Loading AI tools
סוג של צמח מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
צפצפה (שם מדעי: Populus, באנגלית: Poplar) היא אחד משני סוגי צמחים במשפחת הערבתיים. ישנם כארבעים מיני צפצפה, הנפוצים בעיקר בחצי הכדור הצפוני.
הפרטים הם דו ביתיים, כלומר - גדלים עליהם פרחים נקביים או פרחים זכריים.
עצי ושיחי הסוג הם צמחים נשירים, ועליהם מקבלים גוון שבין זהוב בהיר לצהוב לפני שהם נושרים. כמעט בכל המינים ישנם עלים רחבים בצורה ביצתית או מעוינת. בפרח הנקבי יש עלה בודד ובו שתי צלקות ועמוד עלי אחד. ההאבקה נעשית על ידי הרוח. בפרי יש זרעים קטנים שעל כל אחד ציצית שערות. ישנן צפצפות שצבע גזען הוא לבן.
לצפצפה מערכת שורשים חזקה ופולשנית, ועל כן לא נוהגים לנטוע אותה סמוך לבתי מגורים או צנרת מים מחשש ששורשיה המתפשטים יגרמו נזק.
העצה של עצי צפצפה נחשבת לחומר בניין איכותי.
בישראל גדלים שני מיני צפצפה: צפצפה מכסיפה (באנגלית: White Poplar או Silver Poplar), הנפוצה בשימוש גנני בגלל מראה העלים המיוחד וצפצפת הפרת (Populus euphratica) הנפוצה לאורך נחלים הנשפכים אל ים המלח ועל גדות הירדן.
הצפצפה נזכרה פעם אחת בספר יחזקאל במשל הגפן כעץ בעל זיקה למים: "קָח עַל מַיִם רַבִּים צַפְצָפָה שָׂמוֹ"[1].
לזיהוי ה'צפצפה' אין מסורת ברורה בתרגומים הקדומים, אך לפי מסורת חז"ל, שמקובלת גם על הפרשנים ורוב החוקרים, מדובר באחד ממיני הערבה (Salix) או הצפצפה (Populus).
קיים ממצא בוטני-ארכאולוגי רב של צפצפת הפרת (Populus euphratica), באתרים שונים בארץ ישראל מכל התקופות הקדומות. השימוש הנרחב בו נבע מקלות עיבודו ומהאפשרויות הרבות לניצולו[2].
המשנה, מסכת סוכה, פרק ג', משנה ג' קובעת כי הצפצפה פסולה לשימוש כערבה, כחלק ממצוות ארבעה מינים. אפשר והכוונה לצפצפת הפרת אשר נפוצה סמוך למקורות מים בארץ ישראל.
ב-1957 הציע עקיבא עצמון, לגדל בישראל עצי צפצפה לייצור עץ[3]. עצמון נטע במימון משרד המסחר והתעשייה מטעי צפצפה נסיוניים במקומות שונים ברחבי ישראל[4]. בתחילה הוחלט על 500 דונם בנגב, 200 דונם בעמק החולה ו-200 דונם באזור בית שאן[5]. הנטיעות בוצעו על ידי חברת "מפעלי עץ ותאית"[6] שעצמון היה מנהלה, שקיבלה כספים מהחברה הממשלתית "מטעי האומה", לשם חקר הכדאיות של גידול מסחרי של עצי צפצפה בישראל[7][8]. ב-1960 טענו במשרד המסחר והתעשייה שגידול הצפצפות הוא מאוד רווחי[9].
משרד החקלאות סבר שהגידול אינו כלכלי[10] וחמש ועדות מומחים ממשלתיות בדקו את הנושא. הוועדה שהוקמה ב-1962 פרסמה דו"ח שלילי והמליצה לקצץ את שטחי הגידולים הנסיוניים מ-1,600 דונם ל-400 דונם[11]. על פי הדו"ח, צריכת המים הגבוהה והמחיר הנמוך של העץ מובילים לכדאיות גבולית. בסוף 1964 פורסם דו"ח נוסף, שטען כי הגידול יכול להיות רווחי אם העץ יימכר לייצור גפרורים ומקלות שלגונים. בעקבות זאת הומלץ להמשיך בגידול בחלקות הנסיוניות בעכו, נתניה וחדרה אך לעקור את העצים בעמיעד וקיסריה[12]. באוקטובר 1965 התפרסם דו"ח של משרד החקלאות בו נקבע שהצפצפות הן הגידול הרווחי ביותר בעמק החולה והוחלט לעודד גידול צפצפות בעמק החולה[13][14]. ב-1968 החליט משרד החקלאות לאשר גידול עצי צפצפה בעמק החולה, אך לא בשטחים אחרים בישראל[15]. מטעי עצי הצפצפה שניטעו בעמק החולה על שטח של 1,200 דונמים נמסרו לקיבוץ גונן, שניצל אותם כחומר גלם לשני מפעלי עיבוד עץ, ש-85% מהתפוקה המצרפית שלהם נשלחה לחו"ל. בראשית שנות ה-80 גידל גם קיבוץ יגור עצי צפצפה, על מי ביוב מטוהרים[16].
ב-1999 חלה התייקרות ניכרת של התשומות, ששינתה לרעה את כדאיות הגידול והעיבוד של העץ, וקיבוץ גונן סגר את המפעלים.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
