Loading AI tools
ספר מאת ניל פוסטמן מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אָבְדַן הַיַּלְדוּת (באנגלית: The Disappearance of Childhood) הוא ספר מאת ניל פוסטמן שיצא לאור בארצות הברית בשנת 1982. יצא לאור גם בתרגום לעברית בשנת 1986.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | ניל פוסטמן |
| שפת המקור | אנגלית |
| סוגה | ספר עיון |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה | 1982 |
| מספר עמודים | 150 |
| הוצאה בעברית | |
| הוצאה | ספרית פועלים |
| תאריך | 1986 |
| תרגום | יהודית כפרי |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 001013568 |
ניל פוסטמן קושר את מושג הילדות עם המצאת הדפוס, התפוצה הנרחבת של הספרים, התפשטות ידיעת קרוא וכתוב, התפתחות ההשכלה, היווצרות מעמד ביניים מבוסס והקמת בתי הספר. הילדות אצל פוסטמן היא התקופה בה הילד לומד בבית הספר בעזרת ספרים. מאמצע המאה העשרים, משנת 1950 בערך בארצות הברית, בעיקר בהשפעת הטלוויזיה החופשית, התחרותית ומרובת הערוצים, נתונה הילדות בסכנה, עם ביטול המחסומים שהציבה החברה כדי להגן על הילדות, וכתוצאה מכך החשיפה של סודות המבוגרים.
הספר נכתב בשנת 1982 ולא דן בהשפעת המחשב האישי והאינטרנט על היעלמות או התקצרות הילדות. אלבין טופלר כתב אף הוא בספריו על התקצרות גיל הילדות, אבל ראה במחשבים ובמהפכת המידע הדיגיטלית את הסיבה העיקרית לכך. ניל פוסטמן, שהלך לעולמו בשנת 2003, כיהן כראש המחלקה לתרבות ולתקשורת באוניברסיטת ניו יורק ונודע בעולם בשל ספריו הביקורתיים על הסגידה בארצות הברית לטכנולוגיה ועל השפעתה השלילית של הטלוויזיה על התרבות והשיח הציבורי.
הקריאה, לפי ז'אן-ז'אק רוסו, היא השוט של הילדות, היא סופה של ילדות מתמשכת. הקריאה מאפשרת כניסה לעולם המידע, והיא מפרידה בין יודעי קרוא וכתוב לבין אלה שאינם יודעים. הקריאה היא השוט של הילדות ויוצרת את הבגרות. הספרות הכתובה כולל מפות, תרשימים, חוזים ותעודות שומרת סודות. המבוגר יכול להתמצא באותם סודות על ידי קריאה. ללא ידיעת הקריאה אין הבדל בין הילד לבין המבוגר והסודות הקיימים מעטים. בעולם שבו נעדרת ידיעת הקריאה והכתיבה, נעדר מושג החינוך ומושג הבושה, ונעדרת גם הילדות. ההגדרה של הבגרות התבססה על ידיעת הקריאה והכתיבה. ניל פוסטמן כתב על כך שהדפוס יצא מן העריסה נכנס לשם מושג הילדות. במקום שהעריכו את ההשכלה היו בו בתי ספר שם התפתח במהירות מושג הילדות. בתקופת הילדות, בתקופת החינוך הפורמלי, נמנעים מלהציג לילדים דרישות ונמנעים להטיל עליהם משימות ואחריות של מבוגרים.
לדעת ניל פוסטמן, התקופה משנת 1850 ועד שנת 1950 מייצגת בארצות הברית את פסגת הילדות. בשנת 1950 החלו בארצות הברית שידורי טלוויזיה מסחריים המאיימים על הילדות. בתקופת הילדות המידע נשלט על ידי המבוגרים ומוקנה לילדים בהדרגה ובצורה מווסתת על ידי לימוד הדרגתי. הטלוויזיה, לדעת פוסטמן, מציגה מידע על ידי תמונות שהגישה אליו שווה לכול. אין הבדל בין ילד לבין מבוגר. הטלוויזיה גלויה לכל, והאופי של השידורים הרצופים והתחרות בין הערוצים אינם מאפשרים בררנות. גם לקולנוע ישנה השפעה דומה, אבל הנגישות של הטלוויזיה מכריעה.
התרבות המבוססת על ידיעת הקריאה והכתיבה מאופיינת, לדעת פוסטמן, בשליטה עצמית, דחיית סיפוקים, כושר חשיבה מושגי ורציף, המשכיות – עבר ועתיד, היגיון וסדר היררכי. המילה המודפסת הביאה עמה את היווצרות ההיגיון, המדע, החינוך, הטכנולוגיה וה-Civilite. ניל פוסטמן מצר על כך שהדיון בטלוויזיה הוא דיון רדוד, וגם כאשר הנושא חשוב, כמו בחירות לנשיאות, לא מתקיים דיון ממשי בין המועמדים. הדרך שהטלוויזיה מציגה נושא היא דרך של סיפור. נושא בחדשות מוצג כסיפור, לרוב בן שלושים עד מאה ושמונים שניות ובממוצע פחות מדקה. הכול מוצג כמו תוכנית בידור. הדרך להצגה רצינית ומעמיקה היא על ידי הרצאה מול המצלמות, וזו איננה הדרך של הטלוויזיה. עידן הסיפור הוא עידן עסקי הבידור והשעשועים, לטענת ניל פוסטמן. הטלוויזיה מתקשה להציג עבר ועתיד, והיא מדיום המרוכז בהווה. הטלוויזיה מבטאת את עיקר התוכן בעזרת דימויים חזותיים ולא באמצעות השפה.
פוסטמן מסכם את אובדן הילדות בשש שאלות ותשובות:
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
