי הדרום, קיימו מדיניות של עבדות בשטחם וקיימו מסחר פורה יותר דווקא עם הדרום. קיים מיעוט אינדיאנים אשר חברו לצפון והשתתפו אף בקרבות נגד האינדיאנים תומכי הדרום.
הפסדם של כוחות הקונפדרציה הדרומיים במלחמת האזרחים הותיר את חמש הרפובליקות האינדיאניות בחורבנן, בדומה לשאר ארצות הברית. אמנם השלטון הפדרלי פעל לשיקום מדינות הדרום, אולם האינדיאנים לא נכללו בה ונענשו בשל חבירתם למדינות הדרום. מזכיר המלחמה אדווין סטנטון היה מוכן לשלום עימם, אך זאת בתמורה לטריטוריות נרחבות עד כדי מחצית משטחן, ביטול העבדות בתחומן, מתן אפשרות להקמת מסילת רכבת בטריטוריות שנותרו להן ויישוב מחדש של שבטים אינדיאנים ביתרת השטח שנותר. האינדיאנים נאלצו לחתום על חוזה שלום משפיל זה בשנת 1860.
המדיניות האמריקנית הריכוזית לאחר מלחמת האזרחים קבעה כי יש לרכז את האינדיאנים בשמורות בכל האמצעים הנדרשים, כמו גם העברת נכסים ואדמות לידי המתיישבים הלבנים. היא קבעה גם כי יש להגביר את "החינוך מחדש" של האינדיאנים - העברתם מחיי נוודות למושבי קבע והפצת הדת הנוצרית בקרבם. כמו כן כל הטיפול בנושא האינדיאנים יהיה על פי החלטת הממשל הפדרלי ושליחיו הצבאיים.
כאמור, לאחר מלחמת האזרחים נאלצו האינדיאנים לקבל עליהם את המדיניות הפדרלית של הריכוז בשמורות. אולם מיעוט מקרב הציידים המשיכו לפעול כנגד הדיכוי האמריקני אשר היה לטעמם כחרב העומדת לגדוע את תרבותם המסורתית. בנוסף לכך, הם היו חדורי רגשות נקמה בשל השנים הארוכות של הדיכוי הפדרלי. כך במשך כ-10 שנים התנהלה בין השבטים הללו לבין החיילים הפדרליים מלחמה שכונתה "מלחמת המישורים".
כבר עם תחילת המלחמה היה ברור כי היא מהווה את שירת הברבור מבחינת האינדיאנים. כמות המתיישבים שזרמה לתחומם במערב, ההשקעה הכספית הגבוהה שליוותה הגירה זו, הקמת מסילות הברזל שהגבירה את מעבר הסחורות והאנשים למערב, עדיפותם של ה"לבנים" על פני ה"אדומים" בכמות ובטכנולוגיה ועוד, גרמו להפיכתם של האינדיאנים לגזע נכחד.
בשנים 1865–1866 הגיע הממשל הפדרלי להסכמים עם כמה מהשבטים האינדיאנים של "המישורים הגדולים". אולם, חיכוכים לא מעטים נוצרו כאשר המתיישבים הלבנים ניסו להגן על נתיבי המסחר למערב, למורת רוחם של האינדיאנים, בשל היותם מנוגדים להסכמים. ב-21 בדצמבר 1866 הצליחו האינדיאנים משבט הסו לחסל את כל חיילי מצודת קיריני והתעללו בגופותיהם. מפלה זו שנחל השלטון הפדרלי גררה מסע נקמה בחורף 1867: כוח צבאי שמנה כ־14,000 חיילים טבח בכפרים אינדיאנים רבים וגרם לבריחתם של אחרים.
באוגוסט 1868 נקמו כמה מבני שבט הסו ושבט האראפאהו במתיישבים לבנים בקנזס, רצחו 15 מתיישבים, אנסו את נשותיהם ובזזו את רכושם. הנקמה הלבנה לא איחרה לבוא והצבא האמריקני הורה על פינוי כל האינדיאנים לשמורות סגורות, גם אלה שחתמו על הסכמי השלום.
בדצמבר 1874 החליט נשיא ארצות הברית יוליסס גרנט על צו המורה על פינויים של כל האינדיאנים לשמורות תוך 60 ימים. אי ציות לצו זה יגרור מסע צבאי לאכיפת הצו. מנהיגי האינדיאנים התעלמו מצו זה והתגובה לא איחרה לבוא. אולם, האינדיאנים ניצחו במערכות הראשונות והסיגו את הצבא הפדרלי מאזורם.
ביולי 1876 הוטל משטר צבאי על כל השמורות בחלק הצפוני של "המישורים הגדולים" ונשלח כוח שמנה 2,500 מתנדבים לנקום את התבוסה. לאחר לחימה קשה, הובסו האינדיאנים ורבים מהם הסגירו את עצמם לשלטונות.
במהלך השנים שלאחר מכן גורשו שבטים רבים ורוכזו בשמורות בעלות טריטוריות מצומצמות. עד שנת 1930 המשיכו הילידים לאבד משטחיהם לטובת האדם הלבן. מ-138 מיליון אקרים שהיו בידיהם בשנת 1890, נותרו בידיהם לאחר כ-40 שנה כ-48 מיליון אקרים בלבד.
ב-29 באוגוסט 1911 נתפס אישי, שנחשב כ"האינדיאני הפראי האחרון" ושחי את מרבית חייו במנותק לגמרי מהעולם המודרני ומהמתיישבים הלבנים ליד אורוויל שבקליפורניה. ב-2 ביוני 1924 חתם הנשיא הרפובליקני קלווין קולידג' על חוק אזרוח האינדיאנים (Indian Citizenship Act), שהעניק אזרחות אמריקנית לכל האינדיאנים שנולדו בארצות הברית ובטריטוריות שלה. בהמשך למאבקם בהכרה בזכויותיהם ובקרקעות שהופקעו מהם, טענו האינדיאנים כי אדמותיה של ארצות הברית שייכות להם, ומכאן שעל המדינה חל איסור לקבוע מה ייעשה באדמות אלו ללא התייעצות או קבלת אישור מהם, ואכן כשהגיע הנושא לבית המשפט פסקו השופטים בחלק מן התביעות לטובתם של האינדיאנים שלבסוף קיבלו פיצויים.
ב-11 באוגוסט 1978 הנשיא ג'ימי קרטר העביר את ה"חוק לחופש הדת לאינדיאנים" ( American Indian Religious Freedom Act) שלפיו אינדיאנים יוכלו לעבוד את דתם בחופשיות ותוגן הזכות שלהם לגישה למקומות הקדושים שלהם. החוק פגש הרבה ביקורת לאחר שהועבר מהסיבות כי החוק נכשל בלהגן על מספר מקומות הקדושים לאינדיאנים, החוק לא נתן לאינדיאנים אוטונומיה מלאה להחליט בקשר לפולחנים שלהם (לדוגמה היו סמים שהיו מעורבים בטקסים אינדיאנים שהיו מחוץ לחוק). בית המשפט העליון קבע כי לחוק אין באמת כוח לאכוף את הדברים שהוא נוצר עבורם.
המחקר אודות ג'נוסייד בכלל, החל רק לאחר מלחמת העולם השנייה והמאורעות האיומים של שואת יהודי אירופה. בזמנים קדומים יותר תואר מיגור האינדיאנים באמריקה כתופעה חיובית[11], ואפילו הנשיא תאודור רוזוולט תיאר את הטבח וההתעללות בגופות שנעשה ב"סנד קירק" בקולורדו כ"מעשה הצודק והמועיל ביותר שנעשה אי פעם בסְפר"[12].
אחרים טוענים כי הכחדת האוכלוסייה האינדיאנית בארצות הברית הייתה מצב בלתי נמנע של התנגשות בין שתי תרבויות, ומותם של מרבית הילידים הוא תוצאה של מחלות וחיידקים שהגיעו עם המתיישבים מאירופה ללא יודעין והילידים לא היו מחוסנים בפניהם[13].
עם זאת, סביר להניח כי למעט מחלות וזיהומים שונים שהובאו מהעולם הישן, היו עוד גורמים שגרמו להיכחדותם של האינדיאנים, כחלק מאידאולוגיות ברורות של לבנים הרואים את עצמם כגזע עליון הפועל לא רק נגד האינדיאנים עצמם לצורך השתלטות על אדמותיהם, אלא גם כנגד אורח החיים והתרבות האינדיאניים.
התומכים בעובדה כי התקיים ג'נוסייד באוכלוסייה האינדיאנית של ארצות הברית, טוענים כי תהליך ההשמדה היה באמצעות אינטרסים משותפים של השלטון הפדרלי, השלטון המדינתי ואינדיבידואלים ביחד עם גורמים סביבתיים; ההשמדה הייתה מנוגדת לכל עקרון יסוד של החברה האמריקנית כפי שנוסחו בחוקה ובמגילת הזכויות. בניגוד לאוכלוסייה השחורה בארצות הברית, האינדיאנים נחשבו משוללי כל זכות אנושית. כמו כן, ההשמדה האינדיאנית בוצעה בשם "הקידמה" אותה שאף האדם הלבן להביא לעולם החדש.
רבים מבני השבטים האינדיאנים עדיין שומרים על דתם הקדומה ומקיימים טקסי פולחן ואירועים דתיים מגוונים. המסורות האינדיאניות שונות משבט לשבט, אולם בעיקרון הן כוללות טקסי פולחן, ריקוד, שירה, תפילה ונגינה. בטקסים רבים נוהגים להשתמש במגוון אמצעים טבעיים כגון: נוצות, פרוות, פירות ופטריות. בין השאר משתמשים בצמחים מקודשים שונים להם סגולות רפואיות ופסיכו-אקטיביות כגון: פיאוטה, דטורה, טבק ומרווה. במסגרת החקיקה בקונגרס ישנו היתר מיוחד לאינדיאנים לשימוש בנוצות עיט לצורך פולחן, האוסר עליהם למסור נוצות מעין אלה לאנשים שאינם רשומים כאינדיאנים. בקרב רבים מן השבטים קיים שילוב של האמונה המסורתית השבטית עם מסורות נוצריות.
הדת האינדיאנית קידשה את הטבע, הם האמינו כי על בני האדם לחיות בהרמוניה עם הטבע. הם קראו לאדמתם "אמא". ראש שבט ה"סו" לות'ר סטנדינג בר אמר: "ליבו של אדם מתקשה כאשר הוא מתרחק מן הטבע".
הדת האינדיאנית הייתה אנימיסטית, כלומר היא דגלה באמונה כי ישנן נשמות בכל דבר בין אם בעצים, כוכבים, סלעים ועוד. דת זו בוססה על הרצון של מאמיניה לרצות את הרוחות (נשמות) הללו והם עשו כך במספר דרכים אחד מהם הוא טקס ההתבגרות של נער שכלל צום, פגיעה עצמית והגעה למצב של טראנס (מצב תודעתי בלתי נורמלי, בין שינה לערות, ודומה למצב היפנוטי. מאופיין בניתוק חלקי או מלא מהסביבה הפיזית) זאת על מנת לפגוש את חיית הנשמה שלו. דוגמה לטקס מסוג זה נקרא "ריקוד השמש" והוא כלל מבנה גדול בעל עמוד במרכזו שסימל את השמש ובמהלכו הנערים תולים את פטמותיהם ממנו.
כבר מראשית כהונתו הראשונה התאמץ הנשיא ברק אובמה לחזק את הקשר בין ממשלו לבין הילידים בצפון ארצות הברית. הוא הביע צער על היחס לו זכו השבטים בעבר והבטיח לפתוח בתיקון מערכת היחסים[14]. דוגמה למאמצים אלו אפשר לראות בהחלטה מחודש אוגוסט 2015, בה שונה שם ההר הגבוה ביותר באמריקה הצפונית, הר מקינלי, לשמו המקורי שנתנו לו הילידים – דנאלי. ההר הוא מרכיב מרכזי באמונת הילידים, ובשפתם פירוש שמו הוא "הגדול". שמו שונה ב–1896 והוא נקרא על שמו של נשיא ארצות הברית ויליאם מקינלי. שמו של ההר נתפש במשך שנים ארוכות כסמל לאימפריאליזם התרבותי הלבן[15] ושינוי שמו היווה ביטוי להצלחה של האינדיאנים באחד ממאבקי ההכרה שהם מנהלים בארצות הברית.
שינוי השם בא בנוסף לביקור היסטורי של הנשיא בקאנון בול, צפון דקוטה – ארצו ההיסטורית של הצ'יף פר רובץ והשתתפותו בפסטיבל ילידי במקום ביוני 2014. בכך היה אובמה לנשיא הראשון זה 15 שנים שמבקר בשטחי שמורות הילידים[16].
תוכניות להנחת צינור נפט בדקוטה הצפונית מעוררות מחלוקת בין הממשל לבין הילידים באזור. התוכניות נדחו והוקפאו מספר פעמים בשנים אחרונות בגלל התנגדות תושבי האזור לפגיעה בגורמי טבע המקודשים על פי תרבותם. מיד עם ראשית תקופת כהונתו, חתם הנשיא דונלד טראמפ על הפשרת התוכניות. החלטה זו עוררה התנגדות ציבורית ומאבק נרחב נגד מדיניות שהוגדרה כ"המשך הנישול מהקרקע" ואליה הצטרפו תומכים רבים - גם כאלו שאינם בני השבטים המקומיים[17]. כתגובה לחתימת הנשיא על הפשרת הקרקעות תבעו שבטי הילידים באזור את חיל ההנדסה האמריקני בטענה כי השבטים לא נועצו כראוי בהחלטה, בית המשפט דחה את התביעה[18].
לאחר ניצחונו של המועמד הדמוקרטי, ג'ו ביידן בבחירות לנשיאות ארצות הברית 2020, החלו קבוצות פרוגריסיביות, אינדיאניות וסביבתניות לקדם את מועמדותה של דב האלנד (האלנד היא אחת משתי הנשים האינדיאניות הראשונות שנבחרו לכהן בקונגרס האמריקאי) לתפקיד מזכירת הפנים של ארצות הברית בממשלו העתידי של ביידן[19]. ב-17 בדצמבר 2020 הכריז ביידן כי בחר בהאלנד להיות מזכירת הפנים בממשלו[20]. ב־16 במרץ 2021 נכנסה האלנד לתפקידה ובכך נהייתה לאינדיאנית הראשונה לעמוד בראש מחלקה בכירה כלשהי[21].
.png)
אי-פי, הנשים הילידות בארה"ב נעלמות, ולאיש אין תשובה, באתר הארץ, 13 בספטמבר 2018
אוקיינוס, דף שער בספרייה הלאומית
עמים ילידים בארצות הברית, באתר Discogs (באנגלית)
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
