פנוברביטל
תרכובת מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תרכובת מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פנוברביטל היא תרופה מסוג ברביטורט, שבתחילה שווקה תחת השם "לומינל" על ידי חברת "באייר". זוהי התרופה האנטי-אפילפטית הנפוצה ביותר בעולם[1] והתרופה הוותיקה ביותר הנמצאת עדיין בשימוש[2]. יש לה תכונות מרגיעות ומרדימות, כמו לברביטורטים אחרים, אבל לצרכים אלה החליפו אותה בבנזודיאזפינים. ארגון הבריאות העולמי ממליץ להשתמש בתרופה כתרופת קו ראשון בפרכוסים חלקיים ובפרכוסי טוני-קלוני במדינות מתפתחות[3]. במדינות עשירות יותר היא לא מומלצת יותר כתרופת קו ראשון או שני לטיפול ברוב סוגי הפרכוסים האפילפטיים, אף על פי שעדיין משתמשים בה פעמים רבות בטיפול בהתקפים בינקות.
 | |
| מבנה פנוברביטל | |
 | |
| שם IUPAC | |
|---|---|
| 5-ethyl-5-phenylpyrimidine-2,4,6(1H,3H,5H)-trione | |
| שמות מסחריים בישראל | |
| פנוברביטון | |
| נתונים כימיים | |
| כתיב כימי | C12H12N2O3 |
| מסה מולרית | 232.235 גרם למול |
| נתונים פרמוקוקינטיים | |
| זמינות ביולוגית | 95% |
| זמן מחצית חיים | 118-53 שעות |
| הפרשה | מופרש מהכליות ובצואה |
| בטיחות | |
| מעמד חוקי | תרופת מרשם, בישראל נכללת בסל הבריאות |
| קטגוריית סיכון בהריון |
קטגוריית סיכון D (אוסטרליה), קטגוריית סיכון D  |
| דרכי מתן | דרך הפה, הרקטום, זריקה |
| מזהים | |
| קוד ATC |
N03AA02 |
| מספר CAS | 50-06-6 |
| PubChem | 4763 |
| ChemSpider | 4599 |
  | |
פנוברביטל (ופנוברביטל סודיום) מיוצר ומשווק בצורות שונות, בגלולות ובזריקה. בזריקה משתמשים בעיקר כדי לשלוט בסטטוס אפילפטיקוס בעוד שגלולות משמשות בטיפול יומיומי. טווח המינון שלה הוא בין 60 ל-320 מ"ג ביום. מחצית החיים המאוד ארוכה שלה פירושה שחלק מן החולים לא חייבים לקחת אותה כל יום, במיוחד כשהמינון מיוצב כבר על פני כמה שבועות או חודשים וההתקפים נמצאים בשליטה. משתמשים בה לפעמים, כתרופת הרגעה/שינה אצל חולים השרויים בחרדה או נסערים שלא יגיבו טוב או שאין להם גישה לבנזודיאזפינים, לנוירולפטיות או תרופות חדשות אחרות.
תרופת הברביטורט הראשונה, ברביטל, סונתזה ב־1902 על ידי הכימאים הגרמנים אמיל פישר ויוזף פון מֶרינג בבוואריה. ב־1904 סונתזו כמה תרופות דומות כולל פנוברביטל על ידי פישר. ב־1912 התחילו למכור פנוברביטל בבוואריה בשם לומינל. היא הייתה תרופת הרגעה ושינה נפוצה עד כניסת הבנזודיאזפינים בשנות ה-60[4].
התכונות המרדימות והמרגיעות היו ידועות ב-1912 אבל אף אחד לא ידע שהיא גם תרופה אנטי-אפילפטית יעילה. הרופא הצעיר ד"ר אלפרד האופטמן[5] ביצע מחקר קפדני על חוליו במשך תקופה ממושכת. רבים מחולים אלה השתמשו בתרופה היחידה היעילה באותו זמן – אשלגן ברומי שהיו לה תופעות לוואי קשות ויעילות נמוכה. עם השימוש בפנוברביטל מצבם השתפר מאוד. לחולים הקשים ביותר היו פחות התקפים ואלה היו קלים יותר ולחלק מן החולים לא היו יותר התקפים בכלל. בנוסף מצבם השתפר גם מבחינה פיזית ונפשית משום שסילקו את הברומיד מגופם. חולים שאושפזו בשל חומרת האפילפסיה שלהם יכלו לעזוב את בית החולים ובמקרים אחדים לחזור לעבודה. האופטמן הדף טענות שהיעילות בעצירת התקפים אפילפטיים יכולה לגרום לחולים הסובלים להצטברות שחייבת "להשתחרר". כפי שהוא ציפה הפסקת נטילת התרופה הובילה לעלייה בשכיחות ההתקפים – זה לא היה ריפוי. התרופה אומצה במהירות כתרופת הקו הראשון הראשונה היעילה נגד אפילפטיה, אם כי מלחמת העולם הראשונה גרמה לעיכוב בהכנסתה לשימוש בארצות הברית.
השתמשו בפנוברביטל כדי לטפל בצהבת היילוד על ידי הגברה של המטבוליזם בכבד ועל ידי זה הפחתה של רמת הבילירובין. בשנות ה-50 התגלתה פוטותרפיה ונעשתה טיפול סטנדרטי לצהבת היילוד.
בשנות ה-40 פיתחו Winthrop Chemical את גלולות סולפתיאזול שזוהמה על ידי פנוברביטל. דבר זה קרה משום ששתי התרופות יוצרו זו בצד זו וניתן היה להחליף את מכשור הייצור ביניהן. כל גלולה אנטיבקטריאלית הכילה מינון יותר מפי שניים של פנוברביטל מזה הנדרש. מאות חולים מתו או נפגעו כתוצאה מכך. השערורייה הובילה להכנסת תנאי ייצור נאותים לתרופות.
השתמשו בפנוברביטל יותר מ-25 שנה כטיפול מונע לפרכוסי חום[6]. למרות שהיא תרופה יעילה בטיפול ובמניעת פרכוסי חום חוזרים הרי אין לה השפעה על הסיכון לפתח אפילפסיה כתוצאה מפרכוסים אלה. טיפול בפרכוסי חום פשוטים בתרופות אנטי-אפילפטיות אינו מומלץ יותר[7][8].
פנוברביטל מותווה לטיפול בכל סוגי ההתקפים האפילפטיים חוץ מהתקפי ניתוק. התרופה יעילה בשליטה בהתקפים לא פחות מתרופות מודרניות כמו פניטואין וקארבאמזפין. עם זאת היא נסבלת הרבה פחות[9][10].
תרופות הקו הראשון לטיפול בסטטוס אפילפטיקוס הן בנזודיאזפינים כמו דיאזפאם או לוראזפאם. אם אלה נכשלות אפשר להשתמש בפניטואין כשפנוברביטל מהווה חלופה בארצות הברית אבל רק כתרופת קו שלישי באנגליה[11]. אם אלה נכשלים הרי הטיפול היחיד הוא הרדמה ביחידת טיפול נמרץ.
פנוברביטל היא תרופת הקו הראשון בטיפול בהתקפים אצל יילודים[12][13] הדאגה שההתקפים עצמם עלולים להיות מזיקים גורמים לרוב הרופאים לטפל בהם באגרסיביות. עם זאת אין הוכחה מהימנה שיכולה לתמוך בגישה זו[14].
לפעמים מתווים פנוברביטל לדטוקסיפיקציה (סילוק רעלים כטיפול בהתמכרות לאלכוהול ובנזודיאזפינים בשל התכונות המרגיעות ונוגדות הפרכוסים שלה. הבנזודיאזפינים כלורדיאזפוקסיד (נירבקסל) ואוקסאזפאם (ואבן) החליפו את פנוברביטל בדטוקסיפיקציה[15].
פנוברביטל יכולה להפחית בצורה יעילה רעידות ופרכוסים הנובעים מהפסקה פתאומית של שימוש בבנזודיאזפינים.
מינונים נמוכים של פנוברביטל משמשים לעיתים להשראת פעילות של האנזים גלוקורונילטרנספרז בקרב חולים הסובלים מתסמונת קריגלר נג'ר או מתסמונת גילברט, כדי לעזור בפינוי הבילירובין אצל חולים אלו.
תופעות הלוואי העיקריות בתרופה כוללות פגיעה קשה בקוגניטיביות ובהתנהגות, עייפות, קשיי קשב, חוסר קשב, ירידה באינטלקט, הפרעות בשינה, תופעות אגרסיביות - בייחוד אצל ילדים, שינויים במצבי רוח, הפרעות בלימודים, הפרעות בזיכרון. בחלק גדול מהמקרים מתפתחת סבילות מהירה לתרופה[16]. אצל ילדים היא עלולה לגרום לתגובה פרדוקסלית של היפראקטיביות[17].
יש להיזהר כאשר משתמשים בתרופה אצל ילדים. רוב ההפרעות ההתנהגותיות הקשורות בתרופות אנטי-אפילפטיות מתרחשות אצל חולים הנוטלים קלונאזפאם (קלונקס) ופנוברביטל[18].
פנוברביטל גורמת לדיכוי מערכות הגוף, בייחוד של מערכת העצבים המרכזית ומערכת העצבים ההיקפית. לכן האפיון העיקרי של מנת יתר של פנוברביטל הוא "האטה" של תפקודי הגוף, כולל ההכרה (יכול להגיע אפילו לתרדמת), ברדיקרדיה (דופק איטי), היפותרמיה, תת-לחץ דם (במנת יתר גדולה מאוד). מנת יתר עלולה לגרום לבצקת ריאות ואי-ספיקת כליות חריפה כתוצאה מהלם. ה-EEG של אדם שלקח מנת יתר של פנוברביטל יכול להראות ירידה ניכרת בפעילות החשמלית עד חיקוי של מוות מוחי. דבר זה קורה בשל דיכוי עמוק של מערכת העצבים המרכזית מצב זה הוא הפיך[19].
הטיפול במנת יתר של פנוברביטל הוא טיפול תומך ומורכב בעיקר משמירת נתיב אוויר פתוח (על ידי צנרור, תיקון של הברדיקרדיה ותת לחץ הדם (על ידי עירוי וואזופרסור, אם צריך) וכן סילוק כמה שיותר מן התרופה מהגוף. המודיאליזה היא יעילה בסילוק פנוברביטל ויכולה להפחית את מחצית החיים שלה עד 90%[19] There is no specific antidote for barbiturate poisoning.[20].
לפנוברביטל יש זמינות ביולוגית של בערך 90%. ריכוזי הפלסמה הגבוהים ביותר מושגים 8–12 שעות אחרי נטילת התרופה דרך הפה. היא אחת הברביטורטים בעלי אורך מחצית החיים הארוך ביותר – היא נשארת בגוף למשך זמן ארוך מאוד (מחצית החיים היא בין יומיים לשבוע) והקשירה שלה לחלבונים היא מאוד נמוכה (45-20%). היא מופרשת בעיקר על ידי הכליות.
פנוברביטל היא אחת מתרופות הבחירה הראשונות לטיפול באפילפסיה בכלבים ותרופת הבחירה הראשונה לטיפול באפילפסיה אצל חתולים[21].
אפשר גם להשתמש בה בטיפול בפרכוסים בסוסים כאשר טיפול בבנזודיאזפינים נכשל[22].
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
