סחר תבלינים
מפת דרכים לקניית תבלינים / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
סחר התבלינים (באנגלית: Spice trade) מתייחס לסחר בין תרבויות היסטוריות באסיה, צפון מזרח אפריקה ואירופה. תבלינים כמו קינמון, הל, זנגביל, פלפל וכורכום היו ידועים ושימשו בעת העתיקה למסחר בעולם המזרחי. תבלינים אלה מצאו את דרכם למזרח התיכון לפני תחילת התקופה הנוצרית, שם הוחזקו המקורות האמיתיים של התבלינים על ידי הסוחרים, ונקשרו אליהם סיפורי אגדות.[1]
ההיבט הימי של הסחר, נשלט על ידי העמים האוסטרונזיים באיי דרום-מזרח אסיה, שהקימו את דרכי הסחר הקדומים מדרום-מזרח אסיה (ובהמשך מסין) לסרי לנקה והודו לפחות בשנת 1500 לפני הספירה. סחורות אלה הועברו דרך היבשה לעבר הים התיכון והעולם היווני-רומי בדרך הבשמים, וגם בנתיבי רומא-הודו על ידי סוחרים הודים ופרסים.[2] מסלולי הסחר הימיים האוסטרונזיים התרחבו מאוחר יותר למזרח התיכון ומזרח אפריקה כבר באלף הראשון לספירה, והתוצאה הייתה הקולוניזציה האוסטרונזית של מדגסקר.
באזורים ספציפיים, קיסרות אקסום (בערך המאה החמישית לפנה"ס - המאה ה-11 לספירה) הייתה חלוצה בסחר דרך הים האדום, עוד לפני המאה הראשונה לספירה. במהלך האלף הראשון הפכו אתיופים לכוח המסחר הימי של ים סוף. באותה תקופה, נשלטו ברובם דרכי סחר מסרי לנקה והודו על ידי טמילים שרכשו טכנולוגיה ימית ממגע אוסטרונזי מוקדם. באמצע המאה השביעית לספירה לאחר עליית האסלאם, החלו הסוחרים הערבים להשתלט על נתיבים ימיים אלה ושלטו בנתיבי הימיים המערביים של האוקיינוס ההודי.
סוחרים ערבים השתלטו בסופו של דבר על העברת סחורות עם סוחרי הלבנט והוונציאנים לאירופה עד לעלייתם של הטורקים העות'מאנים שהשתלטו על המסלול בשנת 1453. נתיבים יבשתיים סייעו בתחילה בסחר התבלינים, אך נתיבי סחר ימי הובילו לצמיחה אדירה בפעילות המסחרית. במהלך התקופות המאוחרות של ימי הביניים, סוחרים מוסלמים שלטו בנתיבי מסחר תבלינים ימיים ברחבי האוקיינוס ההודי, התחברו עם אזורי המקור במזרח אסיה ושילחו תבלינים מאימפריות סחר בהודו מערבה למפרץ הפרסי והים האדום, שממנו הובילו נתיבי היבשה לאירופה.
הסחר השתנה בעידן הגילויים האירופיים.[3] במהלכו, סחר התבלינים, במיוחד בפלפל שחור, הפך לפעילות חשובה עבור סוחרים אירופאים.[4] המסלול מאירופה לאוקיינוס ההודי דרך כף התקווה הטובה נפתח על ידי הנווט החוקר הפורטוגזי ואסקו דה גאמה בשנת 1498, והביא ליצירת מסלולי ים חדשים חדשים למסחר.[5]
סחר זה, שהניע את הכלכלה העולמית מסוף ימי הביניים, אל תוך התקופה המודרנית, הוביל לעידן של שליטה אירופית במזרח. נתיבים כמו מפרץ בנגל, שימשו גשר לחילופי תרבות ומסחר בין תרבויות מגוונות כאשר מדינות נאבקו להשיג שליטה על המסחר בדרכי התבלינים הרבות. הדומיננטיות האירופית הייתה איטית בהתפתחתה. מסלולי הסחר הפורטוגזים הוגבלו בעיקר על ידי שימוש בנתיבים עתיקים, נמלים ועמים שקשה היה לשלוט בהם. ההולנדים הצליחו מאוחר יותר לעקוף חלק מבעיות אלה על ידי שייט ישיר באוקיינוס מכף התקווה הטובה למצר סונדה באינדונזיה.