Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אַדַלברט מפראג (בלטינית: Adalbertus Pragensis, בצ'כית: Vojtěch Slavníkovec, ווֹיטיֶיך סלבניקובץ), לימים "וויטייך הקדוש" (Svatý Vojtěch),(בפולנית: ווֹיצֶ'ך - Wojciech; 956 או 955 בליביצה-נאד-צידלינואו, צ'כיה - 23 באפריל 997) היה כומר ומיסיונר צ'כי, בישוף של פראג (989-982, 995-992), וקדוש מעונה של הנצרות הקתולית והאורתודוקסית. מוקירים אותו במיוחד בצ'כיה, פולין, קרואטיה והונגריה. משפחתו, בית סלבניק, תמכה בדוכסי פולין במלחמתם נגד בית פז'מיסל מפראג ובנסיבות אלה הודח אדלברט פעמיים מראשות הארכיבישופות של פראג וחי כנזיר פשוט וכמיסיונר. כמה מהשירים הכנסייתיים העתיקים והמפורסמים של הצ'כים והפולנים מיוחסים לאדלברט (ללא הוכחה): "גוספודי, פומילוי ני" ו"בוגורודז'יצה"[2], הנחשב לעתיק שבהמנונים הפולנים.
| ערך שניתן לשפר את מקורותיו | |
 | |
| לידה |
955 ליביצה-נאד-צידלינואו, דוכסות בוהמיה (צ'כיה) |
|---|---|
| פטירה |
23 באפריל 997 (בגיל 42 בערך) פרוסיה - טרוסו או הייליגנוואלדה או שווייטני גאי (על יד אלבלונג בצפון פולין) או פישהאוזן, כיופ פרימורסק, הכפר ברגובוייה (אזור קלינינגרד של ימינו) |
| קדוש עבור | הכנסייה הקתולית, הכנסייה האורתודוקסית, הכנסייה הלותרנית |
| תארים | בישוף פראג (989-982, 992-995), בישוף גנייזנו |
| קאנוניזציה | 999 על ידי סילבסטר השני |
| מקום פולחן עיקרי | קתדרלת גנייזנו |
| חג | 23 באפריל |
| תכונות | נזיר בנדיקטיני, מיסיונר |
| פטרון של | פולין, בוהמיה (חלק מצ'כיה), פרוסיה[1], ארכידיוקסיית אסטרגום בהונגריה |
שאיפתו להנהיג שינוי במנהגים ובאורח החיים על העם הביאה אותו לסכסוכים עם השלטון ועם מנהיגים דתיים כאחד. הוא נרצח ב-23 באפריל 997 בעת שליחות למען התנצרות תושבי פרוסיה, והוכרז בשנת 999, על ידי האפיפיור סילבסטר השני, לקדוש מעונה של הנצרות. הוא נחשב לקדוש פטרון של פולין, אך גם של בוהמיה, ושל פרוסיה לשעבר. היה הבישוף השני של פראג והצ'כי הראשון שכיהן בתפקיד זה. בקרואטיה מייחסים לו ולמשפחתו, סלבניק, מוצא "קרואטי לבן".
אלדברט נולד בשם ווייטייך כבן למשפחת הנסיכים הצ'כים "סלבניקובצי" שמרכזה היה בעיר ליביצה נאד צידלינואו, במזרח בוהמיה (בימינו היא חלק ממחוז נימורק, באזור "בוהמיה המרכזית"). אביו, הנסיך סלבניק, היה שליט עצמאי אמיד ואדוק של נסיכות זליצ'אן, שנמצאה בתחרות עם פראג. הפרטים עליו ידועים, בין השאר, מן הכרוניקה של קוסמאס מפראג. סלבניק היה לפי מקורות אחדים [דרוש מקור] מיוחס למלך גרמניה, היינריך לוכד הציפורים. אימו הייתה סטז'זיסלבה, בת למשפחת אצילים בכירים. ייתכן כי הייתה אחותם של ואצלב ובולסלב ממשפחת פז'מיסל[3] או קרובת משפחה של בני בבנברג [דרוש מקור]. ווייטייך היה השישי מבין שבעה אחים. אחיו היו: סובייסלב (נפטר ב-1004) יורשו של סלבניק, ספיטימיר, פּוברסלב, פוז'יי וצ'סלב. היה עוד אח אחד למחצה, ראדים או בשמו הכנסייתי - גאודנטיוס. גם גאודנטיוס היה לדמות דתית חשובה, הארכיבישוף הראשון של גנייזנו ושל פולין. בצ'כיה היו בני סלבניק היריבים של בני פז'מיסל והסכסוך הפאודלי בין שתי המשפחות הנסיכיות החריף דווקא בימי חייו של וויטייך. אחרי ששרד מחלה קשה בילדותו, הועידו הוריו את ווייטייך לשירות האל. לפי אגדה אחת, הם נדרו נדר לשלוח אותו לכמורה אם יישאר בחיים ויחלים[4] בערך ב-970–973 נסע ווייטייך ללמוד במגדבורג. הוא התחנך שם למשך כ-9 שנים בבית הספר לכמרים שליד הקתדרלה על שם הקדושים מוריץ וקתרינה שבניהול אוטריך (Ohtrich). מורו הרוחני היה אדלברט, הארכיבישוף (החל משנת 968) של מגדבורג, שהעניק לו את שמו בעת טקס קונפירמציה שני ושחיזק בו, ככל הנראה, את האידיאלים המיסיונריים[5] אדלברט הצעיר זכה במהרה באמונו והערכתו של הקיסר אוטו השני. בשנת 975 ניהל אדלברט באאכן את טקס הכתרת הקיסר[6].
בשנת 981 שב אדלברט לפראג, סיים את חוק לימודיו והוסמך ככומר על ידי הבישוף הראשון של העיר, דיטמאר[7] מפראג. ב-982 נפטר דיטמר ומספרים שאדלברט נכח בווידויו האחרון של הבישוף שהתייסר בגין חטאיו. ב-19 בפברואר באותה שנה בחר הדוכס בולסלב השני "האדוק" באדלברט לבישוף פראג, על אף גילו הצעיר, ולמרות השתייכותו לבית סלבניק היריב, מתוך הערכה לבקיאותו ולקשריו בחו"ל. אדלברט נהנה מתמיכת הקיסר אוטו השני, אך היסס לקבל את התפקיד. ייתכן כי הנסיך בולסלב סבר שאדלברט הצעיר לא יעמיד, בשם הכנסייה, מכשולים ודרישות רבים מדי בפני השלטון. את אישור המינוי השיג אדלברט כעבור שנה נוספת, ב-3 ביוני 983 בוורונה. אחר כך חזר לפראג, בה נשאר עד שנת 989.
על אף היותו בן למשפחה עשירה, ויש אומרים, כדי להיבדל ממנהגי הבישוף דיטמר המנוח, בחר אדלברט בחיי סגפנות - נהג לישון על הרצפה, הקפיד על צומות, ולא בחל מלבקר אצל עניים ואסירים. הוא נודע בצניעותו ובנדיבותו. אולם, אחרי 6 שנים של תפילות והטפות אין ספור בקרב תושבי בוהמיה, תהליך התנצרותם עמד במקום. הם דבקו עדיין בעקשנות באמונותיהם פגאניות. אדלברט התרעם על השתתפותם של נוצרים בסחר העבדים והתלונן על תופעות של פוליגמיה, עבודת אלילים ושל נישואי כמרים, שהיו עדיין שכיחות. כשדרש מהם לשנות את מנהגיהם נתקל הבישוף בהתנגדות גם מצד שועי הארץ וגם מצד הכמורה. יש אומרים כי את מי שנתפס שובר את הצומות העניש אדלברט בעקירת שיניים.[דרוש מקור]
באותו זמן אחיו של אדלברט, סובייסלב, ששלט בליביצה העז לקרוא לעצמו "דוכס"[8], תוך כרסום בסמכות הדוכס בולסלב השני ונמנע מלסייע לו בסכסוך עם פולין. נסיבות אלה וגם סממני העצמאות של אדלברט, שהנפיק מטבעות משל עצמו[8] ערערו את מעמדו כבישוף בפראג. שהוא מתוסכל ומר נפש, בשנת 988 או 989 נסע אדלברט לרומא וביקש מהאפיפיור יוחנן החמישה עשר להרשות לו לעזוב לפחות זמנית את הדיוקסיה ולהיכנס למנזר ברומא.
ברומא פגש אדלברט בקיסרית גרמניה היווניה, תאופאנו, אלמנת אוטו השני, שכיהנה כעוצרת האימפריה בעת קטינות בנה, אוטו השלישי והוא היה לאחד מיועציה. הוא שקל לעלות רגל לירושלים אך שהה בינתיים במנזר הבנדיקטיני מונטה קאסינו. התאכזב מאורח החיים שנראה לו מנוון של נזירי מונטה קאסינו והלך ברגל כדי לבקר אצל נילוס מרוסאנו, נזיר יווני מפורסם בן 80, יליד קלבריה, שנמצא באותה תקופה במנזר וללוצ'ו, במרחק 12 קילומטרים ממונטה קאסינו. נילוס התרשם מאוד מאדיקותו ואישיותו של אדלברט, הניא אותו מלעלות לירושלים או מלהצטרף לקהילת הנזירים היוונים שהנהיג ושלח אותו עם המלצות אל ראש המנזר סנטי בוניפציו ואלסיו (הקדושים בוניפטיוס ואלקסיוס) שעל גבעת האוונטין ברומא. אכן באותו מנזר נקלט אדלברט בצורה נאותה ובשנת 990 קיבל על עצמו את עול הנזירות של המקומיים[9].
ב-992 ויליג, הארכיבישוף של מיינץ, שלא ראה בעיניים יפות את עזיבת הדיוקסיה בפראג, פנה לאפיפיור עם בקשה להחזיר את אדלברט - ווייצייך לכס הבישופות בבוהמיה. משלחת ובראשה אחי הדוכס בולסלב מסרה לאדלברט בקשה לשוב לתפקידו הרם בפראג. האפיפיור ציין עם זאת כי אם ייתקל אדלברט בהתנגדות כלשהי יהיה רשאי לעזוב שוב את המשרה. אדלברט התקבל בחום על ידי תושבי פראג והקים יחד עם הדוכס בולסלב השני את המנזר הבנדיקטיני בז'בנוב, מנזר הגברים הראשון בשטחי צ'כיה. אולם גם כהונה שנייה זו של אדלברט כבישוף פראג נגמרה באקורד צורם. אדלברט ניסה להגן על אשה אצילה שנתפסה נואפת, חזרה בתשובה ונמלטה למנזר. היא נשלפה משם בכוח ונרצחה. מתוך מחאה על חילול קדושת המקום, הטיל אדלברט חרם על הרוצחים, דבר שעורר זעם בעיר. יש סבורים כי היה כל האירוע הזה תוצאה של מזימה נגד הבישוף. פרט לשערורייה זו, הזירה הפוליטית הייתה עדה לברית שנכרתה בשנת 995 בין בני סלבניק לקלאן החזק ורשוב (ורשובצי). כתגובה לכך ב-28 בספטמבר 995 הסתערו חיילי הדוכס בלוסלב, על העיר ליביצה נאד צידליואו וכבשוה. לפי דברי "כרוניקת הבוהמים" הם בעת תפילת חג בכנסייה הם רצחו ארבעה מאחיו של אדלברט ואת ילדיהם ושדדו ושרפו את העיר[10]. נסיכות זליצ'אן חדלה להתקיים וסופחה לאחוזות בני פז'מיסל. השליט סובייסלב ניצל ומצא מקלט בחצר הפולנית.
בהתאם לסיכום עם האפיפיור, משלא הרגיש יותר ביטחון בפראג, עזב שוב אדלברט בשנת 995 את בישופות בוהמיה וחזר למנזר אלסיו הקדוש ברומא[11]. במקומו מונה סטרצ'קבאס, אך הוא מת באופן פתאומי בעת טקס הליתורגיה, כשעמד לעלות על כס הבישופות בפראג. סיבת מותו של סטרצ'קבאס נשארה מסתורית. בינתיים ברומא פקד אדלברט את חוג המלומדים שבחצר הקיסר הצעיר אוטו השלישי שהגיע בשנת 996 בראש מסע צבאי כדי להגן על האפיפיור יוחנן החמשה עשר שגורש מרומא. התנהגותו של אדלברט בחצר הקיסר עורר תמיהה, במיוחד מנהגיו הסגפניים שנראו מביכים, כמו זה שקם בלילות כדי לרחוץ את הרגליים של אצילי החצר[12]. האפיפיור החדש, גרגוריוס החמישי ויתר בסופו של דבר על הרעיון למנותו שוב לבישוף בפראג, והחליט לשולחו כמיסיונר בהונגריה.
אדלברט נסע להונגריה כדי לחזק בה את הדת הנוצרית. היו שסברו כי הוא היה זה שהטביל באסטרגום את ואיק, בנו של הנסיך הגדול, גזה. ואיק קיבל את השם הנוצרי סטפאן, בהונגרית - אישטוואן ונודע לימים כאישטוואן הקדוש. עם זאת רק מקור אחד בלבד מאשש את מעורבותו של אדלברט בטבילתו[13]. המעמד הונצח מאוחר יותר בציור של הצייר ההונגרי גיולה בנצור. לפי עדותו של ברונו מקוורפורט את רוב המאמצים המיסיונריים הפעיל אדלברט בפני אשתו של הנסיך גזה, שרולטה[14]. היא הייתה ידועה כ"מחזיקה את כל הממלכה בידיה"[15]. ייתכן כי בהשפעת אדלברט קם בשנת 966 בפאנונה המנזר הבנדיקטיני הראשון בהונגריה, בראשות נזיר צ'כי בשם ראדלה[16].
אחר כך שם אדלברט פעמיו לפולין, בה התקבל בלבביות על ידי הדוכס בולסלב הראשון "האמיץ", שמינה אותו לבישוף גנייזנו.
אדלברט עזב בסופו של דבר את הדיוקסיה שלו בגנייזנו כדי לצאת לשליחות מיסיונרית נוספת בקרב השבטים הפגאנים בפומרניה ופרוסיה, בצפון פולין, אזור קלינינגרד וצפון-מזרח גרמניה של ימינו. הדוכס בולסלב הראשון, לימים מלך פולין, צייד אותו במלווים חמושים. אדלברט, שאליו התלווה גם אחיו למחצה ראדים-גאונטיוס, אדם כנראה פולני בשם בנדיקט-בוגושה ולפחות מתורגמן אחד, נסע ברחבי פרוסיה, לאורך החוף הבלטי עד לגדנסק. בהתחלה מאמציו נשאו פרי אך לבסוף הטפותיו הסמכותיות ובמיוחד שימושו בספר, חפץ שנראה חשוד בעיני הפרוסים המקומיים האנלפבתים עוררה את זעמם, לרבות אצל האצילים וכהני הדת הפגאנים. אדלברט התנגד בחריפות לעבודת העצים ולהקרבת בני אדם. המקומיים חשדו בנוסף שהוא מרגל לטובת השליט הפולני ואכן הייתה שליחותו חלק ממדיניות ההתפשטות של הממלכה הפולנית[17]. באחד הכפרים אחד מראשי השבטים הכה בגבו בעזרת משוט, מה שגרם לדפי הספר שאדלברט החזיק ביד להתפזר על האדמה. הוא נאלץ יחד עם רעיו לברוח מעבר לנחל. במקום אחר הכפריים דחפו ברעש את מקלותיהם ברצפה תוך קריאות לרצח נגד אדלברט ומלוויו. לפי אחד הסיפורים עליו, ב-23 באפריל 997 אחרי המיסה, בשוק של טרוסו (קרוב להעיר אלבלונג בעת ששכב על הדשא לארוחה קלה, הותקף אדלברט על ידי המון מוסת ובראשו אדם בשם סיקו, ייתכן כהן דת פגאני, שהתחיל להפליא בו ובחבריו את מכותיו. כל הקהל הצטרף וביצע בהם מעשה לינץ'. הם כרתו את ראשו של אדלברט ותקעו אותו בשיפוד וכך צעדו בחזרה לבתיהם. לפי גרסה אחרת נלקח אדלברט בשבי בזמן שישן על ידי כהן דת פגאני. הוא התפלל אחר כך בקול, אמר שהוא מוסר את חייו לאלהים וביקש מחילה עבור תוקפיו. אז אמר לו הפגאני "זהו רצונך מתמיד, למות למען ישו" ואז נעץ כידון בחזהו. עוד שישה תוקפים התנפלו עליו ודקרו אותו והוא מת מפצעיו. מקום רציחתו אינו ידוע בדיוק: היה אולי קרוב לאלבלונג, או אולי בטנקיטן (בימינו לטנויה) ופישהאוזן (כיום הכפר ברוגובויה השייך ליישוב פרימורסק שבבמחוז קלינינגרד של רוסיה. מספרים שהמלך הפולני בולסלב גאל את גופתו מהפרוסים תמורת משקלה בזהב.
כמה שנים אחרי רציחתו, בשנת 999 הוכרז אדלברט ל"קדוש אדלברט מפראג". סיפור חייו נרשם בספרים שנקראו "'Vita Sancti Adalberti Pragensis" (חיי הקדוש אדלברט מפראג). החצר הפולנית יזמה בעצמה כתיבת ספר על חיי אדלברט-וויצ'ך הקדוש.
המחבר הראשון של ספר כזה נחשב הנזיר ג'ובני קנפאריוס מרומא. ספרים ראשונים על חיי אדלברט נכתבו באאכן ובלייז' כשבעיר האחרונה נכתבה על ידי בישוף לייז', נוטגר פון ליטיך (נוטגר מלייז'). ביוגרף מפורסם אחר של אדלברט הקדוש היה ברונו הקדוש מקוורפורט, שחיבר הגיוגרפיה עליו בשנים 1001–1004.
נודע כי שליטי בוהמיה משושלת פז'מיסל, סירבו לשלם כופר על גופת אדלברט הנרצח בפרוסיה [דרוש מקור]. במקום זאת הסכימו לכך הפולנים. עצמותיו של אדלברט נשמרו בקברו בגנייזנו, מה שסייע מאוד למלך פולין בולסלב להגביר את השפעתו הפוליטית והדיפלומטית באירופה. בשנת 1000 ערך קיסר גרמניה, אוטו השלישי, עלייה לרגל לקבר ידידו, אדלברט. בהזדמנות זו פולין השיגה העלאת מעמד של הדיוקסיה בגנייזנו לארכיבישופות (ארכידיוקסיה) והקמת בישופויות נוספות, וכן את הכרת הקיסר אוטו במעמד המועדף של פוליו ביחסים עם האימפריה הרומית הקדושה[18]. לפי דיווחים בוהמיים, בשנת 1039 פשט הדוכס הצ'כי בז'טיסלב הראשון בגנייזנו על מנת לגנוב משם את שאריות גופתו של אדלברט ולהעבירן לפראג. לפי הטקסטים הפולנים הוא גנב שרידים לא נכונים, דהיינו אלו של גאודנטיוס הקדוש, מפני שהפולנים הסתירו את אלו של אדלברט, שנשארו להיות בגנייזנו. לפי Roczniki Polskie ראשו הכרות של אדלברט, שנעדר מן הגופה שחולצה בזמנו על ידי בולסלב האמיץ, נתגלה בשנת 1127 והובא לגנייזנו. ברבע האחרון של המאה ה-12 נבנה שער הברונזה של קתדרלת גנייזנו, והוא קושט בתבליטים על חיי אדלברט הקדוש. בשנת 1928 הוחזר לגנייזנו גם אחד מהזרועות שיוחסו לאדלברט הקדוש. היה זה כלי שהוענק על ידי בולסלב הראשון לידי הקיסר אוטו השלישי.
art.Adalbert of Prague, p.1-2
Maciej Bielawski 2004
הקדוש המגן של פולין באתר בקתולי הפולני Kosciol
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
