Loading AI tools
אופרה מאת פרנצ'סקו צ'ילאה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
"אדריאנה לקוברר" (באיטלקית: Adriana Lecouvreur) היא אופרה בארבע מערכות מאת פרנצ'סקו צ'ילאה ללברית איטלקית מאת ארתורו קולאוטי. האופרה מבוססת על המחזה "אדריאנה לקוברר" משנת 1849 מאת אז'ן סקריב וארנסט לגובה. הוצגה לראשונה ב-6 בנובמבר 1902 בתיאטרון ליריקו במילאנו.
 | |
| כרזת האופרה "אדריאנה לקוברר" | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מלחין |
פרנצ'סקו צ'ילאה  |
| לבריתן |
ארתורו קולאוטי |
| תאריך יצירה |
1902 |
| מבוסס על |
אדריאנה לקוברר |
| סוגה |
וריזמו |
| שפה |
איטלקית |
| מספר מערכות |
4 מערכה (תיאטרון) |
| זמן התרחשות העלילה |
1730 |
| מקום התרחשות העלילה |
פריז |
| תפקידים | |
| |
  | |
אותו מחזה מאת סקריב ולגובה ששימש בסיס לכותב הליברית של צ'ילאה, שימש גם לפחות שלושה ליבריתאים שונים לאופרות הנושאות בדיוק את אותו השם, אדריאנה לקוברר. היא נוצרה על ידי שלושה מלחינים שונים. הראשונה הייתה אופרה בשלוש מערכות מאת טומאסו בנבנוטי (בכורה במילאנו ב-1857). השתיים הבאות היו דרמות ליריות ב-4 מערכות. אחת מאת אדוארדו ורה (לליברית מאת אכיל דה לוזייר) שהוצגה בבכורה בליסבון ב-1858. שנייה, של אטורה פרוסיו[1] (לליברית מאת אביו),[2] שהועלתה בבכורה בגנואה. בשנת 1889. עם זאת, לאחר שצ'ילאה יצר את אדריאנה שלו, לא בוצעה יותר אף אחת אחרת.
האופרה מבוססת על חייה של השחקנית הצרפתייה אדריאן לקוברר (1692 - 1730). אמנם יש כמה דמויות היסטוריות ממשיות באופרה, אבל העלילה בדיונית ברובה; האופרה מוגדרת כאופרת הוריזמו הכי פחות מציאותית.[3] הטקסט נחשב כאחד המבלבלים ביותר שנכתבו אי פעם לבמה, ושינויים שנעשו בביצועים רק מקשים על המעקב אחר הסיפור. זמן הביצוע של הופעה מודרנית טיפוסית הוא כ-135 דקות (לא כולל הפסקות).
האופרה הועלתה בבכורה בתיאטרון ליריקו, מילאנו, ב-6 בנובמבר 1902, עם זמרת הסופרן אנג'ליקה פנדולפיני בתפקיד הראשי, אנריקו קארוזו בתפקיד מאוריציו, והבריטון הלירי ג'וזפה דה לוקה בתפקיד מישונה.
האופרה הוצגה לראשונה בארצות הברית על ידי האופרה של סן קרלו ב-5 בינואר 1907, בבית האופרה הצרפתי בניו אורלינס עם טרקוויניה טרקוויני בתפקיד הראשי. הבכורה שלה במטרופוליטן אופרה התקיימה ב-18 בנובמבר 1907 (בכיכובם של לינה קוואליירי וקארוזו).[4] עם זאת, היו לה רק שלוש הופעות באותה עונה, במידה רבה בגלל מצבו הבריאותי של קארוזו. האופרה לא הוצגה שוב במטרופוליטן עד שהועלתה הפקה חדשה ב-1963, עם רנטה טבלדי בתפקיד הראשי.[5] ההפקה הזו המשיכה לעלות באותו תיאטרון, עם צוות שחקנים שונים, במשך העשורים הבאים. בתפקיד הראשי של אופרה זו ערך שם הטנור הספרדי פלסידו דומינגו את הופעת הבכורה שלו ב-1968[6] לצד רנטה טבלדי. הוא שר שוב באדריאנה לקוברר בפברואר 2009.[7]
התפקיד הראשי באדריאנה לקוברר היה אהוב על זמרות סופרן עם קולות גדולים, שבדרך כלל מבטאות פחות את מלוא טווח קולן. לחלק הזה יש טסיטורה נמוכה יחסית, אבל נדרש כוח ווקאלי רב, והוא בשרני ומאתגר להתמודדות ברמה דרמטית - במיוחד במהלך מה שנקרא " דקלום" וסצנת המוות. אדריאנה המפורסמת ב-75 השנים האחרונות כללה את קלודיה מוציו, קלרה פטרלה, מגדה אוליברו, רנאטה טבאלדי, ליילה גנג'ר, ליילה ג'נגר, מונסראט קאבאייה, ריינה קבאיוונסקה, רנאטה סקוטו, מירלה פרני ג'ואן סאת'רלנד. אנג'לה גאורגיו התמודדה עם התפקיד באופרה המלכותית, לונדון, בשנת 2010 עם יונס קאופמן בתפקיד מאוריציו.[8] זו הייתה ההפקה החדשה הראשונה (בבימויו של דייוויד מקוויקאר) בבית האופרה המלכותי מאז 1906.[9] אנג'לה גאורגיו שחזרה את התפקיד וזכתה לשבחי הביקורת. אותה הפקה העלתה באופרה הממלכתית של וינה, לראשונה על במה זו (2014),[10] פריז (2015)[11] ושוב בלונדון, כאשר חגגה 25 שנים על במת בית האופרה המלכותי ו-150 הופעות (2017)[12] המטרופוליטן הציג הפקה חדשה מאת דייוויד מקוויקאר ב-31 בדצמבר 2018, עם אנה נטרבקו ב-31 בדצמבר 2018. את התפקיד הראשי, פיוטר בצ'אלה בתור מאוריציו ואניטה רכוולישווילי בתור הנסיכה דה בויון.[13]
הקלטה של חלק מדואט המערכה האחרון של האופרה "No, più nobile", שעובד מחדש לאריית טנור עצמאית, נעשתה על ידי קארוזו כבר ב-1902 עבור חברת גרמופון במילאנו ושלוחותיה, עם צ'ילאה מנגן בפסנתר.
| תפקיד | קול | המשתתפים בהופעת הבכורה
(6 בנובמבר 1902) |
|---|---|---|
| אדריאנה לקוברר, שחקנית מפורסמת | סופרן | אנג'ליקה פנדולפיני |
| מאוריציו, רוזן סקסוניה (מוריס דה סאקס) | טנור | אנריקו קארוזו |
| הנסיכה מבויון | מצו-סופרן | אדוויג'ה גיבאודו |
| הנסיך מבויון | בס | אדוארדו סוטולנה |
| אב המנזר | טנור | אנריקו ג'ורדני |
| מישונה, מנהל הבמה | בריטון | ג'וזפה דה לוקה |
| מיס ז'ובנו | סופרן | |
| מיס דנז'וויל | מצו-סופרן | |
| פואסון | טנור | |
| קינו | בס | |
| מאיורדומו | טנור |
עלילת האופרה מתקיימת בפריז, צרפת, בשנת 1730.[14]
החברה מתכוננת להופעה ושוקקת סביב מישונה, מנהל הבמה. הנסיך דה בויון, המעריץ והפטרון של השחקנית דוקלוס, נראה גם מאחורי הקלעים עם בן לווייתו, האבה. אדריאנה נכנסת, מדקלמת ומשיבה לשבחי האחרים ב-'Io son l'umile ancella' ("אני המשרתת הצנועה של הרוח היצירתית"). כשנשאר לבד עם אדריאנה, מישונה מנסה להביע את אהבתו אליה. אדריאנה אומרת שכבר יש לה מאהב: מאוריציו, חייל של הרוזן מסקסוניה. מאוריציו נכנס ומצהיר על אהבתו לאדריאנה, 'La dolcissima effigie'. הם מסכימים להיפגש באותו לילה, ואדריאנה נותנת לו כמה סיגליות להכניס לחור הכפתור שלו. הנסיך והאבה חוזרים. הם יירטו מכתב מדוקלוס, שבו היא מבקשת פגישה עם מאוריציו מאוחר יותר באותו ערב בווילה של הנסיך. הנסיך מחליט להזמין את כל הלהקה לשם לאחר ההופעה. עם קבלת המכתב של דוקלוס, מאוריציו מבטל את הפגישה שלו עם אדריאנה, שבתורה בוחרת להצטרף למסיבה של הנסיך.
הנסיכה דה בויון, לא השחקנית דוקלוס (ששיחקה רק כשלוחתה), מחכה בכיליון עיניים למאוריציו ("Acerba voluttà, dolce tortura"). כאשר מאוריציו נכנס, היא רואה את הסיגליות ושואלת איך הוא הגיע אליהם. מאוריציו מציג לה אותם, אבל מתוודה שהוא כבר לא אוהב אותה. היא מסיקה שהוא אוהב מישהי אחרת, אבל עד מהרה היא נאלצת להסתתר כשהנסיך והאבה מגיעים לפתע. מאוריציו מבין שהם חושבים שהוא עם דוקלוס. אדריאנה נכנסת ולומדת שמאוריציו אינו חייל כלל, אלא הרוזן המחופש של סקסוניה בעצמו. הוא אומר לאדריאנה שהמשימה הייתה פוליטית, ושהם חייבים לארגן את הבריחה של אישה שמסתתרת בקרבת מקום. אדריאנה סומכת עליו ומסכימה לעזור. במהלך האינטרמצו שאחריו, הבית מוחשך, ואדריאנה אומרת לנסיכה שזו ההזדמנות שלה לברוח. עם זאת, שתי הנשים חושדות זו בזו, וניסיון החילוץ הופך למריבה בוערת לפני שהנסיכה סוף סוף עוזבת. מישונה, מנהל הבמה, מגלה צמיד שנפל מידי הנסיכה, אותו הוא נותן לאדריאנה.
הנסיכה נואשת לגלות את זהות יריבתה. הנסיך, שיש לו עניין בכימיה, אוגר רעל רב עוצמה שהממשלה ביקשה ממנו לנתח. בני הזוג עורכים קבלת פנים, בה האורחים מציינים את הגעתם של מישונה ואדריאנה. הנסיכה חושבת שהיא מזהה את קולו ומודיעה שמאוריציו נפצע בדו-קרב. אדריאנה מתעלפת. אולם זמן קצר לאחר מכן, כאשר מאוריציו נכנס ללא פגע, אדריאנה נלהבת. הוא שר על מעללי המלחמה שלו ("Il russo Mencikoff"). ברקע מבוצע בלט: 'המשפט של פריז'. אדריאנה לומדת שהצמיד שמצא מישונה שייך לנסיכה. כשהן מבינות שהן מתחרות על חיבתו של מאוריציו, הנסיכה ואדריאנה מאתגרות זו את זו. כשהראשונה מציעה במפורש שאדריאנה צריכה לדקלם סצנה מתוך 'אריאדנה הנטושה', הנסיך מבקש במקום זאת סצנה מתוך 'פדרה'. אדריאנה משתמשת בשורות האחרונות של הטקסט כדי לבצע התקפה עזה על הנסיכה, שנשבעת לנקום בה.
זה יום השם של אדריאנה, ומישונה מחכה בביתה להתעורר. אדריאנה אכולת כעס וקנאה. עמיתיה מגיעים לביקור, מביאים לה מתנות ומנסים לשכנע אותה לחזור לבמה. אחת המתנות הללו היא שרשרת יהלומים, אשר אדריאנה משכנה כדי לעזור לשלם את חובותיו של מאוריציו ושהוחזרה על ידי מישונה, מגיעה חבילה קטנה ובה פתק ממאוריציו, יחד עם הסיגליות שאדריאנה נתנה לו בתיאטרון. אדריאנה, פגועה, מנשקת את הפרחים ("Poveri fiori") וזורקת אותם לאח. מאוריציו נכנס, בתקווה להתחתן איתה. הם מתחבקים, והוא שם לב שהיא רועדת. היא משתגעת במהירות, ומישונה ומאוריציו - שהגישו את הסיגליות לנסיכה - מבינים שאדריאנה הורעלה. לרגע היא הופכת צלולה שוב ("Ecco la luce"), ואז מתה.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
