Loading AI tools
רכבת קסטנר הייתה אמצעי למשלוח של יהודים בתקופת השואה, שסייע להצלת כ-1,600 יהודים מהשמדה באושוויץ. ארגון המשלוח נעשה בעקבות פעילותה של ועדת העזרה וההצלה בבודפשט, בראשות אוטו קומוי, יצחק שטרנבוך וישראל קסטנר.
הרכבת כללה 35 קרונות בקר שיצאו מבודפשט ב-30 ביוני 1944, במהלך הכיבוש הגרמני של הונגריה, והובילו יותר מ-1,600 יהודים באופן זמני לברגן-בלזן ולאחר מכן לשווייץ, בתמורה לכופר ששילם היהודי השווייצרי-אורתודוקסי יצחק שטרנבוך, בעלה של רחה שטרנבוך.[1]
הרכבת כונתה "רכבת ההצלה" או "רכבת קסטנר" על שמו של ישראל קסטנר, עורך דין ועיתונאי יהודי-הונגרי, שהיה חבר מייסד בוועדת העזרה וההצלה, קבוצה שהבריחה יהודים מאירופה הכבושה במהלך השואה. קסטנר ניהל משא ומתן עם אדולף אייכמן, קצין האס אס הגרמני שהיה ממונה על גירוש יהודי הונגריה לאושוויץ בפולין הכבושה בידי גרמניה, כדי לאפשר ליותר מ-1,600 יהודים להימלט תמורת זהב, יהלומים ומזומן.[2]
הרכבת אורגנה במהלך מאי-יולי 1944, תקופה בה גורשו לאושוויץ 437,000 יהודים הונגרים, שרובם נשלחו לתאי הגזים.[3] הנוסעים נבחרו מתוך מגוון רחב של מעמדות חברתיים, וכללו כ-273 ילדים, רבים מהם יתומים.[4] 150 הנוסעים העשירים ביותר שילמו 1,500 דולר (שווה ערך ל-$23,000 בשנת 2021) כל אחד, כדי לכסות את עלות הבריחה שלהם ושל האחרים.[5] הרכבת הופנתה תחילה למחנה הריכוז ברגן-בלזן בגרמניה. כ-318 יהודים הגיעו לשווייץ באוגוסט 1944 ו-1,365 הנוסעים הנותרים הגיעו בדצמבר אותה שנה.[6]
לקסטנר נמסר באפריל או מאי 1944 על הרצח ההמוני באושוויץ. לאחר המלחמה נטען כי לא הזהיר את הקהילה אלא התמקד בניסיון להציל מעטים. בין נוסעי הרכבת היו משפחתו וכן 318 אנשים מגטו קולוז'וואר, עיר הולדתו.[7] עובדה זו חיזקה את תפיסת מבקריו כי מעשיו היו למען עצמו.[8]
קסטנר הואשם בכך שהיה משתף פעולה עם הנאצים. הממשלה תבעה בשמו בגין הוצאת דיבה, ושמואל תמיר, עורך דינו של הנאשם מלכיאל גרינוולד, הפך את המשפט לכתב אישום נגד הנהגת מפא"י וכישלונה לכאורה בסיוע ליהודי אירופה. השופט פסק נגד הממשלה, וקבע כי קסטנר "מכר את נשמתו לשטן" בכך שניהל משא ומתן עם אייכמן ובחר כמה יהודים להצלה, בלי להתריע בפני אחרים.[9] קסטנר נרצח בתל אביב במרץ 1957.[10] תשעה חודשים לאחר מכן ביטל בית המשפט העליון את רוב פסיקת בית המשפט המחוזי, וקבע בהחלטה ברוב של 4 מול 1 כי השופט "שגה קשות".[11]
ערך מורחב – ישראל קסטנר
ישראל (רודולף רז'ו) קסטנר נולד בקלוז', האימפריה האוסטרו-הונגרית. [12] הוא למד בבית ספר למשפטים, ולאחר מכן עבד כעיתונאי באוי קלט ככתב ספורט ופרשן פוליטי. [13] הוא היה עוזרו של ד"ר יוזף פישר, חבר הפרלמנט הרומני וחבר מוביל במפלגה היהודית הלאומית, ובשנת 1934 נשא לאישה את בתו של פישר, ארז'בט. [14]
קסטנר צבר מוניטין של מתקן פוליטי והצטרף למפלגת "איחוד", שלימים נודעה בשם מפא"י, מפלגת שמאל ציונית.[13] הוא עזר להקים את ועדת העזרה וההצלה, יחד עם יואל והאנזי ברנד, שמואל שפרינגמן, אוטו קומוי, מהנדס מבודפשט, ארנו סילאגי מ"השומר הצעיר" ואחרים.[15]
לדברי יואל ברנד, הקבוצה סייעה ל-22,000–25,000 יהודים באירופה הכבושה בידי הנאצים להגיע לביטחון היחסי של הונגריה בין 1941 למרץ 1944, לפני הפלישה הגרמנית לאותה מדינה ב-19 במרץ באותה שנה.[16]
את הנוסעים בחרה ועדה שכללה את קסטנר, קומוי והנזי ברנד מוועדת העזרה וההצלה, וכן זיגמונד לב, לשעבר נשיא הקהילה האורתודוקסית בקלוז'.[5] קסטנר דיווח בקונגרס הציוני לאחר המלחמה, בדו"ח שכתב על פעולות ועדת העזרה וההצלה, כי הוא ראה ברכבת "תיבת נח", מכיוון שהיא מכילה חתך רוחב של הקהילה היהודית, ובפרט עובדי השירות הציבורי.[3]
לדברי ינו קולב, נוסע שניהל יומן, היו 972 נשים ו-712 גברים. המבוגר ביותר היה בן 82, הקטן היה בן כמה ימים. [17] לדיסלאוס לב, נוסע נוסף, כתב שהמספר המדויק שהיה על הרכבת כשיצאה מבודפשט לא ברור, כי בתחילת המסע ירדו כמה נוסעים, מחשש שהרכבת תגיע לאושוויץ, בעוד שנוסעים אחרים תפסו את מקומם. כמה נשים השליכו את ילדיהן הקטנים אל הרכבת ברגע האחרון. [18] 1,684 נוסעים נרשמו כאשר הרכבת הגיעה באופן בלתי צפוי למחנה הריכוז ברגן-בלזן ליד האנובר ב-9 ביולי.[19]
לדברי לב, בין הנוסעים היו 199 ציונים מטרנסילבניה ו-230 מבודפשט, ו-126 יהודים אורתודוקסים וחרדים, ביניהם 40 רבנים. אחד הרבנים היה יואל טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמר. היו על הרכבת מלומדים, אמנים, עקרות בית, איכרים, תעשיינים, בנקאים, עיתונאים, מורים ואחיות.[4]
בין הניצולים ברכבת נמנים:
- הסופרת בלה ז'ולט,
- הפסיכיאטר ליאופולד סונדי,
- זמר האופרה דז'ה ארנסטר,
- אלוף העולם בהליכה תחרותית פרופ' שאול לדני,
- האמן פסח עיר-שי (István Irsai),
- ד"ר יהודה מרטון (Eo')[20]
- ופיטר מונק, שהפך לאיש עסקים בקנדה.[21]
על הרכבת היו גם 388 אנשים מעיר הולדתו של קסטנר, קלוז', כולל בני משפחה.[22] אמו, הלן קסטנר, קיבלה מקום, וכך גם אחיו ארנו, אשת אחיו ההרה בוגיו (בדצמבר 1944 היא ילדה בשווייץ בת בשם זוזי), אביה יוזף פישר וקרובים של בוגיו. ארנו סילאגי מוועדת העזרה וההצלה היה על הרכבת, כמו גם אמו, אחותו ואחיינית של יואל ברנד בשם מרגיט, ובנותיהם של אוטו קומוי ושמואל שטרן.[23]
כל נוסע הורשה להביא שני בגדים להחלפה, שישה סטים של תחתונים ואוכל למשך 10 ימים.[23] שלוש מזוודות של מזומנים, תכשיטים, זהב ומניות, בהיקף של כ-1,000 דולר לאדם (שווה ערך ל-$15,000 ב-2021), שולמו לקצין האס אס קורט בכר ככופר.[19]
לינץ, אוסטריה
הרכבת נעצרה בגבול הונגריה-אוסטריה, שם יכלה לנסוע מערבה, או מזרחה לאושוויץ. הנוסעים נבהלו. יהודה באואר טוען שיואל טייטלבוים וסיעתו שלחו הודעות וביקשו מאנשים להציל אותם, ורק אותם.
לעומת זאת, הרשל פרידמן, בספרו "מאפלה לאור גדול" על טייטלבאום, טוען שטייטלבאום ניסה להציל את נוסעי הרכבת כולם. אייכמן החליט, מסיבות לא ברורות, להסיט את הרכבת למחנה הריכוז ברגן-בלזן בצפון-מערב גרמניה, ליד הנובר.[24]
הרכבת עברה דרך לינץ שבאוסטריה, שם ירדו הנוסעים ונשלחו לבסיס צבאי לצורך בדיקות רפואיות ומקלחות. הם נאלצו להתפשט ולעמוד עירומים במשך שעות בהמתנה לצוות רפואי או למקלחות. הנשים עברו בדיקות אינטימיות של הרופאים, כביכול בחיפוש אחר כינים. אלה גילחו את הראש ואת אזור הערווה שלהן.[25]
כמה נוסעים האמינו שהמקלחות היו תאי גזים. לב כתב שאחד משומרי האס אס אישר זאת בחיוך.[25]
באואר מביא את החשש הזה כראיה לכך שהקהילה ההונגרית-יהודית הייתה מודעת היטב למידע על תאי הגזים באושוויץ.[24] בין אוגוסט 1943 למאי 1944, רודולף ורבה ושלושה נמלטים נוספים מאושוויץ העבירו מידע על תאי הגזים לגורמים יהודים ואחרים. ורבה האמין שלקסטנר יש גישה למידע זה, אבל לא הפיץ אותו מספיק.[26]
ברגן-בלזן, גרמניה
כשהגיעה הרכבת לברגן-בלזן ביום ראשון, 9 ביולי 1944, נלקחו הנוסעים לאונגרנלאגר (מחנה הונגרי), שם הוחזקו במשך שבועות, וחלקם חודשים. לב כותב שהתזונה היומית שלהם כללה 330 גרם לחם אפור ודחוס, 15 גרם מרגרינה, 25 גרם ריבה, ליטר מרק ירקות (בעיקר לפת), 1.5 ליטר תחליף קפה, ולפעמים גבינה או נקניק, עם חלב ומנות נוספות לילדים מתחת לגיל 14. [27] הקבוצה הורשתה לארגן את עצמה ואת פעילותה. הגברים בחרו את יוזף פישר לנשיא, וניהלו את הפעילויות היומיומיות. [28] היו הרבה אינטלקטואלים בין הנוסעים, וכך היו קריאות שירה קבועות והרצאות בהיסטוריה, פילוסופיה וחינוך דתי. [29] סידורי המגורים היו פרימיטיביים. 130–160 איש נדחסו בכל חדר. לדיסלאוס לב מתאר לילה טיפוסי, המבוסס על יומן שניהלה סידוניה דבצ'רי (Szidonia Devecseri), נוסעת אחרת:
אשתו של הרב מנסה לשווא לעצור את ילדיה, בני ארבע ושמונה, להילחם בדרגש שלה. השכנים שלה, שנשארו ערים מהרעש, מקללים אותם. אישה צורחת שעכבר רץ על פניה. פשפשים נופלים מהדרגשים הגבוהים אל התחתונים. אישה אחרת צורחת שהילד הקטן בדרגש שמעליה שפך עליה את צנצנת הריבה שהוא משתמש בה בתור סיר. מישהו משתעל. ילד קטן אחר מתחנן בפני אמו שלא תרביץ לו כי בשנתו הרטיב את הדרגש שהוא חולק איתה. היא מרביצה לו, והוא צווח. רקדנית לשעבר במועדון לילה מספרת סיפורים מלוכלכים על עמיתיה לשעבר, למורה לשפה, אורתודוקסית מעודנת, שאינה יודעת אם לסתום את אוזניה או לצחוק. אישה עשירה מפונקת תלתה את בגדיה על כל המסמרים ולא השאירה מקום לאיש. הקטע מסתיים כך: "ב-24 מתוך 24 שעות, אף פעם אין דקת שקט. . ." [30]
שווייץ
משלוח ראשון ובו 318 נוסעים הגיע לשווייץ ב-18 באוגוסט 1944. השאר, כ-1,350 נוסעים, הגיעו לשווייץ בדצמבר 1944. [31] היו מספר לידות ומקרי מוות, וכ-17 נותרו בברגן-בלזן באמתלות שונות. חלק מהנוסעים שהכריזו על עצמם כרומניים עם הגעתם לברגן-בלזן נאלצו להישאר לאחר שהמלך מיכאל הפיל את ממשלתו הפרו-נאצית של יון אנטונסקו ברומניה, ויישר קו עם בעלות הברית. [32] בסך הכל ניצלו כ-1,670 יהודים.[33] הקבוצה שוכנה בכפר השווייצרי קו, ליד מונטרה, בבתי מלון יוקרתיים לשעבר, שנרכשו לשם כך. היהודים האורתודוקסים שוכנו ב-Regina (לשעבר ה-Grand Hotel), והאחרים - ב-Hotel Esplanade (לשעבר Caux Palace). [34]
- ערך מורחב – משפט קסטנר
רכבת קסטנר מילאה תפקיד מרכזי במשפט קסטנר שהחל בישראל בשנת 1954, בו תבעה ממשלת ישראל את מלכיאל גרינוולד, לאחר שפרסם חוברת המוציאה את דיבתו של קסטנר, שהיה אז דובר משרד ממשלתי בישראל, בשיתוף פעולה עם הנאצים. פרט מרכזי בהאשמותיו של גרינוולד היה שקסטנר הסכים לחילוץ הנוסעים ברכבת קסטנר בתמורה לשתיקתו לגבי גורלם הצפוי של המוני יהודי הונגריה בידי הנאצים. האשמה זו התקבלה על ידי בית המשפט המחוזי. השופט בנימין הלוי הכריז כי קסטנר "מכר את נשמתו לשטן".[9] רוב פסק הדין בוטל על ידי בית המשפט העליון ב-1958, לאחר רצח קסטנר. בית המשפט אישר את פסק דינו של השופט הלוי באשר לאופן בו העיד קסטנר לאחר המלחמה עבור קצין האס אס קורט בכר.[35]
קסטנר נרצח מחוץ לביתו בתל אביב במרץ 1957.
- להרוג את קסטנר (2008)
- בילסקי, ליאורה (2001). "לשפוט רוע במשפט קסטנר", סקירת משפט והיסטוריה, כרך 19, מס' 1, אביב.
- בילסקי, ליאורה (2004). צדק טרנספורמטיבי: זהות ישראלית במשפט. הוצאת אוניברסיטת מישיגן.
- בלומנטל, ראלף (21 באוקטובר 2009). "פעם מושמץ כמשתף פעולה נאצי, עכשיו מושיע", הניו יורק טיימס.
- הכט, בן (1997) [1961]. כחש (אנ'). הוצאת מילה.
- שגב, תום (2000). המיליון השביעי: הישראלים והשואה. ספרי ינשוף.
- Bauer, Yehuda (1994). Jews for Sale? Nazi-Jewish Negotiations, 1933–1945. Yale University Press.
- Braham, Randolph (2004). "Rescue Operations in Hungary: Myths and Realities", East European Quarterly, 38(2): pp. 173–203.
- Cohen, Boaz (2010). "The Holocaust in Israel's Public Square", in Peter Hayes and John K. Roth (eds.). The Oxford Handbook of Holocaust Studies. Oxford University Press.
- Hilberg, Raul (2003) [1961]. The Destruction of the European Jews. Yale University Press.
- Kárný, Miroslav (1998) [1994]. "The Vrba and Wetzler report", in Michael Berenbaum and Yisrael Gutman (eds.). Anatomy of the Auschwitz Death Camp. Indiana University Press.
- Kastner, Rudolf (1945). Der Bericht des jüdischen Rettungskomitees aus Budapest 1942-1945. Vaadat Ezra Vö-Hazalah Bö-Budapest (translated by Egon Mayer as The Report of the Jewish Rescue Committee 1942-1945, Center for Jewish Studies).
- Löb, Ladislaus (2009). Rezso Kasztner. The Daring Rescue of Hungarian Jews: A Survivor's Account. Random House/Pimlico; first published as Dealing with Satan: Rezso Kasztner's Daring Rescue Mission (2008). Jonathan Cape.
- Maoz, Asher (2000). "Historical Adjudication: Courts of Law, Commissions of Inquiry, and 'Historical Truth'", Law and History Review, Volume 18, Number 3, Fall.
- Porter, Anna (2007). Kastner's Train. Douglas & MacIntyre.
- Reisz, Matthew (28 February 2008). "A tainted saviour?", Times Higher Education.
- Time magazine (11 July 1955). "On Trial"
- Time magazine (27 January 1958). "Exoneration of Dr. Kastner".
- Vrba, Rudolf (2002). I Escaped from Auschwitz. Barricade Books.
- Weitz, Yechiam (1996). "The Holocaust on Trial: The Impact of the Kasztner and Eichmann Trials on Israeli Society", Israel Studies 1(2), pp. 1–26.
- Bilsky, Leora (2001). "Judging Evil in the Trial of Kastner", Law and History Review, Vol 19, No. 1, Spring.
- Bilsky, Leora (2004). Transformative Justice: Israeli Identity on Trial. University of Michigan Press.
- Blumenthal, Ralph (21 October 2009). "Once Reviled as Nazi Collaborator, Now a Savior", The New York Times.
- Hecht, Ben (1997) [1961]. Perfidy. Milah Press.
- Mayer, Egon. "Kastner memorial site"
- Segev, Tom (2000). The Seventh Million: The Israelis and the Holocaust. Owl Books.
- רשימת הנוסעים באתר ישראל קסטנר.
- מאייר, אגון. אתר הנצחה לקסטנר
- איתי אילנאי, רשימות קסטנר נחשפות: "היה גיבור, בזכותו אנחנו כאן", באתר ynet, 29 באפריל 2019
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
