מלודי מייקר

מלודי מייקר
Melody Maker
	אחד הגליונות האחרונים של מלודי מייקר משנת 2000
תדירות	שבועון
סוגה	מגזין מוזיקה
תאריכי הופעה	ינואר 1926 – דצמבר 2000 (כ־74 שנים)
שפה	אנגלית
מדינה	בריטניה
ISSN	0025-9012

מלודי מייקר (באנגלית: Melody Maker, ידוע גם בראשי התיבות MM) היה מגזין מוזיקה רב חשיבות. המגזין החל לצאת בבריטניה ב-1926 ויצא באופן סדיר מדי שבוע עד שאוחד בשנת 2000 עם מתחרהו, ה-NME‏ ("New Musical Express"). לדברי המו"ל שלו, IPC Media, היה זה מגזין המוזיקה הוותיק בעולם שיצא באופן סדיר^[1]. המגזין התייחד במאמרי ביקורת מעמיקים יחסית ובגישה אקדמית, צוננת ומרוחקת למושאי הסיקור שלו.

עובדות מהירות תדירות, סוגה ...

סגירה

המגזין החל כמסקר אירועי ג'אז בבריטניה ומשנות ה-30 בארצות הברית. בין מבקרי הג'אז שכתבו לעיתון נמנים ג'ון האמונד (אחד ממגלי הכישרונות החשובים בתולדות המוזיקה, שגילה בין השאר את בילי הולידיי, בני גודמן, ליונל המפטון, ארית'ה פרנקלין ובוב דילן) ולאונרד פד'ר.

בשנת 1952 החל המגזין לסקר רוק אנד רול. בשנת 1958 ייסד את מצעד המכירות של תקליטים אריכי-נגן (LP).

בשנות ה-60 סיקר המגזין את "לונדון החוגגת" (Swinging London), עתירת האירועים והלהקות הצעירות כמו הביטלס, האבנים המתגלגלות, היארדבירדס, ג'ימי הנדריקס ועוד. בראשית שנות ה-70 קידם המגזין להקות כסטילי דן, לד זפלין, פינק פלויד ודיפ פרפל וזמרים-יוצרים כקט סטיבנס, ניק דרייק וסנדי דני. לקראת סוף העשור סיקר המגזין בהרחבה את הרוק המתקדם והגלאם רוק. בכך ביסס המגזין בעריכת ריי קולמן (Ray Coleman) עמדה כנגד הפאנק (Punk), תוך תמיכה בכיוונים מוזיקליים "מסורתיים" יותר ומאמרי ניתוח אינטלקטואליים ורציניים.

אחד הכותבים הבכירים במגזין, ריצ'רד ויליאמס (Richard Williams), התנגד לגישה השמרנית של קולמן, שבעטיה, טען, איבד המגזין קוראים צעירים לטובת המתחרה, ה-"New Musical Express" ‏(NME). ב-1980 עזב ויליאמס את המגזין ובעקבותיו עזבו מספר כותבים ועורכים, חלקם ל-NME. ב-1981 נאלץ קולמן עצמו לעזוב את מלודי מייקר. בראשית שנות ה-80 המשיכו מכירות המלודי מייקר לצנוח.

1983 מסמנת שינוי מגמה לכיוון מוזיקת פופ. כריכת המגזין הפכה צבעונית והוא החל לקדם להקות כגון דוראן דוראן, יוריתמיקס, קג'גוגו (שנוסדה דרך מודעה במלודי מייקר^[2]) ומועדון תרבות. ב-1984 התמנה אלן ג'ונס (Allan Jones) לעורך ראשי, הוא השכיל לשלב במגזין סקירות על להקות "מחתרתיות" כגון הסמית'ס וניו אורדר. ב-1986 הצטרפו למלודי מייקר כוחות חדשים, כותבים לשעבר בפנזינים אוניברסיטאיים (כמו "המוניטור" של אוניברסיטת אוקספורד) וכתבים שסיקרו היפ הופ מ-NME, שפרשו מהמגזין המתחרה על רקע התנערותו ממוזיקה שחורה זו.

בראשית שנות ה-90 זיהה המגזין, באמצעות כתבו בארצות הברית אוורט טרו (Everett True) את צמיחת סצנת הגראנג' של סיאטל והיה מהראשונים לסקר את הסגנון החדש. במקביל סיקר המגזין (באיחור ניכר לעומת ה-NME) את מוזיקת האינדי והבריטפופ המקומית, אולם סיקורו היה ביקורתי וכותביו ניתחו בחריפות ובגישה אקדמית קרירה ומרוחקת את שיריהן ותקליטיהן של להקות פופולריות כבלר ואואזיס, עובדה שלא סייעה לקירוב קהל צעיר ונלהב. אולם, במקביל לצניחה בפופולריות, נותר המגזין כ"מגזין של מוזיקאים" ואחד המדורים החשובים בו היה מדור בו חיפשו מוזיקאים נגנים-עמיתים לשם שיתוף פעולה ויצירת להקות. ראשית להקת סווייד ב-1989 הייתה דרך מודעה כזו^[3], כך נוסדה גם אירייז'ר.

בשנת 1997 עזב אלן ג'ונס את המגזין ויחד עמו החלו כותבים נוספים לעבור לשלל יוזמות חדשות שפרחו אז. מכירות המגזין התדרדרו עד כדי סגירתו למעשה ואיחודו עם המר שביריביו, NME.