Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תותח 17 ליטראות (באנגלית: QF 17 Pounder Gun, תותח מהיר ירי 17 ליטראות) הוא תותח שיוצר על ידי הבריטים בתקופת מלחמת העולם השנייה כנשק נגרר נגד טנקים.
 | |
| תותח נגד טנקים 17 ליטראות, מוזיאון בתי האוסף של צה"ל, יפו | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
מודל נשק  |
| מדינה מייצרת |
 בריטניה |
| משתמשים עיקריים |
הצבא הבריטי |
| שנת ייצור |
1943 |
| תקופת השימוש |
1943–הווה (כ־81 שנים) |
| מערכה מרכזית | מלחמת העולם השנייה, מלחמת קוריאה, מלחמת קדש |
| מידע טכני | |
| אורך |
4,580 מ"מ |
| משקל | 3 טון |
| מהירות |
1,203 מ'/ש' |
| צוות | 6 |
| מערכות נשק | |
| קליבר | 76.2 מ"מ ("3) |
| סוגי תחמיש |
17-pounder APDS |
| בלם לוע | קיים |
| זווית צידוד | 60° |
| זווית עלרוד | 6°- עד 16.5°+ |
| מהירות לוע | 1,204 מטר לשנייה (בעת ירי פגז APDS[1]) |
  | |
באפריל 1941, החליט משרד המלחמה הבריטי שיש לפתח תותח שישמש כלי אחיד גם כתותח נגרר נגד טנקים וגם להתקנה בצריחי הטנקים. המטרה: תותח שיוכל לחדור 120–150 מ"מ פלדה. מכאן הוגדר הצורך להשתמש בתותח בעל קוטר של 3 אינץ' (76.2 מילימטר) ופגז במשקל 17 ליטראות. הצורך בתותח כזה נבע מחסרונות התותח שקדם לו: תותח 6 ליטראות בקוטר 57 מ"מ. הפיתוח נעשה על ידי תעשיית הנשק הבריטית בתקופת מלחמת העולם השנייה כתותח נגרר נגד טנקים. ככלל, דמה המבנה הכללי שלו כולל המרכב לתותח ה-6 ליטראות.
התותח היה כלי הנשק הטוב והאפקטיבי ביותר של צבאות בנות הברית במלחמת העולם השנייה כנגד כל סוגי הטנקים הגרמנים. התקנתו על מרכב של טנק לדוגמה טנק השרמן או על מרכב טנק מסוג ולנטיין, הקנתה לשריון הבריטי לראשונה שילוב של יכולת ניידות וחדירה לכל סוגי הטנקים הגרמנים.
לאחר המלחמה הוחלף התותח במסגרת יחידות הנגד טנקיות הבריטיות בתותח ללא רתע 120 מ"מ. כתותח של טנק, הוא הוחלף בצבא הבריטי בתותח ה-20 ליטראות הכבד יותר, (84.2 מ"מ) שהותקן בשנת 1948 בטנקי הצנטוריון ובמשחית הטנקים צ'ריוטר.
עוד לפני שתותח ה-6 ליטראות הוכנס לשירות על ידי הצבאות הבריטים, הם שיערו שתותח זה לא יוכל לחדור את השריון של הטנקים הגרמנים שעברו התפתחות מואצת באותן שנים (1941-1943).
תכנון התותח החל בסוף שנת 1940. באביב 1941 החלו הניסיונות בדגם הראשון שיוצר. את הקרדיט להתקנת תותחי ה-17 ליטראות בטנק השרמן יש לזקוף לזכות מייג'ור ג'ורג' ברייטי מבית הספר לשריון בלולוורת' (Lulworth) אנגליה, כבר בתחילת 1943. אף על פי שבאותו זמן כבר הוחל בהתקנת התותח בטנקים מתוצרת בריטית מסוג צ'לנג'ר, היה 'מייג'ור ברייטי משוכנע שמרכב השרמן מתאים יותר לתותח.
הופעת טנקי הטיגר סימן I הגרמנים בצפון אפריקה, גרמו לזירוז הייצור ולשליחת 100 תותחים ראשונים לחזית זו באביב 1943. היות שתכנון המרכב לא הסתיים, נשלחו 100 תותחים ראשונים אלה על מרכב של תותח 25 ליטראות ונקראו 17/25 pdr.
הצלחות התותח בשדות הקרב, הביאה להחלפת התותחים בעלי הקטרים הקטנים יותר שהיו מותקנים עד אז במספר טנקים בריטים כמו הקרומוול, הצ'רצ'יל, הקנטאור ועוד. כמו כן הותקן התותח על טנקי השרמן האמריקאים. טנקים אלה כונו בשם שרמן פיירפליי והם נכנסו לשירות בינואר 1944.
התקנת התותח על טנקי השרמן, הפכה אותם לנשק שאיים אף על הטנקים הגרמנים הטובים ביותר כמו הפנתר והטייגר.
מספר יחידות של תותחים נגררים היו בשרות הצבא המצרי בתש"ח. אחד הכלים הבודדים מסוג זה שנלקח שלל, לקח חלק בהתקפה השמינית האחרונה על משטרת עיראק סווידאן.
בפקודה שהכין יצחק רבין קצין המבצעים של חזית הדרום במסגרת ההכנות למבצע יואב, הוא רשם 2 תותחי 17 ליטראות. זו הוכחה חד משמעית לכך שעד אז תפסו כוחות צה"ל כשלל 2 תותחים במצב כשיר עם תחמושת מספקת שהושמשו לקראת הפעולה.
לאחר המלחמה התברר שטנקי השרמן שנרכשו בינתיים עם תותח קצר 75 מ"מ, נחותים לעומת הטנקים שרכש הצבא המצרי מסוג T34. על מנת להתגבר על נחיתות זאת הותקנו בחלקם תותחי 17 ליטראות. טנקים משופרים אלו נחשפו לציבור לראשונה במצעד צה"ל ביום העצמאות בשנת 1956.
במבצע קדש בשנת 1956, הפעיל הצבא המצרי תותחי 17 ליטראות נגררים וכן תותחים מתנייעים מסוג "ארצ'ר" שהופעלו כנגד השריון הישראלי בחזית סיני, בעיקר בקרב סכר הרואיפה באזור אבו עגילה. באותו מתחם היו למצרים 6 תותחי 17 ליטראות נגררים ו- 14 תותחים מתנייעים מסוג ארצ'ר.[2] זו הייתה כנראה ההפעלה המבצעית האחרונה של תותח זה גם ככלי נגרר וגם כתותח מתנייע בדמותו של הארצ'ר. אחד התותחים המתנייעים האלה מוצג במוזיאון השריון בלטרון.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
