סונאטה מס' 29 (האמרקלאוויר) של בטהובן

סונאטה מס' 29 של בטהובן בסי במול מז'ור, אופוס 106, הידועה בשם "האמרקלאוויר", נחשבת לאחת הסונאטות לפסנתר הגדולות של לודוויג ואן בטהובן, וכמו כן היא גם נחשבת לאחת מיצירות המפתח מתקופת יצירתו המאוחרת והאחרונה של בטהובן, יחד עם יצירות כגון: מיסה סולמניס למקהלה ותזמורת, הסימפוניה התשיעית ברה מינור והפוגה הגדולה אופוס 133.

בטהובן הוא זה שנתן לסונאטה את כינוייה: סונאטה גדולה לפסנתר פטישים (Große Sonate für das Hammerklavier) או בקיצור סונאטת האמרקלאוויר. סונאטת ההאמרקלאוויר נחשבת לאחת הסונאטות הקשות ביותר לפסנתר אצל בטהובן, ולפעמים היא אף נחשבת לסונאטה עם הדרישות הטכניות הגבוהות ביותר.

Thumb — רודולף יוהאן יוזף ריינר, לו הקדיש בטהובן את הסונאטה

בטהובן החל את מלאכת הכתיבה של הסונאטה במשך הקיץ של שנת 1817, וסיים את מלאכת ההלחנה בסתיו 1818, כאשר שמיעתו הייתה גבולית מאוד, ואולי אף אפסית. בטהובן החל לכתוב את הסונאטה לאחר תקופה בת 4 שנים (1812–1816) שבה כמעט ולא פרסם אף יצירה, משום שסבל מדיכאון עמוק, כנראה עקב השלמתו עם ההכרה, כי לעולם לא יתחתן. בטהובן הקדיש את הסונאטה לפטרונו, תלמידו וחברו רודולף יוהאן יוזף ריינר, אשר לו הקדיש בטהובן רבות מיצירותיו החשובות, כמו סונאטת "הפרידה" אופוס 81a, מיסה סולמניס וטריו הפסנתר ה"ארכידוכס".

כיאה ליצירה מתקופת יצירתו המאוחרת של בטהובן, סונאטת ההאמרקלאוויר נושאת את כל המאפיינים הייחודיים לתקופה זו ביצירתו של בטהובן: עומק אינטלקטואלי, ביטוי אישי עז, עריכת ניסויים במבנים הקלאסיים (כמו למשל הרחבת צורת הסונאטה) וחקירת המבנים הפוליפונים, שהיו אופייניים יותר לתקופת הבארוק כגון: קונטרפונקט, פוגה, קאנון וכן הלאה. כך למשל פרקה האחרון והמאתגר של הסונאטה הוא בעצם פוגה רחבת יריעה לשלושה קולות.

סונאטת ההאמרקלאוויר היא הסונאטה הארוכה ביותר של בטהובן. אורכה הוא כמעט 50 דקות, בזמן שיצירות תזמורתיות כמו סימפוניה וקונצ'רטו נמשכות בממוצע 40 דקות. נוסף לכך, אורך פרקה השלישי והאיטי של הסונאטה עומד על כ-22 דקות. זהו פרק אחד בודד שנמשך כמעט כמו סימפונייה שלמה מהתקופה הקלאסית, כדוגמת הסימפוניות של יוהאן כריסטיאן באך ויוזף היידן.

שם הסונאטה - האמרקלאוויר (Hammerklavier) - הוא בעצם השם הגרמני לפסנתר, שהיה נפוץ במאות ה-18 וה-19, פסנתר הפטישים או הפורטה-פיאנו. בסונאטות המאוחרות של בטהובן (בעיקר ב"סונאטת הפרידה" מס' 26, בסונאטה מס' 27 ומס' 28) ניכר כי בטהובן כותב פחות ופחות את הוראות הביצוע המוזיקליות באיטלקית, כפי שהיה נהוג עד אז, ומעדיף לכתוב אותן בגרמנית, שפת האם שלו. כך, למשל, בסונאטה מס' 27, כל הוראות הביצוע כתובות בגרמנית. לעומת זאת, דווקא בסונאטת ההאמרקלאוויר, שכותרתה וכינויה הם בגרמנית, הוראות הביצוע כתובות באיטלקית.

לסונאטה יש ארבעה פרקים:

הסונאטה מורכבת מ-4 פרקים ולא מ-3 פרקים, כפי שהיה מקובל בתקופה הקלאסית. מבנה של 4 פרקים היה נפוץ יותר בסימפוניה, ובכך מרמז בטהובן לעוצמתה של הסונאטה: היא בנויה כאילו הייתה למעשה סימפוניה לפסנתר. הפרק הראשון בנוי בצורת סונאטה טיפוסית למדי, אך מורחבת, יחד עם קודה ארוכה ווירטואוזית. הפרק השני הוא סקרצו, ולא פרק איטי, כמקובל. בטהובן משנה את סדר הפרקים, והפרק האיטי הוא השלישי. דבר דומה עשה בטהובן בסימפוניה התשיעית, שגם בה החליף את סדר הפרקים - הפרק השני הוא הסקרצו והטריו, ואילו הפרק השלישי הוא האיטי. הפרק הרביעי מורכב מרצ'יטטיב במבנה חופשי, עם חילופי מפעמים תכופים. הרצ'יטטיב משמש כהקדמה ,Introduzione, לחלק העיקרי של הפרק, שהוא פוגה גדולה ב-3 קולות, שמורכבת משלושה חלקים נפרדים.

בטהובן נותן לכל פרק מפרקי הסונאטה סימון מטרונום, דבר שלא עשה בשום סונאטה קודמת וגם לא בשום סונאטה שנכתבה לאחר ההאמרקלאוויר. נוסף לכך, בסונאטת ההאמרקלאוויר עושה בטהובן שימוש גם בפדל השמאלי שבפסנתר, המשמש להשגת צליל רך ושקט (רק בפרקים השלישי והרביעי), דבר שבטהובן מסמן בתווים במפורש. בטהובן מסמן בתווים גם את המקומות המצריכים שימוש בפדל הימני של הפסנתר, שנותן תחושת עומק ולכידות לצלילים.

פרק ראשון- אלגרו

הפרק הראשון כתוב במשקל מהיר יחסית - משקל אלה ברווה. הנושא הראשון מתחיל בתרועות חגיגיות בסולם סי במול מז'ור. לאחר הפסקה קצרה עם פרמטה, ישנו מעבר פוגלי קצר. לאחר חזרה על המעבר, מתחיל הגשר שאופיו עליז וחגיגי. הדינמיקה משתנה בתכיפות מתיבה לתיבה ויוצרת ניגודיות פנימית רבה. לאחר מכן חוזרות התרועות של הנושא הראשון, אבל במהלך הרמוני מפתיע, המוזיקה עוברת מודולציה לסול מז'ור, שהוא גם סולם הנושא השני. מקובל יותר שהסולם של הנושא השני באקספוזיציה יהיה הסולם הבנוי על הדומיננטה של סולם הטוניקה (במקרה הזה פה מז'ור), אך כאן הנושא השני מופיע בסולם הסוב דומיננטה למדיאנטה, כלומר, סול מז'ור (הסולם המדיאנטי לסולם סי במול מז'ור הוא רה מז'ור). הנושא השני הוא בעל אופי רגוע ונינוח, הרבה יותר מאשר תרועות הנושא הראשון.

הנושא השני מנוגן בעיקר במשלב הגבוה של הפסנתר, מה שמקנה לו תחושת עדינות ורכות, והוא כולל מספר החלפות ידיים מהירות. לאחר הזכרה של הנושא הראשון, מתחילות הקבוצות סיום: בפעם הראשונה נשמעת גרסה מינורית שלהן, ובפעם השנייה גרסה מז'ורית, יחד עם טריל ממושך. הקודטה הקצרה כוללת חלקים הרמוניים חדשניים יחסית לזמנו של בטהובן, וכך גם חלקים מהנושא השני. האקספוזיציה מכילה הרבה חלקים פוגלים קטנים, והאקספוזיציה חוזרת על עצמה.

הפיתוח מחולק לשלושה חלקים עיקריים- החלק הראשון הוא פיתוח קונבנציונלי קצרצר, בו מפתח בטהובן את נושא קבוצות הסיום, ואת מוטיב הפרק הראשון. החלק השני והעיקרי בפיתוח הוא פוגה לשלושה קולות בסולם מי במול מז'ור. נושא הפוגה הוא מעין ווריאציה על נושא הפוגטו הקצר מהנושא הראשון. החלק השלישי בפיתוח מתחיל לאחר רגע שיא קצר בפורטיסימו. בחלק השלישי ממשיך בטהובן לפתח את נושא קבוצות הסיום, הפעם ברה מז'ור, עד אשר זה נקטע על ידי מוטיב הנושא הראשון, שלבסוף מוביל את היצירה אל הריפריזה. ברפריזה הנושא הראשון מורחב, ולאחר שגם נושא הפוגטו מורחב נעה המוזיקה לסולמות רחוקים במעין פיתוחון של הגשר. לאחר שגם הגשר הורחב מגיע הנושא השני, והפעם הוא מופיע בסולם הטוניקה - סי במול מז'ור. לאחר קבוצות הסיום מגיעה הקודה. בקודה ממשיך בטהובן לפתח את הנושאים, בעיקר את הנושא הראשון ואת נושא קבוצות הסיום. הקודה נגמרת בחגיגיות ובעוצמה. הפרק הראשון ארוך יחסית, והוא נמשך בין 11 ל-12 דקות.

פרק שני- סקרצו- אסאיי ויוואצ'ה

הפרק השני בנוי במסגרת של סקרצו, ומשקל הפרק הוא אכן שלושה רבעים. הסקרצו שופע חינניות, ואף היתוליות מסוימת. הפרק מתקדם בצורה מהירה מאוד. סולם הפרק השני גם הוא סי במול מז'ור. רוב הפרק כתוב בפיאנו, ואף פיאניסימו, אך סיום הסקרצו מנוגן בפורטה. לאחר הסקרצו, מופיע הטריו. הטריו נשמע הרבה יותר קודר ומלנכולי, לעומת הסקרצו הקליל והעליז, תופעה שאינה נהוגה בדרך כלל. לרוב, הטריו קליל יותר באופיו מן הטריו המינורי של סונאטת ההאמרקלאוויר. הטריו נקטע בפתאומיות בחלק מהיר, במפעם פרסטו ובמשקל של שני רבעים.

התפרצות של קטע במשקל שני רבעים באמצע הטריו, כדוגמת הטריו בסונאטת האמרקלאוויר, אפשר למצוא גם בסימפוניה השישית (הפסטורלית) של בטהובן אופוס 68, גם שם נקטע כל פעם הטריו בחלק מהיר יותר, במשקל שני רבעים. החלק המהיר הקוטע את הטריו משווה לו תחושת לחץ ודחיפות. לאחר קטע מעבר קצר, חוזר הסקרצו, הפעם בשינויים מינוריים ובלתי מורגשים, עד לקודטה, שבה מדגיש בטהובן את הסיום העוצמתי. ממש לפני הסיום משתנה שוב המפעם לפרסטו, והמשקל לשני רבעים, אך לאחר שהמשקל חוזר לשלושה רבעים, הפרק נגמר באופן מפתיע בנימה חרישית בפיאניסימו. הפרק השני בסונאטת האמרקלאוויר הוא גם הפרק הקצר ביותר בה והוא נמשך בין 4 ל-5 דקות.

פרק שלישי- אדאג'יו סוסטנוטו

הפרק השלישי של סונאטת ההאמרקלאוויר, הוא הפרק הארוך ביותר, האיטי ביותר וטווח הרגשות בו הוא הנרחב ביותר מכל שאר פרקי הסונאטה. לכן, רבים רואים בפרק את "ליבה" של הסונאטה. משקל הפרק הוא שש שמיניות, וסולמו פה דיאז מינור, סולם רחוק יחסית מסולם הפרק הראשון- סי במול מז'ור. במהלך הפרק, מסומנים המקומות בהם רצה בטהובן שיעשה שימוש בפדל השמאלי, להפקת צלילים רכים ושקטים. הפרק בנוי במבנה של צורת סונאטה איטית ומלנכולית. הנושא הראשון קודר מאוד, חדור נימת יאוש. הנושא לירי מאוד, וכמעט אין בו חלקים שחוזרים על עצמם. הגשר מתחיל בנימה אופטימית, אך לאחר אזכור של וריאציה על הנושא הראשון, אופי המנגינה משתנה, עד לכניסתו של הנושא השני. הנושא השני מתחיל רק בליווי ביד שמאל, אך אט אט מצטרפת גם המלודיה. תחילה מוצג הנושא בסולם הטוניקה של הפרק - פה דיאז מינור, אך עם התקדמות המלודיה הלירית של הנושא השני, מגיעים לסולם רה מז'ור, הבנוי על דרגת הסוב דומיננטה לסולם המקביל של פה דיאז מינור, סולם לה מז'ור. קבוצות הסיום הן הנקודה המז'ורית המשמעותית הראשונה באקספוזיציה. הטריולות, המנוגנות בהופעתן השנייה של קבוצות הסיום, נותנות תחושה של התקדמות המוזיקה. מאחר שהאקספוזיציה אינה חוזרת על עצמה, נוצרת תחושה כי קבוצות הסיום זולגות ישירות אל הפיתוח. בפיתוח מטופל בעיקר הנושא הראשון, וגרסאות מז'וריות רבות שלו, בסולמות שונים, ממלאות את עיקר נפח הפיתוח.

לקראת סוף הפיתוח, הולכת המוזיקה ומתקדרת שוב לאטה, עד שלבסוף מגיע תור הרפריזה, ובה חוזר הנושא הראשון למצבו הקודר והמלנכולי. ברפריזה מורחב הנושא הראשון, וההרמוניה מורחבת ומעשירה אותו בגוני עצבות רבים. לאחר הגשר מוצג הנושא השני. הפעם הוא מופיע תחילה ברה מז'ור, ואט אט משתנה הסולם לפה דיאז מז'ור. בסולם זה גם מנוגנות קבוצות הסיום. אחריהן יש קודה, שבטהובן, כמנהגו, ממשיך לפתח בה את הנושאים. לאחר רגע שיא קצר בפורטה חוזרת מנגינת הנושא הראשון, והפרק מסתיים באיטיות באקורד חרישי (המסומן בפיאניססיסימו) של פה דיאז מז'ור.

משך זמן נגינת הפרק משתנה מאוד מנגן לנגן. הטווח הממוצע הוא בדרך כלל בין 19 ל-26 דקות.

פרק רביעי- רצ'יטטיב- פוגה- אלגרו ריזולוטו

הפרק הרביעי והאחרון של סונטת ההאמרקלאוויר נפתח במעין הקדמה (Introduzione), או מעין רצ'יטטיב לפסנתר, הבנוי בצורה חופשית. ההקדמה בנויה ממספר מוטיבים, אשר לכל אחד מהם אופי ומפעם שונה. המוטיב הראשון כתוב במפעם איטי ביותר, (לרגו), ובסולם פה מז'ור. לאחר מכן יש מוטיב מהיר הרבה יותר בסולם סי מז'ור. לאחר אזכור קצר למוטיב הראשון, שוב מופיע מוטיב מהיר יותר. לאחר קטע מעבר ששיאו הוא במפעם המהיר ביותר פרסטיססימו, המוזיקה נכנסת אט אט אל הפוגה. תקופת יצירתו האחרונה של בטהובן מאופיינת בחקירת מבנים קונטרפונקטים, ואכן בסונאטות המאוחרות של בטהובן ניתן למצוא הרבה פרקים פוגליים, כמו הפרק האחרון של הסונאטות האמרקלאוויר והסונאטה מס' 31.

הפוגה בסונאטת האמרקלאוויר כתובה במשקל של שלושה רבעים, ובסולם סי במול מז'ור. ערכה המוזיקלי של הפוגה הוא גדול מאוד, וכמו פוגות גדולות אחרות של בטהובן (כמו למשל הפוגות במיסה סולמניס) היא נחשבת לאחד מהישגיו הכבירים של המלחין. הפוגה כתובה לשלושה קולות, בשלושה חלקים עיקריים: החלק הראשון בא מיד לאחר ההקדמה. המוטיב של החלק הראשון בפוגה מאופיין בטריל ארוך, ולאחריו חלקי שש-עשרה מהירים. תשובתו של הקול השני היא כנהוג בסוב דומיננטה של סי במול מז'ור, פה מזור. לאחר מכן נכנס הקול השלישי בסולם הטוניקה סי במול מז'ור.

לקראת סיום החלק הראשון של הפוגה משתנה לפתע המוזיקה ולאחר מעבר גדוש בטרילים מהירים מתחיל חלקה השני, הכולל גם הוא פוגה בשלושה קולות, אם כי פה הנושא הרבה יותר רגוע ונינוח. הפוגה השנייה כתובה בסולם רה מז'ור, ובתחילתה בטהובן מורה להשתמש גם בפדל השמאלי של הפסנתר. חלקו השלישי של הפרק גדוש הפוגות הוא למעשה פוגה אחת גדולה, אשר מחברת יחדיו את שתי הפוגות הקודמות לה. בקודה המסכמת חוזר המוטיב של הטריל הארוך, עד שהפרק מסתיים באקורד רם וחגיגי.

נגינת הפרק הרביעי נמשכת כ-12–14 דקות בממוצע.

מדיה וקבצים בנושא סונאטה מס' 29 של בטהובן בוויקישיתוף