פיקוד התעופה ארוכת הטווח של רוסיה

פיקוד התעופה ארוכת הטווח של רוסיה
Командование Дальней авиации
	דגל חיל האוויר הרוסי
פרטים
כינוי	פיקוד המפציצים
מדינה	רוסיה
שיוך	פיקוד כוחות האוויר והחלל
סוג	פיקוד
בסיס האם	מוסקבה
אירועים ותאריכים
תקופת הפעילות	1914 / 2009 – הווה
מלחמות	מבצע הרוסי בסוריה
נתוני היחידה
ציוד עיקרי	מפציצים אסטרטרגיים מדגמי Tu-22M3, ‏Tu-95MS, ‏Tu-160
פיקוד
יחידת אם	חיל האוויר הרוסי
מפקד נוכחי	גנרל לויטננט סרגיי קובילאש
מפקדים	ראו רשימה
עיטורים
	מסדר סובורוב

פיקוד התעופה ארוכת הטווח של רוסיה הוא גוף בחיל האוויר הרוסי הכפוף לכוחות האוויר והחלל של רוסיה ואחראי לתפעול כל צי המפציצים האסטרטגיים של רוסיה.

עובדות מהירות פרטים, כינוי ...

סגירה

של התעופה ארוכת הטווח הוקמה ב-23 בדצמבר 1914, כאשר הקיסר ניקולאי השני אישר את ההחלטה להקמת טייסת המטוסים מדגם "איליה מורומץ". מפקד הטייסת היה מיכאיל שידלובסקי (לשעבר קצין הצי ויו"ר דירקטוריון מפעל הקרונות הבלטי-רוסי, אשר בנתה את מטוסי "איליה מורומץ"). עד אפריל 1917 הטייסת כללה ארבע יחידות קרביות וכ-20 מפציצים. בחודש ספטמבר 1917, הצבא הגרמני הגיע לויניצה, היכן שבאותה עת הוצבה הטייסת והוחלט ליישם את מדיניות האדמה החרוכה והמטוסים הובערו על מנת שלא יפלו לידי האויב.

לאחר פרוץ מלחמת האזרחים ברוסיה, הסובנרקום החליטה ב-22 במרץ 1918, להקים טייסת שהורכבה ממטוסי "איליה מורומץ" בהיקף של שלוש יחידות תעופה. כך החלה למעשה הקמת התעופה ארוכת-הטווח של רוסיה, במתכונתה המודרנית.

בשנת 1933, בפעם הראשונה הוקמה טייסת של מפציצים כבדים, שצוידו במפציצים מדגם TB-3. בינואר 1936 הוקמה "הארמייה למטרות מיוחדות", כגלגול ראשון של התעופה ארוכת הטווח ובאותה שנה החיל קיבל לשירותו מפציצים ארוכי-טווח מדגם DB-3. בשנים 1936—1938, הוקמו שלוש ארמיות אוויריות למטרות מיוחדות, שהיו כפופות ישירות לקומיסר ההגנה של ברית המועצות (שמו הרשמי של שר ההגנה הסובייטי עד 1946).

ב-1940 הוקמה תעופת המפציצים ארוכת הטווח של הפיקוד הראשי של הצבא האדום (Дальнебомбардировочная авиация Главного Командования Красной Армии,ДБА ГК) כאשר הארמיות למטרות מיוחדות פורקו. עד אמצע 1941, גוף זה כלל חמישה להקי אוויר, ארבעה יחידות אוויר נפרדות: עם סך כולל של כ-1,500 כלי טיס (13.5% מכלל המטוסים של חיל האוויר של הצבא האדום) וכמעט 1,000 צוותים. בצו של ועדת ההגנה הממלכתית מ-5 במרץ 1942, תעופת המפציצים ארוכת הטווח הפכה ל"תעופה ארוכת הטווח" (Авиацию дальнего действия,АДД) והוכפפה ישירות לפיקוד העליון של המטה הכללי. למפקדה מונה גנרל אלכסנדר גולובאנוב^[1].

ב-3 באפריל 1946, התעופה ארוכת הטווח של הכוחות המזוינים של ברית המועצות (Дальняя авиация Вооружённых Сил СССР) אורגנה מחדש כגוף המפעיל את המפציצים האסטרטגיים. מפציץ Tu-4 שנכנס לשירות ב-1948, הפך למטוס הסובייטי הראשון שנשא נשק גרעיני. מועצת השרים של ברית המועצות החליטה ב-29 באוגוסט 1951 להקים יחידות צבאיות החמושות בפצצות אטומיות. תחילה יחידות אלה נקראו בשם "יחידת האימון מספר 8" והורכבו מ-22 מפציצי Tu-4. היחידה היוצבה בשדה התעופה בולבאסובו. בשנת 1954 היחידה אורגנה מחדש והפכה ליחידה 402 ומעט מאוחר יותר הוקם גדוד נוסף בשם יחידה 291. שני הגדודים הוכפפו לחטיבה אווירית מיוחדת בשם יחידה 160, בראשה עמד הקולונל ו. טריוחין, שדיווח ישירות לסגן מפקד חיל האוויר.

בשנת 1954 חיל האוויר קיבל לידיו את מפציץ Tu-16. החל מ-1 בינואר 1955 החיל החזיק ברשותו 30 מפציצים כבדים. בשנים 1954-1955 הוכנסו לשירות מפציצים חמושים בטילי שיוט. ב-1960, עם הקמת חיל הטילים האסטרטגיים שתי יחידות אוויריות שהפעילו מפציצים אסטרטגיים הועברו לאחריות החיל החדש.

לאחר התפרקות ברית המועצות, באפריל 1998, נערך ארגון מחדש בפיקוד המפציצים כשהוכפף לארמייה האווירית ה-37. באוגוסט 2009, במסגרת הרפורמה הצבאית ברוסיה, הארמייה האווירית ה-37 של הפיקוד העליון למטרה אסטרטגית אורגנה מחדש במסגרת הרפורמה הצבאית והפכה לפיקוד התעופה ארוכת הטווח. מאז 2015, מהווה חלק מכוחות האוויר והחלל של רוסיה.