שמס אל-דין אלתותמש

שמס אל-דין אלתותמש (شمس الدین التتمش, שלט בשנים 1211–1236), נקרא גם אלתמאש, או בתוארו המלא אלתותמש אלבארי שמס אל-דוניה ואל-דין אלמלכ אלמוט'אפר נאיב אל ח'ליפת ע'סול אללה סולטאן, היה הסולטאן השלישי בשושלת הע'לאם, ומייסד הסולטנות של דלהי דה פקטו.

שמס אל-דין אלתותמש

לידה	אחרי 1150
פטירה	28 באפריל 1236 Mehrauli, הודו
מקום קבורה	מתחם קוטוב
בן או בת זוג	קוטב ביגום שאה טורקאן

אלתותמש היה עבד תורכמני (ע'למאן) משבט אלבאר. הוא היה עבד צבאי חשוב ואהוב בחצרו של סולטאן לאהור (ומי שנחשב לעיתים למייסד סולטנות דלהי) קטב אל-דין איבכ(אנ') והיה חתנו של קטב אל-דין. לאחר מותו של קטב אל-דין עלה לשלטון אראם שאה(אנ') ואלתותמש היה מושל בודאון(אנ'). אולם אצילי הסלטאנות קראו לאלתותמש להתערב והוא ניצח את אראם שאה והוכתר סולטאן ב-1211.

בתחילת שלטונו, התמודד עם בעיות עם שליטים שכנים שניסו לנגוס בממלכתו, ממלכות הינדיות שהרימו ראשן וכבשו שטחים בתחומו, פלישה מונגולית לגבולו וכך הלאה. עם עלייתו לשלטון עמדו בפני אלתותמש שורת בעיות מפנים אך בעיקר מחוץ: שליטי מולטאן וע'זנה השכנות, תבעו בעלות על העיר לאהור. לאחר תקופה קצרה בה הודה באדנותו של סולטאן ע'זנה, ילדז, יצא אלתותמש למאבק נגדו וניצח אותו בקרב טראין. הוא גם הביס את שליט מולטאן אך נמנע מלחדור לשטחו עקב סכנת המונגולים, וכדרך הזאת נהג וסירב לתת מקלט לג'לאל אל-דין מח'וארזם מפני המונגולים ובכך נמנע מריב עמם.

הוא אף הצליח להחזיר לסולטנות שטחים שאבדו לה לטובת ממלכות הראג'פוטים ההינדיות בתקופת אראם שאה. לאחר מכן העביר את בירתו מלאהור לדלהי באופן רשמי ואף השיג את אשרור הח'ליפה העבאסי לשלטונו באזור, ועל כן נקרא "נאיב אלח'ליפה" (עוזר לח'ליף). אחר כך, קיים שורת מסעות צבא נגד ממלכות הראג'פוטים ההינדיות, במהלכן כבש את מבצר רנתמבור. הוא גם כבש והחזיק בבנגאל הרחוקה שבמזרח והעמיק את כיבושיו עד גבול טיבט ממש.

בתקופתו, הנהיג אלתותמש שינויים, בהם יישום מסודר של שיטת האקטאדירי להחכרת קרקעות לשרי הצבא (בדומה לפאודליזם), העברת השלטון לדלהי וקיום מפעלי בנייה בהיקף נרחב בתוכה, בהם השלמת המנהארט של קטב אל-דין ומאגר המים האוץ'-י שמסי הקרוי על שמו ששימש עד לתקופה המוגולית. לאחר מותו ב-1236 נקבר במאוזלאום שנבנה מכספי הקדש לצד מדרסה.

אלתותמש אף הצליח להעמיד שושלת אחריו, שנקראים לעיתים האלבארי על שם מוצאו. ארבעה מצאצאיו, בהם בתו, רצ'יה, שלטו אחריו ברצף למשך תקופות קצרות, כאשר אחד מפיל או יורש את משנהו. הקמת השושלת, העברת הבירה לדלהי והשגת הכרת הח'ליפה העבאסי בו - הם שהביאו לאלתותמש את המוניטין של המקים בפועל של סולטנות דלהי.

הסולטנות לפניו

במחקר נהוג לייחס את הקמת הסולטנות של דלהי לסולטאן קטב אל-דין איבכ. הוא היה עבד צבאי (ע'לאם) של הסולטאן הע'ורי האחרון (ששלט בלאהור), מחמוד ע'אזי. לאחר ההתנקשות בחייו של מחמוד שהיה חשוך ילדים, התחלקה ממלכתו בין עבדיו, ובהם איבכ שקיבל את דלהי ולאהור. אף על פי שמשל אף בדלהי ודאג לטפחה והקים בה את בסיסו של המנהארט הקרוי על שמו, אך שלט נומינלית בעיר לאהור, בה גם נפטר בתאונת פולו ואף נקבר. כמו כן, סולטנותו של איבכ לא הוכרה על ידי הח'ליפה העבאסי הנחשב לפטרון הפוליטי-דתי של השליטים המקומיים השונים ברחבי העולם המוסלמי.

סולטנות דלהי הייתה מראשיתה סולטנות של ע'למאן, עבדים צבאיים, ומבנה זה (שהתקיים גם בסולטנות קהיר הממלוכית) הקשה על קיום שלטון יציב וארוך ימים ורוב שליטי השושלת משלו אך שנים ספורות בטרם אצולת הע'לאמן (שהתארגנה כמועצה של ארבעים איש - צ'האלע'אני) החליטה להפילם או להחליפם בשליט אחר מסיבה זו או אחרת. אלתותש היה לאחד השליטים היחידים שקיימו בידם שלטון יציב, ארוך ואף הצליחו להעביר את השלטון ליורשים משאריהם.

הסולטנות של דלהי אף התמודדה עם בעיות מחוץ. הלא היא עצמה הייתה רק אחת מני מספר סולטנויות שהוקמו עם נפילת הע'ורים. סולטנות אחרת קמה בע'זנה, ושלט בה אחד ילרז. במולטאן שלט סולטאן נוסף. אפילו כל סולטנות לעצמה הייתה בעלת מבנה קונפדרלי שאיפשר לכל אמיר ששלט במחוז או עיר להקים לעצמו בסיס כוח עצמאי. כל זה הקשה על קיום שלטון חזק ו"ריכוזי" ואף הוביל למלחמות על שליטה.

שנותיו המוקדמות ועלייתו לשלטון

אלתותמש נולד לשבט האלבאר השייך לקונפצדרצית השבטים התורכמנית של הקפצ'ק. הוא נשבה ונמכר במחיר גבוה בשל מראהו הנאה. הוא היה עבד צבאי (ע'לאם) חשוב בחצרו של מחמוד ע'אזי ועבר אחר כך למרותו של קטב אל-דין איבכ, סולטאן לאהור. הוא היה העבד האהוב על איבכ, וזה מינה אותו לתפקיד, החשוב בזמנו, של ראש הצידה - האחראי על מסעות ציד (וכן על כלבי הציד וכלל הסידורים הקשורים בכך). מסעות ציד היו בבחינת "סמל סטטוס" חשוב לשליטים הבינימים (בעיקר על פי המסורת הפוליטית הפרסית ששליטי העולם האסלאמי, בחלקו המזרחי בפרט, היו שטופים בה) ומכאן חשיבותו של מעמד זה. בהמשך אף מונה למושל (מקטע) של העיר בדיאון ונחשב למצביא חזק.

כאשר נפטר קטב אל-דין בתאונת פולו בלאהור, ירש אותו אדם מהוהה ששלט בתואר אראם שאה. הוא נחשב לשליט קיקיוני. הוא לא אחז היטב את מוסרות השלטון ואיבד שטחים רבים לממלכות הראג'פוטים ההינדיות, בעיקר לשושלת צ'ואן שכבשה מחדש את רנתמבור. גם עיר הקודש ההינדית בנארס נכבשה מחדש, וגם לב לבה של הסולטנות נכפף לסולטנות מולטאן הסמוכה.

לא יצאה שנה בטרם קרא קול מאת אצולת הע'למאן (מועצת הארבעים) לאלתותמש להציל את הסולטנות. ב-1211 הוא קרא תיגר על מרותו של אראם שאה על ידי שהכריז על עצמו סולטאן (עצמאי במשמע) של דלהי ובכך למעשה מרד במלכות אראם שאה, שמשל בלאהור. הם נפגשו בקרב נטוי במישור ג'וד הסמוך לעיר דלהי, שם נחל אלתותמש ניצחון מוחץ והרג את אראם שאה. על מנת להתנתק ממרכז הכוח של קודמו, העביר אלתותמש את בירתו לדלהי.

ראשית שלטונו

את שנותיו הראשונות בשלטון העביר בתיקון הבעיות שהתעוררו מעיקרן בתקופת קודמו. היה עליו להתמודד עם שלושה שליטים נוספים שהתחרו על השלטון באזור: נאצר אל-דין קבאצ'ה, שליט מולטאן; ע'יאת' אל-דין ח'לג'י, מושל גאודה שכבש מאראם שאה את מחוז ביהאר, וטאג' אל-דין ילדז שמשל בע'זנה. יתרה מזאת, הן נאצר אל-דין והן טאג' אל-דין, תבעו את השלטון על לאהור ובכך התחרו עם אלתותמש על השליטה בעיר המרכזית הזאת.

מאבקי השלטון

שמס אל-דין בנה את כוחו, ובה בעת הכיר נומינלית באדנותו של ילדז ובסמלי שלטונו, התרבוש ומטה הצ'טר. בינתיים, באו האמירים של מחוזות הסולטנות ומרדו בו והחמירו את המצב, אך הוא הצליח להדבירם בקרב בשדה ג'וד ואיחד חזרה את כל שטחיו, לרבות הערים בדיאון ובנארס. כך הצליח להקים צבא חזק ויציב שאיפשר לו לעמוד מול אדונו-לכאורה טאג' אל-דין.

גורם נוסף שהביא לנפילת טאג' אל-דין היה ההתפשטות של שליט ח'וארזם, עלאא אל-דין, שכבש את כל פרס ובתוך כך גם את ע'זנה, לאחר שהביס את טאג' אל-דין. דבר זה החליש את טאג' אל-דין ודחק אותו מעירו לתוך הפנג'ב, תוך שהוא מבקש את דלהי כדי לכונן בה מחדש את כסו. מצב זה הכריח את שמס אל-דין ובה בעת המציא לו שעת כושר, לצאת למלחמה גלויה על אדונו לשעבר, וכך נצחו בשדה טראין ב-1216. לאחר הקרב נכלא ילדז ולאחר זמן מה הוצא להורג. בתנופת ניצחונותיו, צבא שמס אל-דין גם על נאצר אל-דין שליט מולטאן, וניצח אותו וכבש את עירו, אך נמנע מלכבוש את כל הפנג'אב ביראתו מפני המונגולים.

ההתמודדות עם המונגולים

הגעת המונגולים בתחילה הושיעה את הסולטנות, שעמדה בפני כיבוש של מלך ח'וארזם החזק, עלאא אל-דין מחמד, שכבש את הסולטנות הע'ורית, את ע'זנה ואת פשוור שבמעבר חיבר. אפשר שהיה משתלט על הסולטנות, אלא שאז הגיעו אל גבולו שליחיו של ג'ינגיס חאן, והוא האשימם בריגול וביזה אותם, דבר שהעלה עליו את חמתו של החאן המונגולי שהחריב את ממלכתו. בהמשך, החריבו החאן ויורשיו את בגדאד (1285) ואת חלב, כך שלמעשה הסולטנות של דלהי נותרה הישות הפוליטית האסלאמית היחידה במרחב המשרך.

שמס אל-דין הכיר מלכתחילה באיום הנשקף מן המונגולים וגם לאחר ניצחונו של שמס אל-דין על נאצר אל-דין, נמנע מלרדוף אחרי קבאצ'ה לתוך חבל הפנג'ב מחשש מהכוחות המונגולים שהגיעו שמה. חששו מהמונגולים הביאו גם לסרב לתת מקלט לג'לאל אל-דין מנגאבארני, יורש שושלת ח'וארזם שאה. מדיניות זו של הסולטאן שמס אל-דין, אפשר שהצילה את הסולטנות שלו מחורבן שהיה נכון לה אילו יצאה לקרב נטוי מול הצבא המונגולי של הח'אן.

ג'לאל אל-דין היה היריב הגדול של המונגולים במזרח, ולאחר שנחל ניצחון ראשוני על כוח מונגולי קטן, ניגף מפני ג'נגיס ח'אן בקרב על נהר האינדוס ב-1221. צבאו של הח'אן חדר לתת היבשת ובזז את מולטאן ולאהור, אך לא העמיק בדרכו לתוך הודו בשל קשיי מזג אוויר וכן כיוון שחזה בקרנף, שאותו דימו המונגולים (על פי אמונתם האנימיסטית) כרוח רעה. ג'לאל אל-דין, שכבר שלט על חלקים מהפנג'ב, ביקש מקלט בדלהי, אך הושב ריקם ושמס אל-דין אף נאלץ לנהוג באלימות כלפי שליחיו לצאת לקראו בראש צבא כדי למנוע את כניסתו. אחרי מות החאן הגדול, ג'לאל אל-דין נטש את נחלותיו בהודו ושב לע'זנה ופרס, תוך שהוא מותיר אדמה חרוכה מאחוריו.

הרחבת הסולטנות

שמס אל-דין אף סיפח מחדש את ביהאר וגאודה מיד עיאת' אל-דין ח'לג'י והפך את סולטאן בנגאל לוסל שלו (זאת עד עלית השושלת הח'לג'ית אחרי שושלת הע'למאן). אחרי מות צ'נגיס ח'אן ב-1227, ניצל שמס אל-דין את המבוכה במחנה המונגולי כשעת כושר לחדור למולטאן שכבש נחלשה מכיבושי המונגולים ומסעות המלחמה של ג'לאל אל-דין הח'וארזמי, וכבש את כל שטח מלכותו בסינד ומולטאן ומינה להם אמיר משלהם מטעמו.

רק לאחר שאיחד בידיו את הכוח בצורה זו, החל בשנת 7–1226 במסעות מלחמה נגד מלכויות הראג'פוטים ההינדיות. דבר זה עצמו היה קשה לא פחות ואף יותר ממלחמה בשליטים מוסלמים אחרים, בשל עוצמתן של המצודות ההינדיות העתיקות ובשל מנהגיהם של ההינדים, שהיו מוכנים לטרוף נפשם בכפם בשדה הקרב (מנהג הקרוי שאקה). עם זאת, כיבושים אלו יכלו להתבצע באמתלה של ג'יהאד וכן להמציא רווחים גדולים לסולטנות.

הוא כבש את מצודת רנתמבור העזה ב-1226, לאחר שבני שושלת צ'ואן האיתנה כבושה מידי אראם שאה. הוא כבש את דשפור במחוז מאלוה המרוחק שנה לאחר מכן. נכבשו גם ביאנה, אג'מר, סמבהאר, נגאור וגואליור, וכן בידאון, בנארס, קנאוג' ורוכילח'נד. ב-1235, שמס אל-דין כבש, חילל והחריב את מקדש מהאקלה באוג'אין. הוא ניגף אך ורק בג'וג'אראת שנותרה בלתי כבושה מתחילת כיבושי האסלאם ועד ימי עלאא אל-דין, שהלך בדרכי שמס אל-דין ממש במסעותיו הצבאיים לג'וג'אראת ורנתמבור (שחזרה למרוד במלכות אחרי מות אלתותמש).

הוא פרש את שלטונו גם על ממלכת בנגאל הרחוקה, שנשלטה על ידי ע'יאת אל-דין עואג' שאה אל-ח'לג'י (שמשושלתו עתיד לקום ג'לאל אל-דין אלח'לג'י, הסולטאן הח'לג'י הראשון של דלהי). עואג' שאה כבר הובס על ידי אלתותמש עצמו כאשר ניצל את עלייתו של זה לשלטון כדי להשתלט על ביהאר. ב-1224 ניצח אותו אלתותמש, ועואג' שאה הפך לווסל שנאלץ להטביע את שמו של אלתותמש על מטבעותיו, להקריא את שמו בדרשה (ח'טבאא) בתפילת יום השישי, ולהעלות לו מס עובד של כסף ופילים. אפס מיד עם נסיגת כוחותיו הצבאיים של אלתותמש, מרד עואג' שאה במלכותו.

אלתותמש לא קפא על שמריו אלא שלח מיד את בנו הבכור, נאצר אל-דין מחמוד, שר אודה, לדכא מרד זה. נאצר אל-דין ושר צבאו, עלאא אל-דין ג'אני, כבשו את בנגאל לעצמם, ונאצר אל-דין קיבל מאביו את התואר "מלך אלשרכ" - מלך המזרח. נאצר אל-דין המשיך את התפשטות האימפריה של אביו מזרחה וב-1228 כבש את אסאם, חבל הארץ המזרחי ביותר בהודו, השוכן למרגלות ההימלאיה, בשאיפתו להוסיף לסולטנות את ממלכת טיבט כולה ולהגיע עד סין וממלכת הקמר. הוא מת כעבור שנה וחצי בשלטון, כנראה ברצח פוליטי, שכן מיד אחריו עלה סולטאן ח'לג'י נוסף, מלך בלח'ה, ב-1229. אך בשלב זה שב אלתותמש ופלש לבנגאל והביס את שליטה זו הפעם השלישית והמליך עליה את עלאא אל-דין ג'אני, אך גם הוא משל רק מספר חודשים בטרם מת בלא עת ואחריו עלה סיף אל-דין איבכ, ששלט עד שמלאו ימי אלתותמש. בנגאל נותרה נאמנה לשושלתו של אלתותמש עד סופה.

תאריו

אלתותמש נקרא בתחילה אמיר (שר) תחת הע'זנוים, ובתואר אמיר אלאמראא (ראש השרים) שהתייחד לפני כן לח'ליפה בלבד. ב-1211 הכריז על עצמו "סולטאן" בדלהי ואחר כך גם נקרא "סולטאן י-עזאם" (הסולטאן הגדול). החל מ-1225 כנראה, הוא השיג את הכרת הח'ליפה העבאסי, אלמסתנצר, בשלטונו בדלהי, ועל כן נקרא במטבעותיו "אבו אלמצפאר" ואף "נאיב אלח'ליפה" - המשנים לח'ליפה העבאסי. גם אם הכרתו של הח'ליפה בסולטאן לא הייתה אלא מס שפתיים (הח'ליפות העבאסית בימי מסתנצר הייתה נטולת כוח פוליטי, כל שכן במחוזות רחוקים כגון דלהי) הייתה לכך חשיבות סמלית פוליטית-פוליטית אדירה ללגיטימציה של אלתותמש בעיני נתיניו והשליטים המסלמים האחרים בסביבתו.

מפעלי בניה

אלתותמש הקים מספר מפעלי בנייה שמטרתם הייתה לפאר את שמו וכן להיות בעלי שימושים פרקטיים עבורו ועבור העם, כמו גם לשרת מטרות דתיות ורוחניות. בתוך כך יש להכליל את קברו המפואר, את הקבר בעל צורת המשושה שנבנה לבנו הבכור, נאצר אל-דין מחמוד. הוא גם השלים את בנייתו של המנהארט של קטב אל-דין איבכ, על ידי כך שסיים לבנות את קומותיו העליונות.

המאוזלאום של שמס אל-דין במתחם קטב בדלהי

אבל המבנה המפואר ביותר של שמס אל-דין מאגר המים האוד' י-שמסי, שנבנה על בסיס חלום שחלם שמס אל-דין ובו נגלה אליו הנביא מחמד והורה לו לבנות מאגר מים באותו אתר. האמונה בכוחם של חלומות בימי הביניים הייתה גדולה והובילה בין השאר את אחמד אבן טולון לבנות את המנהארט של המסגד שלו בקהיר בצורה הייחודית לו (ולמנהארט בסאמראא) וכן במקרים אחרים. על כל פנים, שמס אל-דין מצא בו במקום סימן שאותו פירש כחתימת רגלו של רכובו של הנביא (הוא הבוראק) ולכן הקים שם פביליון, וכן את מאגר המים שהזין גן פרסי נאה. המים שבו נחשבו בחזקת מים קדושים. שליטים אחרי אלתותמש הרחיבו את המתחם. בזמן שושלת לודי נבנה מולו פונדק מפואר לעוברי אורח ושמו ג'אהז מאהל, אכבר שאה השני בשושלת המוגלית הרחיבו אותה גם הם.

מותו ומורשתו

אלתותמש נפטר ב-1236, אחרי שלטון מוצלח של 25 שנות שלטון. הוא נקבר באחוזת קבר גדולה שנבנתה מכספי ההקדש (וקף) שלו לצד מדרסה גדולה. את בנו הבכור, נאצר אל-דין מחמוד, שליט בנגאל, שכל אלתותמש עוד בחייו, ולכן מינה לאחר מותו את בתו, רצ'יה, לסולטאן. אשתו של אלתותמש, שאה תורכאן, חמסה את השלטון לטובת בנה, פירוז, אך שניהם הוכחו כחסרי יכולת לשלוט והופלו על ידי האצולה כעבור חצי שנה, ורצ'יה הוכתרה לסולטאן. היא הייתה שליטה מוצלחת, והאישה הראשונה ששלטה באופן רשמי בסולטנות מוסלמית, אך גם היא לא האריכה ימים בשלטון, ואחריה שלט בן נוסף של אלתותמש, בהראם, ואחריו נכדו של אלתותמש, מסעוד. אחריו שלט בן הזקונים של אלתותמש, הקרוי על שם בנו הבכור שנפטר, מחמוד. אחרי מותו עלה לשלטון שר צבאו, אדם בשם בלבן, ושם קץ לשושלתו של אלתותמש.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שמס אל-דין אלתותמש בוויקישיתוף

• שמס אל-דין אלתותמש, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)