Loading AI tools
אדריכל איטלקי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרנצ'סקו בורומיני (Francesco Borromini באיטלקית, ששמו המקורי היה פרנצ'סקו קסטלי Francesco Castelli; 25 בספטמבר 1599 – 2 באוגוסט 1667)[1] היה אדריכל איטלקי יליד הקנטון השווייצרי טיצ'ינו - כפי שהוא מוכר בשמו המודרני[2], אשר יחד עם בני דורו ג'ובאני לורנצו ברניני ופייטרו דה קורטונה היה דמות מובילה בהופעת אדריכלות הבארוק הרומי.[3]
 | |
| לידה |
25 בספטמבר 1599 ביזונה, Locarno District, הקונפדרציה השווייצרית הישנה  |
|---|---|
| התאבד |
3 באוגוסט 1667 (בגיל 67) רומא, מדינת האפיפיור |
| מקום קבורה |
Basilica of San Giovanni dei Fiorentini |
| תקופת הפעילות |
1608–1667 (כ־59 שנים) |
| תחום יצירה | אדריכלות |
| זרם באמנות |
בארוק |
| הושפע על ידי |
קרלו מאדרנו |
| יצירות ידועות |
סן קרלו אלה קוואטרו פונטנה |
| פרסים והוקרה |
המסדר העליון של ישו (26 ביולי 1652) |
  | |
בורומיני, סטודנט נלהב לאדריכלות של מיכלאנג'לו ושל חורבות העת העתיקה, פיתח ארכיטקטורה יצירתית ומיוחדת במינה, אם כי אידיוסינקרטית במקצת, תוך שימוש במניפולציות של צורות אדריכליות קלאסיות, רציונליות גאומטרית בתוכניות ומשמעויות סמליות בבנייניו. ניכר שהייתה לו הבנה מעמיקה בסטרוקטורות, מה שחסר היה אולי לברניני וקורטונה, שהוכשרו בעיקר בתחומים אחרים של האמנות החזותית. רישומי העופרת הרכה שלו מובחנים במיוחד. הוא היה למדן ואוטודידקט, שטיפח וצבר ספרייה גדולה לאורך חייו.
הקריירה שלו הוגבלה על ידי אישיותו. שלא כמו ברניני שאימץ בקלות את גלימת איש החצר המקסים במרדף אחר פרויקטים חשובים, בורומיני היה מלנכולי ומהיר חימה, מה שגרם לו לזנוח פרויקטים מסוימים[4] ולסיים את חייו בהתאבדות.
ככל הנראה, מכיוון שעבודותיו היו אידיוסינקרטיות, השפעתו לאחר מכן לא הייתה נרחבת אך היא ניכרת ביצירותיהם של פיידמונטס, של קמילו-גוארינו גואריני, וכמיזוג של הסגנונות האדריכליים של ברניני וקורטונה, בארכיטקטורת הבארוק המאוחרת של צפון אירופה.[5] מבקרים מאוחרים של הבארוק, כמו פרנצ'סקו מיליזיה והאדריכל האנגלי סר ג'ון סואן, היו ביקורתיים במיוחד כלפי עבודתו של בורומיני. מסוף המאה התשע-עשרה ואילך, התעורר מחדש העניין ביצירותיו של בורומיני והארכיטקטורה שלו זכתה להערכה על חדשנותה.
בורומיני נולד בביסונה,[6] ליד לוגאנו בטיצ'ינו, שהייתה באותה תקופה תחום שפוט של הקונפדרציה השווייצרית הישנה. הוא היה בנו של סתת אבן והחל את דרכו כסתת בעצמו. עד מהרה נסע למילאנו ללמוד ולתרגל את מלאכתו.[7] הוא עבר לרומא בשנת 1619 והחל לעבוד אצל האדריכל קרלו מדרנו, קרוב משפחתו הרחוק שנחשב לאחד מאבות הבארוק. הוא עבד עימו בבזיליקת פטרוס הקדוש ואחר כך גם בארמון בארבריני. כשמדרנו נפטר בשנת 1629, בורומיני וקורטונה המשיכו לעבוד על הארמון בניהולו של ברניני. לאחר שהתבסס ברומא, שינה את שמו מקסטלי לבורומיני, שם שמקורו במשפחת אמו ואולי גם מתוך הערכה לקארלו בורומאו .[8]
בשנת 1634 קיבל בורומיני את הפרויקט העצמאי הגדול הראשון שלו לתכנן את הכנסייה, האכסדרה והמנזר של סן קרלו אלה קוואטרו פונטנה (המכונה גם סן קרלינו). המתחם, השוכן על גבעת קווירינאלה ברומא, תוכנן עבור המסדר הדתי של הטריניטארים הספרדים. הבניינים הנזירים והאכסדרה הושלמו תחילה, ולאחר מכן נמשכה בניית הכנסייה בין השנים 1638 -1641. בשנת 1646 הוקדשה הכנסייה לסן קרלו בורומאו. הכנסייה נחשבת בעיני רבים ליצירת מופת של אדריכלות הבארוק הרומית. סן קרלינו הייתה קטנה להפליא בהתחשב במשמעותה לארכיטקטורת הבארוק; עד כי צוין כי הבניין כולו יכול להשתלב באחד מקירות הכיפה של בזיליקת פטרוס הקדוש .[9] [10] [11]
האתר בו הוקמה הכנסייה לא היה פשוט; זה היה אתר פינתי והמרחב בו היה מוגבל. בורומיני מיקם את הכנסייה בפינת שתי דרכים מצטלבות. אף על פי שלבטח את הרעיון לחזית המתעקלת הגה באמצע שנות ה-1630, הוא נבנה רק לקראת סוף חייו של בורומיני והחלק העליון לא הושלם אלא לאחר מות האדריכל.
בורומיני תכנן את תוכנית קומת הקרקע המורכבת של הכנסייה מתוך תצורות גאומטריות שלובות, תכסיס בורומיני טיפוסי לגיבוש תוכניות. ההשפעה המתקבלת היא שנדמה כי הקירות התחתונים הפנימיים נארגים פנימה והחוצה, בחלקם רומזים לצורת צלב, בחלקם לצורת משושה ובחלקם לצורת אליפסה; צורות גאומטריות שנמצאות כולן במפורש בכיפה שמעל.[12] [13] השטח התחום בין הקשתות התומכות בכיפה מסמן את המעבר מהקיר התחתון אל הפתח הסגלגל של הכיפה. מתומנים, צלבים ומשושים, משתלבים אלו באלו, מוארים על ידי חלונות הנסתרים מהצופה העומד למטה, ומצטמצמים בגודלם כאשר הכיפה מתנשאת כלפי מעלה ומגלה את סמל השילוש הקדוש.
בסוף המאה השש עשרה, הקהילה הקתולית של סנט פיליפ נרי (הידועה גם בשם האוראטוריאנים) בנתה מחדש את כנסיית סנטה מריה בוליצ'לה (הידועה גם בשם "הכנסייה החדשה" - "Chiesa Nuova") במרכז רומא. בשנות ה -20 של המאה העשרים, באתר הסמוך לכנסייה, הזמינו הכמרים עיצובים לבית מגוריהם שלהם ולמבנה בו יקיימו את טקסיהם ותרגוליהם הרוחניים. תרגולים אלו שלבו הטפות ומוזיקה בצורה שהפכה פופולרית ביותר והשפיעה מאוד על התפתחות האורטוריה המוזיקלית.
האדריכל פאולו מארוסצ'לי הכין את התוכניות לאתר (אשר שרדו), והחל בהקמת המתחם הקדוש, בשנת 1629; שהיה בשימוש עד שנת 1635. אולם לאחר שנאספו כספי צדקה משמעותיים, מונה בורומיני לאדריכל הפרויקט, בינואר 1637.[14] עד שנת 1640 כבר הוקמה הקפלה, הוקם מגדל שעון גבוה ועשיר יותר במראהו, ובשנת 1643 גם הושלמה בנייתה של הספרייה שהועתקה למיקום חדש. חזית הלבנים המרשימה והמעוגלת הסמוכה לכניסה לכנסייה היא בעלת גמלון לא שגרתי ואינה לגמרי מתכתבת עמה בסגנון העיצובי. בחלקה הפנימי של הכנסייה הלבנה יש קמרון מצולע וקיר מורכב שאליו צמודים פילסטרים ובסמוך אליהם עמודים עצמאיים התומכים במרפסות הקומה הראשונה. קיר המזבח זכה לעיצוב חדש ומשמעותי במועד מאוחר יותר.
קשריו של בורומיני עם חברי קהילת האוראטוריאנים, שעבורה הקים את המתחם, היו לעיתים קרובות טעונים ומרובי ויכוחים סוערים על סוגיות העיצוב ובחירת חומרי הבנייה. בשנת 1650 הגיע המצב לכדי משבר, ובשנת 1652 מינו האוראטוריאנים אדריכל אחר למשימה.
עם זאת, בעזרת חברו, הפרובוסט של הקהילה וירג'יליו ספאדה, תיעד בורומיני את הנמקותיו שלו למבנה ולאופן תכנונו, וגרסה של רישומיו פורסמה באיטלקית בשנת 1725.[15]
בשנים 1640–1650 עבד בורומיני על עיצוב הכנסייה והחצר של Sant'Ivo alla Sapienza, הנמצאות בסמוך לארמון ספיאנצה - אוניברסיטת רומא . זו הייתה במקור כנסיית הארכיג'ינאסיו הרומי. מי שהמליץ על שכירת שירותיו למשימה, בשנת 1632, היה ג'ובאני לורנצו ברניני שפיקח על עבודתו של בורומיני בפלאצו ברבריני. האתר, כמו רבים ברומא הצפופה, היה מאתגר בגלל נקודות המבט החיצוניות לעברו. הוא נבנה בקצה החצר הארוכה של ג'יאקומו דלה פורטה. הכיפה והצריח השבלולי יוצאי דופן ומשקפים את המוטיבים האדריכליים האידיוסינקרטיים המבדלים את בורומיני מבני זמנו. החלל המרכזי הפנימי של הכנסייה מציג תוכנית ממורכזת ייחודית, המוקפת על ידי כרכובים קעורים וקמורים, המובילה לכיפה מעוטרת בקווים ליניאריים. הגאומטריה של המבנה היא של כוכב משוכלל בן שישה קודקודים; כשממרכז הרצפה נראים כשני משולשים שווי צלעות היוצרים משושה. העמודים הפנימיים ביותר מוצבים כנקודות על פני מעגל. המיזוג של עודף עיצובי ודינמי עם גאומטריה רציונליסטית מייצר ניגודיות מצוינת בין מבנה כנסייתי במוסד אפיפיורי להשכלה גבוהה.
בורומיני היה אחד מכמה אדריכלים שהיו מעורבים בבניית כנסיית סנט אגנסה באגון ברומא. לא זו בלבד שחלק מכוונותיו העיצוביות שונו על ידי אדריכלים שהחליפו אותו מאוחר יותר, אלא שהתוצאה נטו היא מבנה המשקף, בליל של גישות שונות.
ההחלטה לבנות מחדש את הכנסייה התקבלה בשנת 1652 כחלק מהפרויקט של האפיפיור אינוקנטיוס העשירי לחיזוק בולטותה של פיאצה נאבונה - המרחב האורבני שעליו עמד ארמון משפחתו, פאלאצו פמפילי . את התוכניות הראשונות לכנסיית הצלב היווני ערכו ג'ירולמו ריינלדי ובנו קרלו ריינלדי, ששינו את מיקום הכניסה הראשית מוויה די סנטה מריה דל אנימה לפיאצה נאבונה. היסודות הונחו וחלק ניכר מהקירות במפלס התחתון נבנו כאשר פוטרו האדריכלים ריינלדי בגלל ביקורת על העיצוב, ובורומיני מונה במקומם.[16]
בורומיני החל בגישה חדשנית הרבה יותר כלפי החזית, שהורחבה כדי לכלול חלקים מפלאצו פמפילי הסמוך ולייצר מקום גם לשני מגדלי הפעמונים שלו.[17] בניית החזית התקדמה עד לגובה הכרכוב והכיפה הושלמה עד לחלקו העליון של המגדלור. בחלקו הפנימי הוא הציב עמודים כנגד החללים התומכים התחתונים שהושלמו ברובם.
בשנת 1656 נפטר אינוקנטיוס העשירי והפרויקט איבד תנופה. בשנת 1657 התפטר בורומיני וקרלו ריינלדי ביצע מספר שינויים משמעותיים בעיצובו של בורומיני. שינויים נוספים בוצעו על ידי ברניני, כולל בגמלון החזית. בשנת 1668 שב וחזר קרלו ריינלדי כאדריכל וסירו פרי קיבל את המשימה להוסיף ציור פרסקו בפנים הכיפה, מהלך שלא סביר שבורומיני התכוון אליו. כן נוספו פסלים גדולים ושיש צבעוני ; שגם הם אינם חלק מרפרטואר העיצוב של בורומיני שכוון למוטיבים אדריכליים של סטוקו לבן ועיטורי מוטבים סמבוליים.[18]
המכללה הקתולית להפצת האמונה ברומא כוללת את קפלת רה מאג'י (Re Magi) של בורומיני, שנחשבת בדרך כלל על ידי היסטוריונים אדריכליים כאחד ממרחבי הפנים האדריכליים המגובשים ביותר שלו.[19]
עיצוב הקפלה החדש בא במקום קפלה קטנה וסגלגלה קודמת שעוצבה על ידי יריבו ברניני והייתה עבודה מאוחרת בקריירה של בורומיני; הוא מונה לאדריכל בשנת 1648 אך רק בשנת 1660 החלה בניית הקפלה ואף על פי שגוף העבודה העיקרי הושלם עד שנת 1665, חלק מעבודת העיטורים הסתיים לאחר מותו.
חזית הקפלה פונה אל דרך הפרופגנדה פידה (Via di Propaganda) וכוללת שבעה מפרצים המחוברים על ידי פילאסטרים ענקיים. המפרץ המרכזי הוא קעור וקמור ומשתלב עם הכניסה הראשית לחצר המכללה ולמתחם, עם כניסה לקפלה משמאל ולמכללה מימין.
עבודותיו של בורומיני כוללות:
בקיץ 1667, ולאחר השלמתה של קפלת פאלקוניירי (קפלת המזבח הגבוה) בסן ג'ובאני דיי פיורנטיני, התאבד בורומיני ברומא,[21] ככל הנראה כתוצאה מהתמוטטות עצבים ודיכאון.
בצוואתו כתב בורומיני כי הוא אינו רוצה שום שם על קברו והביע את הרצון להיטמן בקברו של קרוב משפחתו קרלו מדרנו בסן ג'ובאני דיי פיורנטיני. שנים לאחר מכן שמו התווסף על לוח השיש מתחת למצבה של מדרנו, ולוחית זיכרון עם כיתוב בלטינית פרי יוזמת שגרירות שווייץ ברומא הונחה על עמוד הכנסייה בה נקבר, כמחווה לאדריכל יליד הקנטון השווייצרי, טיצ'ינו.
התואר "טיצ'יננסיס" המופיע על הלוחית הוא פרט אנכרוניסטי שחלף זמנו, שכן השם, הקשור לנהר טיצ'ינו, נבחר רק בשנת 1803, אז נוצר הקנטון המודרני על ידי נפוליאון.[22]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
