מקור הכח המקובל למנוע החשמלי הוא סוללה חשמלית. באחד העיצובים (PGO) לקטנוע החשמלי יש סוללה נשלפת שמשקלה חמישה קילוגרם, והיא בעל הספק של 1 קילו-ואט, לכל גלגל יש מנוע, המהירות המרבית היא של 60 קמ"ש, והנסועה היא בין 40 ל-60 ק"מ[1]. עם זאת, פותחו מספר אבות טיפוס המשתמשים בטכנולוגית תאי דלק. דוגמאות לכך הן: ה-ENV, המיוצר על ידי Intelligent Energy הבריטית ומונע מתא דלק מימני, אופנוע השטח (אנדורו) Zero של יצרנית האופנועים האוסטרית KTM, קטנוע של הונדה המונע על ידי Honda FC Stack וימאהה FC-AQEL. כמו כן, נמצאים בפיתוח אופנועים מבוססי הנעה היברידית.
אופנועים וקטנועים חשמליים הופכים לפופולריים בשל מחירי הדלק היקרים[2].
היתרונות של הנעה חשמלית על הנעת דלק:
התשלום על צריכת החשמל זול יותר מאשר על בנזין לנסיעה למרחק זהה.
היא משמעותית שקטה יותר (דבר המהווה גם חיסרון, כפי שיפורט בהמשך).
לא נפלטים גזים מזיקים בסביבת הרוכב, שלרוב היא עירונית ומאוכלסת באופן יחסי בצפיפות.
הטענת הסוללות ברשת החשמל גורמת לפחות זיהום אוויר, במיוחד כאשר תחנת הכוח מבוססת גז או על מקור של אנרגיה מתחדשת.
אין צורך להגיע לתחנת הדלק באופן מיוחד; הטעינה מתבצעת בכל מקום בו יש לאופנוע גישה לשקע חשמל רגיל.
התחזוקה זולה יותר, ויש צורך בפחות טיפולים (לדוגמה: אין צורך להחליף שמן, מסננים, ומכללים רבים נוספים).
מהירות נמוכה יותר בהשוואה לאופנוע שמונע בדלק במחיר זהה.
שקעים חשמליים אינם זמינים בכל מקום.
הסוללות מאבדות מיעילותן בטמפרטורות נמוכות במיוחד (סביב 20°C-)[דרוש מקור].
סיכון גבוה, בגלל היעדר רעש המנוע האופייני לאופנוע דלק, אותו מכירים הנהגים והולכי הרגל (אם כי סביבות נהיגה אופייניות, כמו כבישים מהירים או רחובות סואנים, הם רועשים במידה כזו שהחיסרון מתבטל באופן מעשי).
קיים קטנוע בשם המותג "בליץ", שתוכנן בישראל ומיוצר בסין, ולו שני דגמים: האחד בהספק של 3 קילו-ואט (כ-4 כוח סוס), מהירות מרבית של 80 קמ"ש ונסועה של כ-60 ק"מ; והשני בהספק כפול, מהירות מרבית של 130 קמ"ש ונסועה של כ-100 ק"מ בנסיעה עירונית, או כ-80 ק"מ בנסיעה מהירה[4].