STS-47

STS-47
	משמאל לימין: ; יושבים: אפט, בראון ; עומדים: דייוויס, לי, גיבסון, ג'מיסון, מאמורו
נתוני משימה
מטרה מרכזית	ניסויים בתחום מדעי החיים וכבידה בעזרת מערכת ספייסלאב
כן שיגור	39-B
שיגור	12 בספטמבר 1992 14:23:00 UTC
נחיתה	20 בספטמבר 1992 12:53:24 UTC
משך המשימה	7 ימים, 22 שעות, 30 דקות
נתוני חללית
מסת החללית	99,450 ק"ג
נתוני מסלול
מספר הקפות	126
אפהליון	310 ק"מ (כדור הארץ)
פריהליון	297 ק"מ (כדור הארץ)
גובה מסלול	307 ק"מ
נטיית מסלול	57.0 מעלות
אורך מסע	5,265,523 ק"מ
צוות
אנשי צוות	רוברט גיבסון, ג'ין דייוויס, מיי ג'מיסון, ג'רום אפט, קרטיס בראון, מארק לי, מאמורו מורי
משימות קשורות
משימה קודמת; STS-46	משימה הבאה; STS-52
מזהים
מספר קטלוג לוויינים	22120
מאגר המידע הלאומי	1992-061A

STS-47 הייתה המשימה השנייה של אנדוור וה-50 בתוכנית מעבורות החלל של נאס"א ששוגרה ב-12 בספטמבר 1992 ונמשכה קרוב לשמונה ימים. הטיסה הייתה שיתוף פעולה בין סוכנות החלל היפנית ונאס"א. על הטיסה היה גם ניסוי ישראלי.

עובדות מהירות נתוני משימה, מטרה מרכזית ...

סגירה

מפקד המשימה: ארצות הברית רוברט גיבסון – טיסה רביעית.
טייס: ארצות הברית קרטיס בראון (Curtis L. Brown, Jr) – טיסה ראשונה.
מומחה למשימה: ארצות הברית מארק לי (Mark C. Lee) – טיסה שנייה.
מומחה למשימה: ארצות הברית ג'רום אפט (Jerome Apt) – טיסה שנייה.
מומחה למשימה: ארצות הברית ג'אן דייוויס – טיסה ראשונה.
מומחה למשימה: ארצות הברית מיי ג'מיסון (Mae C. Jemison) – האפרו-אמריקאית הראשונה בחלל. טיסתה היחידה.
מומחה מטען: יפן מאמורו מורי (Mamoru Mohri) – סוכנות החלל היפנית. טיסה ראשונה.

הטיסה, שהתקיימה בין התאריכים 12–20 בספטמבר, הייתה הטיסה ה-50 של מעבורות החלל, כמו גם שיתוף פעולה בין סוכנות החלל היפנית ונאס"א. על המעבורת היו 44 ניסויים. המשימה עסקה בעיקר בחקר מדעי החיים וחוסר משקל, כולל ניסוי ישראלי של אוניברסיטת תל אביב בשיתוף התעשייה האווירית ונאס"א לבניית קן צרעות מזרחיות בתנאי חוסר כבידה.

בטיסה טסה לראשונה אסטרונאוטית אפרו אמריקאית, מיי ג'מיסון, ואסטרונאוט יפני, אמורו מורי, שטס על אנדוור שנית ב-STS-99. במסגרת שיתוף הפעולה, בין נאס"א ו-NASDA היפנית, (שלימים השתלבה לתוך הסוכנות היפנית לחקר החלל ("JAXA")) הייתה משימת "ספייסלב" משולבת. מתוך 44 הניסויים שבוצעו במשימה, 35 היו בחסות הסוכנות היפנית ו-7 בחסות נאס"א (כשהשאר בחסות משולבת).

ניסוי הצרעות הישראלי

הניסוי הישראלי היה בהנחיית אוניברסיטת תל אביב בשיתוף התעשייה האווירית ונאס"א לבניית קן צרעות מזרחיות בתנאי מיקרו כבידה. הצרעה בונה את הכוורת שלה עם כיוון כוח הכובד, ומחקרים קודמים הראו כי זהו הגורם היחיד המשפיע על כיוון הכוורת. הניסוי נועד לבחון את השפעת תנאי המיקרו כבידה על התפתחות הצרעות והיכולת שלהם לבנות כוורת. יוזמי הניסוי קיוו כי ניתן יהיה למצוא קשר בין התנהגות הצרעות וסימפטומי מחלת נסיעה ממנה חווים רוב האסטרונאוטים בימים הראשונים לאחר שיגור המעבורת, כתוצאה מתנאי מיקרו כבידה.^[1]

במסגרת הניסוי הוטסו 230 צרעות ו-120 פופאות (זחלים). קבוצה נוספת של צרעות וזחלים נבדקה במקביל על הקרקע, כקבוצת ביקורת. עקב תקלה במערכת המים לאחר שיגור, חוו הצרעות עלייה חדה בלחות, ומים התחילו להצטבר במתקן הניסוי. הטמפרטורה הגבוהה גרמה לעובש ומזון הצרעות נרקב. כיוון שהאסטרונאוטים חששו לפתוח את המתקן ולשחרר את הלחות (תוך סכנה לשחרור צרעות במעבורת), הוצע לשחרר מעט את הברגים, דבר שבוצע רק ביום השלישי לטיסה. אולם, רוב האוכל כבר היה לא אכיל^[2] כתוצאה מכך מתו 202 צרעות ו-103 פופאות. הצרעות הנותרות איבדו את חוש הכיוון ועמדו חסרות תנועה ללא אינטראקציה בינן. רק 3–4 ימים לאחר החזרה לכדור הארץ, הצרעות ששרדו התאוששו והתחילו לבנות כוורת. משך החיים של הצרעות המוטסות היה קצר יותר, והן שרדו רק 23 ימים בממוצע לעומת הצרעות בקבוצת הביקורת, ששרדו 43 ימים. כמו כן, הפופאות ששהו בחלל לא השלימו את תהליך המטאמורפוזה שלהן.