מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קרל תיאודור יאספרס (בגרמנית: Karl Theodor Jaspers; 23 בפברואר 1883 – 26 בפברואר 1969) היה פסיכיאטר ופילוסוף גרמני, בעל השפעה רבה בתאולוגיה, בפסיכיאטריה ובפילוסופיה.
 | |
| לידה |
23 בפברואר 1883 אולדנבורג, הדוכסות הגדולה של אולדנבורג, הקיסרות הגרמנית |
|---|---|
| פטירה |
26 בפברואר 1969 (בגיל 86) בזל, שווייץ |
| שם לידה | Karl Theodor Jaspers |
| מקום קבורה | בית הקברות הרנלי |
| מקום לימודים | אוניברסיטת היידלברג |
| מוסדות | אוניברסיטת היידלברג |
| מונחה לדוקטורט | אלכסנדר קוז'ב, חנה ארנדט |
| זרם | אקזיסטנציאליזם |
| תחומי עניין | פסיכיאטריה, תאולוגיה, פילוסופיה של ההיסטוריה |
| עיסוק | פילוסוף, מרצה באוניברסיטה, סופר, תאולוג, פסיכיאטר, רופא, פסיכולוג |
| הושפע מ | שפינוזה, קאנט, הגל, קירקגור, ניטשה |
| השפיע על | היידגר, סארטר, ריקר, גדמר, ארנדט |
| מדינה | גרמניה, שווייץ |
| יצירות ידועות | עידן הציר |
| פרסים והוקרה |
פרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית (28 בספטמבר 1958) פרס ארסמוס (1959) פרס גתה (1947) פור לה מריט אות מסדר ההצטיינות במדעים ואמנויות של גרמניה |
| בן או בת זוג | Gertrud Jaspers |
יאספרס נולד באולדנבורג, לאם מקהילה כפרית מקומית ולאב משפטן. כבר בגיל צעיר התעניין בפילוסופיה, אך אביו השפיע עליו ללמוד משפטים באוניברסיטה. תוך זמן קצר התברר שיאספרס לא אהב את הנושא, והוא עבר ללמוד רפואה ב-1902.
יאספרס סיים את לימודי הרפואה ב-1909 והחל לעבוד בבית החולים הפסיכיאטרי בהיידלברג, שם עבד אמיל קרפלין כמה שנים לפני כן. יאספרס לא היה מרוצה מגישת הרפואה של זמנו למחלות נפש, וביקש לשפר את הגישה הפסיכיאטרית. ב-1913 החל ללמד פסיכולוגיה באוניברסיטת היידלברג באופן זמני. לאחר מכן נעשתה המשרה לקבועה, ויאספרס לא חזר מעולם לפסיכיאטריה קלינית.
בגיל 40 פנה מהפסיכולוגיה לפילוסופיה, כשהוא מרחיב בנושאים שפיתח בחיבוריו הפסיכיאטריים. אחד המושגים המרכזיים שהוא יצר הוא "מצבי גבול" (בגרמנית: Grenzsituationen). הוא היה לפילוסוף חשוב ובעל שם בגרמניה ובאירופה. יאספרס נודע גם כמורהּ של חנה ארנדט, ובין השניים התקיימה התכתבות ארוכת שנים, שפורסמה (בגרמנית) בהוצאת "Piper" בשנת 1985. יאספרס היה בתחילה עמית באוניברסיטת היידלברג, ולימים יריב של הפילוסוף מרטין היידגר. רשימותיו של יאספרס בהתייחס להיידגר ראו אור (בגרמנית) רק לאחר מותו של יאספרס.
ב-1910 קארל יאספרס נישא לגרטרוד מאיר (בגרמנית: Gertrud Mayer) מבית יהודי אורתודוקסי, והוא לא התכחש לה ולא התגרש ממנה גם עם עליית השלטון הנאצי. בשל כך הוא נשא במחיר אישי ומקצועי קשה: בעקבות חוקי נירנברג הוא הודח ב-1933 מהנהלת האוניברסיטה בהיידלברג; ב-1937 פוטר ממשרתו באוניברסיטה; וב-1938 הוצא צו איסור על פרסום כתביו. בשנות המלחמה, בני הזוג נעזרו במעט חברים שסיפקו להם מידע ואף העניקו מסתור לאשתו היהודיה מעת לעת. בני הזוג יאספרס נשאו איתם בשנות המלחמה גלולות ציאניד, למקרה שייאסרו או יגורשו. בשלהי המלחמה הם אכן כבר היו רשומים לגירוש ב-15 במאי 1945, אך ניצלו מגורל זה עם כניסת האמריקאים להיידלברג ב-1 במאי. ב-1948 נענה יאספרס להזמנה של אוניברסיטת בזל שבשווייץ, שם נפטר ב-1969.
חוסר שביעות הרצון של יאספרס מההבנה הרגילה של מחלות נפש הובילה אותו לביקורת על הקריטריונים לדיאגנוזה וכן על השיטות של הפסיכיאטריה הקלינית. הוא פרסם מאמר מהפכני ב-1910, שבו התייחס לבעיית הפרנויה - האם היא היבט של האישיות או שהיא תוצאה של שינויים ביולוגיים. הגם שלא היו במאמר רעיונות חדשים, הוא הציג גישה מתודית חדשה למחקר. יאספרס חקר כמה חולים בפרוטרוט, כשהוא מספק מידע ביוגרפי עליהם ומציין כיצד הם חשו לגבי הסימפטומים שלהם. שיטה זו נודעה כשיטה הביוגרפית והיא כיום מאבני היסוד של הפסיכיאטריה המודרנית.
יאספרס פרסם את דעותיו על מחלות נפש בספר ששמו פסיכופתולוגיה כללית, בעל שני כרכים. הספר היה לקלסיקה בספרות הפסיכיאטרית. חשיבות רבה יש לדעתו של יאספרס כי על פסיכיאטרים לאבחן סימפטומים על פי צורתם ולא על פי תוכנם. לדוגמה, כשמאבחנים הלוצינציה, העובדה שהאדם חווה ראייה ללא גירוי חושי (צורה) חשובה יותר ממה הוא רואה (תוכן).
יאספרס אמין כי הפסיכיאטריה יכולה לאבחן הזיות באותו האופן. הוא טען שעל המאבחנים לא להתייחס לתוכן ההזיה, אלא רק לצורה שבה החולה מתייחס אליה. יאספרס גם הבחין בין הזיות ראשוניות ושניוניות. הזיות ראשוניות הוא הגדיר כאוטוכטוניות, שמופיעות ללא גורם ברור, ושלא ניתן להסבירן על פי התהליכים המנטליים הרגילים. הזיות שניוניות, לעומת זאת, הן אלה המושפעות על ידי הרקע של האדם או מצבו המנטלי.
יאספרס טען כי הזיות ראשוניות הן "בלתי ניתנות להבנה", מכיוון שחשב שאין תהליך הגיוני שגורם להן. על דעתו זו יש ביקורת רבה מצד פסיכיאטרים אחרים.
רוב הפרשנים משייכים את יאספרס לזרם האקזיסטנציאליסטי, מכיוון שהוא שואב רבות מניטשה ומקירקגור, וכן מכיוון שחירות אישית היא נושא חשוב בחיבוריו. יאספרס עצמו טען שפילוסופים אלה הם החשובים ביותר מאז קאנט.
בפילוסופיה (שלושה כרכים, 1932), הציג יאספרס את דעותיו לגבי ההיסטוריה של הפילוסופיה ואת נושאיו העיקריים. כשהוא מתחיל מהמדע המודרני והאמפיריציזם, הוא מצביע על כך שאם טוענים כי אין מציאות, נמצאים במקום שבו המתודה המדעית אינה יכולה לסייע או להוכיח דבר. בנקודה זו, היחיד מקיים בחירה חשובה: ליפול ליאוש, או לעשות "קפיצה" לדבר שיאספרס קורא לו "טרנסצנדנציה". בקפיצה זו, היחיד ניצב בפני החירות האינסופית שלו, שיאספרס קורא לה "אקזיסטנץ" (Existenz), והוא יכול לחוות את הקיום האמיתי.
טרנסצנדנטיות, עבור יאספרס, הוא דבר שקיים מעבר לעולם של זמן ומרחב. ההגדרה של יאספרס את הטרנסצנדנטיות כלא-אובייקטיבי האולטימטיבי הובילה פילוסופים רבים לטעון שיאספרס נעשה למוניסט, אם כי הוא עצמו הדגיש את החשיבות של הכרה בסובייקטיביות ובאובייקטיביות גם יחד.
על אף שדחה דוקטרינות דתיות, כולל הרעיון של אל בעל אישיות, השפיע יאספרס על התאולוגיה בת זמננו דרך הפילוסופיה שלו ורעיונותיו על הגבולות של החוויה האנושית. מסורות נוצריות מיסטיות השפיעו עליו רבות, במיוחד אלה של מייסטר אקהרט וניקולאוס קוזאנוס. הוא גם התעניין בפילוסופיות מזרחיות, בעיקר בבודהיזם. יאספרס השתתף בעימותים ציבוריים עם רודולף בולטמן, בהם ביקר את ה"דה-מיתולוגיזציה" של הנצרות של בולטמן.
יאספרס כתב רבות על האיום על החירות האנושית הנובע מהמדע המודרני וממוסדות כלכליים ופוליטיים מודרניים. בזמן מלחמת העולם השנייה נאלץ לעזוב את משרת ההוראה שלו, מכיוון שאשתו הייתה יהודיה.
לאחר המלחמה חזר ללמד, ובחיבורו שאלת האשמה בחן את אשמתה של גרמניה ככלל במעשיו של היטלר והרייך השלישי וניתוחו על מושג האשמה במאמר זה נחשב לאחד החשובים שנכתבו. יאספרס טוען שיש ארבעה סוגי אשמה.[1] אשמה פלילית המוטלת על היחיד שעבר על חוקים חד משמעיים; אשמה פוליטית המוטלת על כל אזרח בשל מעשי המדינאים והפוליטיקאים במדינתו, וזאת כל עוד לא עשה כל שביכולתו על מנת להתנגד. אשמה זו מוטלת על כל אזרחי גרמניה; אשמה מוסרית המוטלת על היחיד שחרג מנורמות מוסר. אשמה זו יש לעורר במצפונו של האדם בדרך של שיחה אוהבת; אשמה מטאפיזית הנובעת מהסולידריות האנושית ואשר בה כל אדם נושא באשמה על כל עוול המתרחש באנושות ובייחוד לפשעים הנעשים בנוכחותו או בידיעתו.[2] בספרו "אור מתוך הסדק" מציין אבי שגיא שבכתבים מאוחרים יותר של יאספרס הוא הוסיף סוג אשמה חמישי - האשמה הקיומית תולדתית. האדם נושא באשמה על מעשי הדורות הקודמים לו במסגרת תרבותו ועמו.[3]
חיבוריו הגדולים של יאספרס, שהם ארוכים ומורכבים, קשים להבנה. אך הוא כתב גם חיבורים קצרים יותר ונגישים, כמו פילוסופיה היא לכל אדם.
פרשנים משווים בין הפילוסופיה של יאספרס לזו של מרטין היידגר. אף כי היה בין יאספרס להיידגר קשר לזמן מסוים, הוא ניתק עקב הקשרים שהיו להיידגר עם המפלגה הנאצית ועקב המחלוקות הפילוסופיות ביניהם.
בשנת 1958 יאספרס זכה בפרס השלום של איגוד סוחרי הספרים הגרמני (בגרמנית: Friedenspreis des Deutschen Buchhandels). את נאומו בטקס הקדימה בדברים חנה ארנדט.
קרל יאספרס, ברשת החברתית Goodreads
קרל יספרס (1883-1969), דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
