Loading AI tools
הצגה מסורתית בתאטרון בובות מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פאנץ' וג'ודי הוא תיאטרון בובות מסורתי[1] שראשיתו במאה השבע עשרה באיטליה ואחר כך בבריטניה.[2] הדמות המרכזית במופע היא מר פאנץ' ולצידו אשתו ג'ודי. המופע מכיל רצף של סצנות קצרות, שמשכן בדרך כלל שלוש דקות לכל היותר.[3] בכל סצנה מופיעות שתי דמויות, בדרך כלל פאנץ' ובידו מקל החובלים (סלפסטיק) ודמות נוספת. המופע מודולרי באופיו כך שהקהל יוכל להצטרף או לעזוב בסוף כל אפיזודה, כחלק מאופיו של המופע - מופע רחוב. את המופע מציג מפעיל יחיד שמסתתר בתוך תא ומפעיל בובות כפפה. המפעיל מכונה פרופסור או איש הפאנץ'. לעיתים יש לו עוזר שתפקידו להרחיק את הקהל, לעודד אותו להשתתף בקריאות ביניים ולאסוף את הכסף (בעבר בתוך כובע, כיום במכירת כרטיסים) וכן ללוות את המופע במוזיקה ובאפקטים.[4]
למופע של פאנץ' וג'ודי יש שורשים בקומדיה דל'ארטה האיטלקית, שבה הייתה דמות של לץ כרסתן ושמו פולצ'ינלו. בתחילה הוא היה שחקן אמיתי, ומשנפטר יצרו מסכת קומדיה דל'ארטה בדמותו.[2] פאנץ' בגרסתו האנגלית אלים יותר ואנרכיסט יותר. כבר במיתולוגיה היוונית נמצאו דמויות של לצים מפירי נורמות, ובמאה הארבע עשרה הועלו מופעים דתיים ובהם בובות בעלות מראה וקולות דומים לאלו של פאנץ' וג'ודי.[4] עד אמצע המאה השמונה עשרה שימשו מריונטות למופעי פאנץ', מה שהגביל את הניידות שלהם וגם את היכולת של הבובות להחזיק חפצים או להכות. מהמחצית השנייה של המאה השמונה עשרה ועד ימינו עברו מופעי פאנץ' לבובות כפפה. בתקופה זו גם השתנה שמה של אשת פאנץ' מג'ואן לג'ודי. המעבר לבובות כפפה אפשר למופע להיות נייד יותר, אלים יותר ובעל קצב מהיר יותר, וצמצם את הצוות למפעיל אחד, המופיע עם עוזר. במאה העשרים, עם התפתחות התחבורה, הפך פאנץ' וג'ודי למופע חופים שמשפחות באות במיוחד לצפות בו. על פי רוב המופעים מוזמנים, כך שאין צורך בעוזר הגובה כרטיסים, ולכן חלק מאנשי הפאנץ' מופיעים לבד. בתקופה זו גם התקבע הבד האדום-לבן שמכסה את המפעיל, מתחת לקופסה ובה הבובות. תקופה זו מסמנת שינוי משמעותי נוסף - מופע פאנץ' וג'ודי הפך ממופע למבוגרים למופע המזוהה יותר עם ילדים, ולכן בתקופה זו הוצאו מהמופע דמויות שנתפסו כלא מוסריות: השטן ופולי היפה, פילגשו של פאנץ'.[3]
ליהוק הדמויות במופעי פאנץ' וג'ודי אינו קבוע כבמחזות שייקספיריים, אלא דומה יותר במבנהו למעשיות עם או אופרות סבון. ישנן כמה דמויות קבועות ודמויות נוספות המצטרפות לעיתים. הדמיות הקבועות הן: פאנץ', בובה המאופיינת באף אדום וארוך, כובע לבד אדום ומקל חובלים-סלפסטיק. קולו של פאנץ' צווחני ומופק על ידי צפצפה. כאשר המפעיל מדבב את פאנץ' הוא נושף דרך הצפצפה, וכאשר הוא מדבב את שאר הדמויות הוא מתרחק מהצפצפה. אשתו של פאנץ'- ג'ודי, התינוק שלהם, הקרוקודיל. (הצטרף במאה התשע עשרה, אבל כיום אין מופע בלעדיו)[5] קציני משטרה, שרשרת של נקנקיות. התליין (מבוסס על דמותו של ג'ק קאטש, תליין ידוע במאה השמונה עשרה שאף נתלה בעצמו בסופו של דבר)[1] והשטן מופיעים לעיתים, אך פאנץ' תמיד יגבור עליהם. דמיות נוספות: ג'ואי הליצן-מבוסס על דמותו של ליצן פופולרי במיוחד מהמאה השמונה עשרה, ג'וזף גרימלדי.[1] השלד, הרופא, טובי הכלב, הקטור הסוס, פולי היפה (פילגשו של פאנץ' והיחידה שאינו מכה), מר סקראמוס, מכונת הנקניקיות. דמויות המופיעות רק במופעים המשחזרים מופעי פאנץ' עתיקים: המשרת, העיוור.[1]
אין סיפור אחד מוחלט לפאנץ' וג'ודי. המופע הוא בעצם שרשרת של התרחשויות, כאשר הקהל יכול להצטרף או לעזוב בתום כל אפיזודה. הסיפור משתנה מתקופה לתקופה, אך ישנו שלד שנשמר. פאנץ' מתנהג בצורה מחפירה, רב עם אשתו והתינוק, ואז מגיעות רשויות החוק. פאנץ' מכה והורג את שליחי החוק, השוטר, השופט והתליין בזה אחר זה. המופע מתובל בבדיחות ושירים. כיום המופעים מתנהלים בדומה לתבנית הבאה: פאנץ' וג'ודי מציגים את עצמם כזוג מאושר בפני הקהל, ג'ודי מבקשת מפאנץ' לשמור על התינוק ואז פאנץ' מתרשל, בעבר הוא היה מכה אותו, כיום סצנה זו לא מקובלת. התינוק ניזוק, אז מגיעה ג'ודי שואלת את פאנץ' מה קרה לתינוק? היא כועסת עליו, מכה אותו ואז הוא מכה אותה בחזרה והורג אותה. מגיע השוטר ופאנץ' מכה והורג גם אותו, ג'ואי הליצן תובע את הנקניקיות שלו, פאנץ' מייצר לו נקניקיות ואז מגיע הקרוקודיל לטרוף אותן, פאנץ' לא שם לב והקרוקודיל כמעט טורף אותו, (הקהל מזהיר את פאנץ' מפני הקרוקודיל) פאנץ' זקוק לרופא, הרופא דורש ממנו לקחת תרופה, פאנץ' מכה והורג גם אותו. אז מגיעה רוח רפאים להפחידו, לעיתים גם השטן, או התליין, פאנץ' מנצח גם אותם לקול תשואות הקהל.[1] במהלך השנים נכתבו טקסטים שונים של פאנץ' וג'ודי. ב-1828 הודפס מחזה כתוב על פאנץ' וג'ודי כפי שבוצע על ידי האמן ג'ובאני פיסיני, אויר על ידי ג'ורג' קרוקשאנק, ונכתב על ידי ג'ון פיין קולייר. זהו גם הטקסט הכתוב היחיד ששרד מתקופה זו.[4] מידת דיוקו מוטלת בספק. ויש הטוענים שג'ון קולייר שכתב בו קטעים שלא היו במופע. בהמשך פורסמו טקסטים כתובים נוספים, אך כל אחד מהם מייצג לא יותר מאשר תקופה מסוימת, שכן המופע הוא דינמי ומשתנה.[6] מדי פעם נערך פסטיבל פאנץ' וג'ודי במקום "הולדתו" של מופע פאנץ' קובנט גארדן, ולעולם לא יהיו שם שני מופעים זהים.[3]
דמות הנווד של צ'ארלי צ'פלין כמי שלא נכנע לכללים ומוסכמות חברתיות מושפע מדמותו של פאנץ'[2] כמו כן מציינים את משפחת סימפסון כמושפעת מפאנץ' וג'ודי. האחים מרקס שילבו סצנה שבה אחד האחים משתלב במופע פאנץ' וג'ודי בסרטם מונקי ביזנס (1931) ונראה שגם הם הושפעו מפאנץ' מפר הכללים. יש המציינים קשר ללצים מוקדמים הרבה יותר כגון נאסר א-דין הטורקי או טיל אוישפינגל הגרמני.[2] בסרט "אוליבר טוויסט" של רומן פולנסקי ישנה סצנה בה נראה מופע רחוב של פאנץ' וג'ודי ונראה שיצירתו זו של צ'ארלס דיקנס מבטאת את הרקע החברתי לסיפורי פאנץ'[1]
מבקרי אמנות, עיתונאים ומחנכים מסתייגים מפאנץ' בגלל אופיו האלים, האנרכיסטי והלא תקין פוליטית. בגרמניה מופעי קספרל (הגרסה הגרמנית של פאנץ') צונזרו קשות בעקבות טענות דומות ואף טענות לשימוש שעשה הנאציזם במופעים מעין אלו. לעומתם אנשי פאנץ' ותיקים טוענים שהמופע הוא בבואה חברתית, משקף את התסכול שהיה לאנשים מהממסד, בפרט במאה התשע עשרה אז תליית אנשים לעיני ההמון (גם על חטאים קטנים כגון גנבת מזון) הייתה מעשה שבשגרה, וכן מהווה קתרזיס לתסכולם של אנשים מריבוי החובות המוטלים עליהם, ונורמות חברתיות כובלות. כמו כן הם טוענים שחשוב לשמר את מסורת פאנץ' כמו שהיא ולא לעקר אותה.[3] מבחינה היסטורית חברתית מופעי פאנץ' מתארים די בדייקנות בעיות טיפוסיות האופייניות למאה השמונה עשרה: צפיפות גדולה בערים שגרמה לאנשים להגיע הבייתה רק לשינה, ולכן מופעי רחוב היו פופולריים, ריבוי תליות פומביות, רופאים שמזיקים להמון העם יותר מאשר מועילים להם, משטרה חסרת אונים בפני פשע גובר, נשים וילדים מוכים - מה שנחשב לנורמטיבי אז.[1]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
